סיפורים פרשת שבוע מתוך ספר סיפורי חסידים (להרב שלמה יוסף זוין) במדבר/הפטורה (1 צופה)

[געגועים]

סיפורי חסידים במדבר/הפטורה
312
[224, מועדים 387]​

וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי
(מהפטרת השבוע הושע ב, א)​

בימי הרב המגיד ממזריטש ז"ל אירע מעשה באשה אחת שהיה לה בן שנכנסו בו מחשבות רעות להמיר את דתו רחמנא ליצלן [1], וכבר הלך אל הכמרים בענין זה, והכמרים הושיבוהו בבית סגור ומסוגר, שלא יוכלו קרוביו לבוא אליו ולפתותו לשוב לדת ישראל. באה אם הבחור אל הרב המגיד ובכתה לפניו, ובקשה על בנה שלא ישתקע, חס ושלום, בטומאה. היא ספרה לו כי הבחור היה עד עתה מופלג בתורה, ועתה אחזתו רוח רעה, לכפור באלוקי ישראל, והיא אובדת עצות ואינה יודעת מה לעשות. צוה עליה הרב המגיד ללכת לביתה. ואחרי כן אסף הרב את תלמידיו הקדושים, והתחיל לומר דברי תורה על הפסוק "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" [2] (ויקרא ה, א). והיה הדבר לפלא בעיני התלמידים, כי הדבר היה ביום ערב שבת קודש, שאינו הזמן הרגיל לאמירת תורה. ושוב הקהילם באותו יום שלוש פעמים, ובכל פעם אמר לפניהם דרוש על פסוק זה של "ונפש כי תחטא". וגם בליל שבת קודש אמר שלושה דרושים נפלאים על פסוק זה, והתלמידים התפלאו ולא ידעו פשר דבר. ויהי בפעם השביעית, כשאמר הרב את הדרוש, קמה רוח סערה חזקה מאד, ובתוך הרעש ראו פתאום שאותו הבחור בא. סיפר להם את כל אשר מצאתהו ביום הזה, כי פתאום לא ידע מה היה לו, ולבו נהפך עליו לשוב לדת ישראל, אך לא היה יכול לצאת, כי הכמרים סגרוהו על מסגר. הסכים בדעתו כי בבוקר השכם כאשר יפתחו את חדרו יברח משם. אמנם בכל זאת היה לבו כהולם פעם, ולא מצא מנוחה לנפשו, עד כי קץ בחייו. פעם אחת נתמרמר מאד ובכה במר נפש על אשר עשה מעשה שלא יעשה כזה, וניסה בכל כוחו לשבור את הדלת שהיתה סגורה ומסוגרת ולא יכול. אז קבל עליו בדעתו להשליך עצמו מתוך החלון, ואם יפול וימות, תהא מיתתו כפרה על העוון הגדול הזה, שרצה להיות נידח מאלוקים חיים. וכן עשה, השליך נפשו מנגד, והפיל עצמו מן החלון ארצה. אך בחסד השם קמה אז רוח סערה גדולה, והרוח נשאה את הבחור, עד כי עמד על רגליו ונשאר חי וקיים.
​

---

סיפורי חסידים פרשת תצוה
224​

[1] מעיירה קטנה אחת במדינת ליטא באו אל הבעל שם טוב לבקשו שישלח להם אחד מתלמידיו הקדושים להיות להם לרב, והם יקצבו לו פרנסתו בכבוד כראוי. נעתר להם הבעל שם טוב, בחר את אחד מתלמידיו, ושלחו לאותה עיירה להיות שם לרב. בני העיר קבלוהו בכבוד, והרב התחיל לטפל בעניני העיר ובצרכי הצבור. ביחוד שם עינו על עניני הצדקות שבעיר לסדרם כהוגן ולחפש להם מקורות הכנסה. ובאותה עיר דר איש אחד בן טובים ובר אוריין, והיה מתפרנס מזה שהיו מקבצים בשבילו מבני העיר בכל שבוע סך ידוע. איש מיוחד היה מתעסק בזה, והיה הולך בכל שבוע לבעלי הבתים לקבץ את הסך הקצוב, ומביאו אחרי כן לבן הטובים. כשנודע הדבר להרב, לא הוטב בעיניו, כי ראה שיוצא מזה נזק להצדקות הכלליות, כי כשנתבעים בני העיר על איזה צורך ציבורי, מענה בפיהם: דיינו בזה שאנו נותנים לאותו בן טובים, ויותר אין בכוחנו לתת. הרב הקפיד על זה, ואמר להם שיותר טוב לגרוע קצת מבן הטובים שאינו אלא יחיד, ולהוסיף על צדקה של רבים. הדיבורים של הרב גרמו שבני העיר התחילו להתייחס בקרירות להחזקת בן הטובים, ומעט מעט היו פוחתים והולכים בנדבותיהם בכל שבוע, עד שהשליח שהיה הולך לקבץ את הנדבות ראה שאין הטרחה כדאית ופסק מללכת. אשת הבן טובים באה ביום החמישי אל בעלה לבית המדרש כדרכה לבקש לצרכי שבת, והשיב לה שאין בידו כלום לתת לה. האשה שבה ריקם לביתה, והאיש מרוב צער התחיל לבכות. והדמעות של האיש בקעו רקיעים, ונעשה קטרוג גדול בשמים על הרב שגרם להפסקת פרנסתו של בן הטובים. ועוד קטרוג שני היה על הרב עוד לפני זה: ימים אחדים קודם לכן באו לפני הרב שני אנשים להתדיין בענין הסגת גבול בחכירת איזה עסק מהאדון, שעל ידי זה קפח אחד את פרנסתו של חברו, והרב לא מחה בכל תוקף נגד המסיג גבול, ואילו היה מוחה בידו בכל כחו היה מציית לו. נצטרפו בבית דין של מעלה שני הקטרוגים האלה יחד נגד הרב, ויצא הפסק למסרו ברשות השטן. קראו את השטן ושאלוהו אם הוא מתיירא מהבעל שם טוב, והשיב שהוא מתיירא ממנו, אמרו לו בבית דין של מעלה אנחנו מוסרים לך את תלמידו של הבעל שם טוב שהוא רב בעיר פלונית לעשות בו כרצונך, ואל תתיירא מהבעל שם טוב, כי הוא יוצא מעכשיו מרשותו של הבעל שם טוב, ונכנס לרשותך. נתמלא השטן שמחה, והחליט לעשות להרב דבר שהוא מר ממות, היינו לפתות אותו שימיר את דתו רחמנא לצלן.

ודרכו של הרב היתה להתפלל תפלת שחרית של שבת בביתו שהיה סמוך לבית הכנסת, וכשהגיע זמן הקריאה בספר תורה היו מודיעים לו, והיה הולך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בצבור ולהתפלל יחד עם הצבור תפלת מוסף, ואחרי התפלה היו המתפללים נכנסים לבית הרב לברכו בשבת שלום, והרב היה מכבד אותם בקדוש על יי"ש ובמיני מתיקה ל"מזונות". הרב בעצמו לא היה שותה יי"ש ושום משקה משכר, רק מכוס של קדוש היה שותה מעט. כך היה נוהג בכל שבת. ובאותה שבת שחל להיות אחרי הדין תורה של הסגת הגבול והפסקת מחייתו של בן הטובים, התחיל פתאום לבעור בלבו של הרב אש תאוה להמיר את דתו רחמנא לצלן. הדבר היה בבוקר, כשהיה לבוש בביתו טלית לתפילת שחרית. מחמת תוקף תבערת התאוה הסיר מעליו את הטלית, ושתה כוס גדולה של י"ש שעמד על השולחן בשביל קדוש להצבור. מיד אחרי זה רץ כמשתגע לבית הכומר כשהוא לבוש בבגדי שבת. בית הכומר היה מחוץ לעיר, וכשהכומר ראה את הרב בא מהעיר לביתו, קבלו בכבוד ושאלו מה חפצו, השיבו הרב שהוא רוצה להמיר את דתו. תמה הכומר על כך, וגם שמח: לויתן כזה יעלה בחכתו... אמר לו הכומר: הנה אני עסוק עכשיו באורחים חשובים, ועל כן אביאך אל חדר קטן אחד שבביתי ותשב שם עד שהאורחים יסעו לדרכם, ואז אקראך ונסדר את הדבר. קרא הכומר למשרתו, ויצו עליו להביא את הרב לאותו חדר, ולשים לפניו מאכל ומשתה כאשר יחפוץ עד שיפנה מהאורחים, ואז יקראהו אליו. המשרת עשה כדברי אדוניו, וישם לפני הרב מאכלים שונים, וגם יי"ש הרבה. והרב לקח גם כאן כוס גדולה של יי"ש ושתה עד שנשתכר והתחיל להקיא, כי לא הורגל בכך, ונפל על הארץ ושקע בשינה. שעות אחדות היה תפוס בשנתו, וכשנתעורר עדיין לא היה הכומר פנוי, ואש ההמרה עוד בערה בקרבו. שתה עוד פעם הרבה מהיי"ש שעמד לפניו, ושוב נשתכר, ושכב עוד פעם על הקרקע, עד שפנה היום ושקעה החמה. והצבור כשנכנסו כדרכם אחר התפילה לבית הרב ולא מצאוהו בביתו, התחילו לחקור ולדרוש עליו היכן הוא, ונודע להם שרוח שגעון אחזה אותו פתאום והוא רץ לבית הכומר להשתמד רחמנא לצלן. חרדה גדולה נפלה עליהם, ורעש גדול עם בכיות ויללות קמו בעיר.

והבעל שם טוב היה נוהג בכל סעודה שלישית של שבת להביט על תלמידיו בכל מקומות מושבותיהם ולראות איך היא מדרגתם בקדושה ובסעודה שלישית של אותה שבת כשנסתכל הבעל שם טוב בתלמידו זה, ראה חשך גדול סביבותיו והוא משוקע בעומק הקליפות, רחמנא לצלן. תמה מאד הבעל שם טוב: איך בא אותו תלמיד לנפילה גדולה כזאת? ובהגיעו בזמר "בני היכלא" להמילים "לבטלא כל קליפין" עמד הבעל שם טוב ולא אמר הלאה, והתחיל לשוטט ברעיונותיו הקדושים, ועלה לעולמות העליונים לחקור ולדרוש מה פשעו ומה חטאתו של תלמידו שמסרוהו לידי הסטרא אחרא. בכמה היכלות קדושים לא השיבו לו כלום, עד שעלה להיכל גדול ונורא מאד, ושם גלו לו כי בדבר שתי העברות הנ"ל שעבר הרב ענשוהו ומסרוהו לרשות הסטרא אחרא. התחיל הבעל שם טוב להמליץ טוב על תלמידו, והזכיר כמה וכמה מעשים טובים שיש לו, אך כל אלה לא הועילו להגן עליו להינצל מענשו. לבסוף הזכיר הבעל שם טוב שהוא, תלמידו, נזהר מאד בסעודת "מלוה מלכה" בכל מוצאי שבת קודש, ובקש שמצוה זו תגן עליו. השיבו לו שהזהירות במצוה זו אמנם כדאית היא להגן עליו, אבל בתנאי שיקיים מצוה זו גם עכשיו ויאכל עתה סעודת מלוה מלכה, ואז ינצל, ואם לאו לא ינצל.

אחר פסק הדין הזה של בית דין של מעלה, לקח הבעל שם טוב משולחנו הקדוש פרוסה אחת מהחלה שבצע לברכת המוציא של הסעודה השלישית, ועוד חלה אחת שלימה מי"ב החלות שלו, ומסרן לאחד מתלמידיו הגדולים, ואמר לו בזו הלשון: קח ולך, והשם יתברך יעזור. לא שאל השליח את רבו לאן ילך, ומה עליו לעשות בהחלה ובפרוסה, וסמך על קדושת הבעל שם טוב שבודאי ינחהו השם יתברך למחוז חפצו, ויורהו מה לעשות. קבל את החלות, השלימה והפרוסה יצא מבית הבעל שם טוב והלך עד שהגיע אל מחוץ לעיר מזיבוז'. והבעל שם טוב עדיין יושב אל שלחנו הקדוש עם המסובין החבריא קדישא שלו, וחוזר הרבה פעמים בקולי קולות על המלים "לבטלא בכל קליפין". המסובים לא ידעו את פשר הענין, אבל הבינו שבודאי יש במעשה הבעל שם טוב איזה דבר גדול.

והשליח כשיצא את העיר, הלך לאט לאט לדרכו הבלתי ידועה לו. בינתים כבר אתה לילה וימש חשך. פתאום ראה השליח שמפוזרים על פני הדרך צרורות ואבנים קטנות וההליכה קשה מאד, הבין השליח שזהו ודאי מעשה שטן לעכבו מהליכתו, ולכן התאזר עוז להתגבר על המכשולים, והמשיך דרכו על גבי האבנים. כך היתה הדרך לאורך שני מילין. אחר כך היתה הדרך ישרה וחלקה, אבל לא לזמן רב. שוב ראה שחול הרבה מפוזר על הדרך, וכמעט שאי אפשר ללכת. התגבר השליח גם עתה ובכל מאמצי כחו המשיך את דרכו, עד אשר רחמו עליו מן השמים, והחול נפסק. וכך ארע לו גם פעם שלישית. בכה השליח והתפלל להשם יתברך שיעזרהו למלאות פקודת רבו הבעל שם טוב, ולגמור המצוה הנעלמת ממנו. ואחרי הפעם השלישית הרגיש השליח שלא זו בלבד שהדרך היא טובה וישרה אלא שהוא גם הולך בקפיצת הדרך. כעבור זמן מה ראה השליח מרחוק בית אחד, ונר מאיר בו. והוא הוא הבית של אותו הכומר שהרב היה מוטל שם שתוי יין ושכור. נכנס השליח להבית לנוח מעט מעמל הדרך, ותיכף בכניסתו ראה שיהודי אחד המלובש בקפוטה של שבת ישן על הארץ, ובגדיו מלוכלכים מן הקיא שהקיא במשך היום. שאל השליח את השומר הנכרי שהיה שם, מי הוא זה, והשיבו שהוא הרב של העירה, ובא אל הכומר להשתמד. כשמוע השליח את הדברים הללו אמר בלבו: עכשיו אני מבין את כוונת הבעל שם טוב בשולחו אותי! אני מבין עתה גם כן למה זה פגשתי בדרכי כל כך מכשולים ומעצורים, אלה היו מעשי שטן. נתן השליח שבח והודיה להשם יתברך שהביאו בשלום לכאן, וישב כשעה לנוח מעמל הדרך.

בינתיים נתעורר השכור משנתו ורצה תיכף למזוג לו עוד כוס גדולה יי"ש. אבל השליח אחזו בידיו ואמר לו: ידידי! מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה רחץ ידיך מקודם, ואחרי כן תשתה י"ש כרצונך. לא סרב השכור, ורחץ ידיו במים, ורצה לשתות. והשליח אמר לו שוב: מה שיהיה יהיה, אבל לעת עתה תאכל תחילה מעט לחם, כי לא טובה השתיה בלי אכילה. והשכור שוב לא סרב, ולבקשת השליח ברך ברכת "המוציא", והתחיל לאכול גם מפרוסת החלה וגם מהחלה השלימה, שהבעל שם טוב מסר להשליח. וקדושת השיריים של סעודת הבעל שם טוב התחילה תיכף להשפיע עליו, ומיד בהתחילו לאכול נהפך לאיש אחר, כי הסטרא אחרא נפרדה תיכף ממנו, והתחיל לצעוק בקול: הוי, מה עשיתי! הלוא רציתי להמיר דת אלקים חיים! אוי לי ואוי לנפשי! והיה בוכה והולך ומורט שערות ראשו מרוב התמרמרות, ואמר: אין לי תקנה אלא לבוא אל רבי הקדוש הבעל שם טוב, כי רק הוא יכול לתת לי תקון, אבל רב המרחק בינינו, ואיך אוכל להשיגו עתה. הוי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה לבוא לפני רבנו הקדוש!

והשליח אחרי שראה שהוא מתחרט מעומקא דלבא, אמר לו: ידידי! שמע לעצתי וייטב לך, נצא מכאן החוצה, ונלך תיכף למזיבוז', ואני מקוה להשם יתברך שיושיענו ויגיענו לשם. בטח השליח בקדושת רבו הבעל שם טוב, אחרי שראה כל מה שעבר עליו בדרך, ואחר שהרב כבר מתחרט ובוכה ומתמרמר, שבוודאי יעזור השם יתברך להצילו, והוסיף ואמר להרב: אחוז בחגורה שלי ונלך מכאן.

הם יצאו מן הבית והתחילו לילך באישון לילה ואפילה. אחרי כמה רגעים ראו לתמהונם והנה הם בעיר מזיבוז'. הלכו בקפיצת הדרך. נכנסו לבית הבעל שם טוב, כשהוא עדיין יושב על שלחנו הקדוש עם המסובים. הרב התעלף ונפל ארצה, וצוה הבעל שם טוב לעוררו ולהשכיבו על המטה לנוח. הרב התחיל לבכות ולקונן על המחשבה הרעה שעברה עליו, והבעל שם טוב נתן לו תקון כראוי, ונעשה צדיק גמור ובעל תשובה גמור.
​

סיפורי חסידים מועדים
387​

[2] בכפר אחד שבין ליוזנא לויטבסק גרה אלמנה ושלשה בניה, שתי בנות ובן אחד. הבן למד בעיר, ושתי הבנות עזרו להאם ב"מחיה". הבת הבכורה נישאת במשך הזמן לאברך למדן בתורה וירא שמים, אבל בעל גאוה גדול. ב"מחיה" של האלמנה היו באים, בין השאר, לאכול ולשתות גם הכומר של הכפר, והוא אהב לשוחח הרבה עם האברך ולהתווכח עמו בשאלות דתיות. שעות ארוכות היו יושבים ומתווכחים ביניהם, ותמיד היתה יד האברך על העליונה. ואחרי כל ויכוח שהיה מנצח את הכומר היה מתרברב ומתנשא יותר ויותר.

קרה פעם שתלמידי חכמים עברו דרך הכפר וראו את האברך יושב ומתווכח עם הכומר, והדבר מאד לא ישר בעיניהם, הם העירו להאברך שלא יעשה כן, והוא צחק מהם. הכומר הביא עמו עוד שני כמרים מהכפרים הסמוכים, והיו מתוועדים יחד ומתווכחים, והאברך יצא תמיד כמנצח, והכומר נהג כבוד גדול בהאברך, וצוה לכל אנשי הכפר שינהגו בו כבוד, כי אדם גדול הוא.

פעם סיפר הכומר להאברך כי הוא דיבר עליו טובות עם ראש הכמרים בויטבסק, וסיפר לו ממעלותיו וכשרונותיו, וראש הכמרים הביע את רצונו להתראות עמו. והכומר הציע להאברך לנסוע יחד עמו לראש הכמרים, ואם הוא ינצח גם אותו הרי ינחל כבוד גדול. בתחילה לא אבה האברך שמוע מזה, אך אחרי פיתויים רבים הסכים לכך. כשבא האברך לראש הכמרים קבלו בכבוד גדול, והתחיל מיד לשוחח עמו בעניני דת ואמונה. וכוח גדול עבר ביניהם והאברך יצא כמנצח. וראש הכמרים קרא אליו כמה כמרים שהיו באותה שעה אצלו וסיפר לפניהם שהאברך הזה הוא מושלם גדול בחכמה ובידיעת התורה היהודית. ואחד מהכמרים הגדולים שהיה שם ביקש את האברך שישאר שם כמה ימים, וכולם יחד ישתעשעו עמו בשיחות ובדברי חכמה. האברך הסכים. נשאר שם כמה ימים, וראש הכמרים נתן לו דירה מיוחדת בחצרו, ואוכל היה מביא לעצמו מן השוק. וכל אותם הימים נחל כבוד גדול מכל הכמרים, ובשעת הפרידה נתאספו כל הכמרים והביעו לו תודה רבה על העונג שהנחיל להם.

כשבא האברך הביתה לא סיפר לבני הבית איפה היה, אלא התנשא והתגאה מאד. עברו שבועות אחדים, ודרך הכפר עברו אורחים אחדים תלמידי חכמים גדולים. נתעכבו על יד ה"מחיה", סרו שם להינפש, ודברו ביניהם בדברי תורה. האברך שמע את שיחתם בתורה, והתחיל להתערב ולומר את סברותיו בענין הנידון. הוא היה אמנם למדן, אבל לא הגיע למדרגת אותם תלמידי החכמים שהיו גדולים בתורה. כשהתערב בשיחתם, חייכו האורחים ואמרו: אברך צריך לשמוע מה שקשישים ממנו מדברים, ולנהוג בדרך ארץ בפני בני תורה. הדברים פגעו מאד בכבודו של האברך, והרגיש בלבו שנאה לבני התורה, שאינם יודעים לכבדו כראוי לו.

ובכפר סמוך בנו אז בית יראה חדש, וראש הכמרים של ויטבסק בלוויית כמה כמרים באו לחנוך את בית היראה. משם נסע ראש הכמרים להישובים וכפרים הסמוכים, והגיע גם לכפר זה שהאברך גר שם. והוא סר עם בני לווייתו לה"מחיה", ושוחח זמן רב עם האברך. ומאותו זמן התחילו בני הכפרים של הסביבה לנהוג כבוד ביותר בהאברך, והוא נעשה בעל גאוה עוד יותר מקודם.

אחר חג הסוכות נסע פתאום האברך מן הבית לשבועות אחדים, וכשחזר הביתה הלך כמבולבל, ואחרי ימים אחדים נעלם שוב מהבית. אחר כך נתקבל מכתב ממנו בו הוא כותב שהוא נמצא כל הזמן בבית ראש הכמרים ויש לו שם כבוד גדול, וראש הכמרים אמר לו כי אם הוא יהיה מאנשים שלו, יעשה אותו לאדם גדול וחשוב מאד. כשהגיע המכתב לא הבינו בני הבית מה הוא כותב. ובאותם הימים בא הביתה הבן שלמד ב"חדר" בעיר, כשקרא הוא את המכתב צעק בקול: וֶלְוְל (כך היה שמו של האברך) יושב אצל ראש הכמרים ורוצה להשתמד. כשבני הבית שמעו את הדברים, התפרצו ביללה עצומה. הדבר היה ביום השבת, ומיד אחר הבדלה נסעו לליוזנא ובאו לבית המדרש של הרבי הרב בעל התניא בבכיות ויללות: רבנו הצילה נא! וֶלְוְל רוצה להשתמד! כל הנוכחים בבית המדרש נזדעזעו מאד, והאלמנה ובתה אינן פוסקות מלבכות ולצעוק בקול מר פולח לבבות להציל את וֶלְוְל מהשמד.

והרבי אמר: אני אינני יכול לעזור. איני יכול אלא לספר מעשה שהיה בעת שהייתי במזריטש. והרבי סיפר: בחורף שנת תקכ"ט, כשהייתי במזריטש, נכנס רוח שטות באברך אחד מבני הישובים הסמוכים, ורצה להשתמד. הלך אל הכומר, והלה קבלו בביתו, על מנת להעבירו לשמד. כשראה אביו את הדבר, רץ מיד למזריטש, להמגיד הגדול. בא אל המגיד והתפרץ בבכי מר: רבי! הצילה את בני מהשמד! והרבי הקשיב לכל מה שסיפר לו האב האומלל בלב נשבר, ואחרי דביקות רבה התחיל לומר תורה על הפסוק "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּד'" (ויקרא ה, כא).

והרב חזר על כל התורה שאמר המגיד על פסוק זה של "נפש כי תחטא". כשהרבי גמר את התורה - הוסיף הרב לספר - צוה למנין תלמידים שישבו כל הלילה ויאמרו תהלים בלי הפסק עד נכון היום. אף אני הייתי בין אותו המנין, ובאמצע היום בא אותו האברך לבית המדרש של המגיד. אף אחד מן התלמידים לא שאל אותו מה קרה לו, והוא שהה כמה ימים במזריטש, היה אצל הרבי, וחזר הביתה אל אביו. כשגמר הרב את סיפורו, ברך ברכת המזון והלך לחדרו.

והתלמידים מיד כשהרב הלך, בחרו מאתם מנין אנשים שישבו כל הלילה ויאמרו תהלים. האלמנה ובתה הלכו הביתה, ופתאום בא לבית המדרש אברך אחד וחבילה על כתפיו. כשראה האברך שיהודים יושבים ואומרים תהלים, התחיל אף הוא לזמר תהלים, ובכה בדמעות שליש. התלמידים הבינו היטב מי הוא האברך, אך איש לא שאל אותו כלום.

הדבר היה בימי החנוכה. כל ערב אחר הדלקת הנרות אמר הרב תורה, והחסידים והתלמידים חזרו על התורות כמה פעמים עד שהיו שגורות על פיהם. והאברך שהה כל אותו השבוע של חנוכה בליוזנא, ובשבוע השני היה אצל הרב על "יחידות", ואחר כך חזר הביתה. בשבועות הקרובים עבר עם כל המשפחה לישוב אחר, ונעשה לחסיד מובהק.​

 

[געגועים]

סיפורי חסידים במדבר/ הפטורה
313
[283/368, 369]​

הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ שהה שנה תמימה אצל הצדיק הזקן ר' מרדכי מנישכיז. פעם אמר לו הזקן מנישכיז: סע לביתך. הפציר בו ר' נפתלי שיניח אותו להיות עוד אצלו. אך הצדיק באחת, שיסע הביתה. הלך ר' נפתלי להרבנית לבקש ממנה שתשתדל בשבילו אצל הצדיק, והיא הבטיחה לו לעשות כן. ואמנם כן עשתה, והצדיק אמר לה: דרכי לשמוע לך, ואעשה כן גם עכשיו, אך הלואי שלא נתחרט. אחרי ימים אחדים כשהצדיק היה בבית הכנסת, בא איש אחד לחדרו של הצדיק. ר' נפתלי היה אז בחדר, ומיד כשראה את האיש הכיר בפניו שהוא מגואל בעבירות רחמנא לצלן. לא יכול ר' נפתלי להתאפק[1], ואמר לו: צא טמא, איך אתה מעז[2] לדרוך על מפתן בית הרבי. ברח האיש מהחדר. והצדיק הרגיש בדבר, בא בחפזון לביתו ושאל: מי היה כאן? השיב לו ר' נפתלי: היה כאן איש כזה וכזה. גער בו הצדיק מה עשית? מהר לך והבא אותו. מובן שכן עשה. כשבא האיש נתן לו הצדיק שלום ביד רחבה ובסבר פנים יפות, ושאל אותו למה לא היה כאן זה זמן רב. והאיש השיב שמהיום והלאה יבוא לעתים תכופות, ונתן להצדיק מתנות מתנובת הכפר. הצדיק פטר את האיש לשלום, וסיפר לר' נפתלי שהאיש הזה היה מאנשיו ושמר אותו מכל רע. ברם, בזמן האחרון נתעכבה נסיעתו אל הצדיק מסיבות שונות, עד שניתק מחיבורו אליו. נתגאל מקודם בעברות קטנות, ואחר כך עברה גוררת עברה, עד שפעם עלתה מחשבה בלבו: מה יהיה בסופי? הלוא אינני לא יהודי ולא גוי. לנסוע להרבי - חשב - איני יכול, כי הרבי יכיר מיד שאני עבד נמכר ליצר הרע, ואם לא אסע הלוא אפול ברשת החטאים יותר ויותר. כך הרהר וחשב ושקל בדעתו, עד שלבסוף החליט לכפור לגמרי ולהמיר את הדת, רחמנא לצלן, אלא שאמר לנפשו: אעשה נסיון פעם אחת, אסע אל הרבי מנשכיז, ואם יקבלני בסבר פנים יפות, יהיה זה אות שיש לי תקנה, ואתקן מעשי ואהיה שוב יהודי ואסע להרבי תכופות כמקודם, ואם לאו אתפרד לגמרי מהרבי ומהיהדות. ומשום כך צוה לר' נפתלי שיסע לביתו, שכן הרגיש במחשבותיו של אותו איש, ועל ידי עבודתו לטובתו הכניס בו מחשבות אלו, וחשב שר' נפתלי יראה אותו וירחיקו, אך בעזרת השם תקן את הדבר, והחזיר את האיש למוטב.
​

---

סיפורי חסידים פרשת אחרי מות/בלק
283/368 ​

[1] קודם פטירתו של הרב הקדוש ר' שלמה מקרלין ז"ל צוה שתלמידיו ילכו אחריו להרב הקדוש מנשכיז. ויהי כאשר בא הרב הצדיק ר' אורי מסטרליסק ז"ל, הנקרא בשם "השרף", לקרלין, ושמע כי נפטר רבו הקדוש, שאל להחברים מה צוה רבנו קודם פטירתו? השיבו לו כי צוה ללכת לנשכיז. קם הצדיק מסטרליסק, וכתת רגליו והלך לנשכיז. כשבא להחדר אשר שם קיבל הצדיק מנשכיז את פני האורחים וברך את כל הבאים לקבל ברכתו, ראה בין האורחים גביר אחד שבא להתייעץ עם הצדיק מנשכיז בדבר איזה מסחר ולקבל ברכתו. הצדיק קיבל אותו בסבר פנים יפות כדרכו בקדש לקבל את כל אדם בחביבות, כי עבודתו הגדולה היתה באהבת ישראל. ויהי כאשר הביט הצדיק מסטרליסק בפני הגביר, ראה בו אותות עבירה גסה וחמורה שעשה אך לפני זמן מעט. אז בער לבו בקרבו [והשתומם במחשבתו על הצדיק]: מדוע מקרב כל כך הצדיק מנשכיז אדם כזה?! הרגיש הצדיק מנשכיז כי רוחו של הסטרליסקי בוער על הגביר הזה, שהכיר בו אותות עבירה, ואמר אל הסטרליסקי: לך נא מהר מזה, מה אתה רוצה פה בחדרי? הלך הצדיק מסטרליסק משם בפחי נפש עיף ויגע מעמל הדרך והתלאה אשר מצאתהו, ובא אל בית המדרש שבעיר. כשהלך הגביר מאת הצדיק מנשכיז, מיהר הצדיק לחפש את האורח הסטרליסקי, ומצא אותו בבית המדרש, נגש אליו הנשכיזי, ואמר לו: גם אני אחי, ידעתי את אשר ידעת, אולם היודע אתה למה שלחך רבך הקדוש מקרלין לכאן? למען תלמד לדעת כי האיש אשר אין אהבת ישראל תקועה בלבו כל כך, עד שאפילו כשרואה בישראל שעבר עבירה גדולה, יהיה אוהב אותו [אהבה רבה] ומנשק אותו - האיש ההוא לא הגיע לחצי העבודה בעבודת השם יתברך, שכן אם תקרב אותו, יעשה בלי ספק תשובה שלמה, ויהיה גדול מצדיק גמור, כדין בעלי תשובה, חוץ מרשע כזה שאתה מכיר אותו שעובר להכעיס. החריש הצדיק מסטרליסק בשמעו דברים אלה והבין גדולת הרב מנשכיז ומדרגתו, והואיל לשבת עמו ימים רבים.
​

סיפורי חסידים פרשת בלק
369​

[2] הרבי מרוז'ין ז"ל סיפר שהרב הקדוש ר' זושא מאניפולי ז"ל היה פעם בבית מורו המגיד הגדול ממזריטש ז"ל בשעה שאיש אחד עמד לפניו לבקש על ענייניו, ראה ר' זושא ברוח קדשו כי עוונותיו של האיש הזה רבו מאד, וחרה אפו איך העז אדם כזה לעמוד בלי פחד ובלי תשובה לפני איש קדוש כמגיד הגדול. וגער בו ר' זושא ואמר: איש אשר כזאת וכזאת עשה איך לא יבוש לעמד לפני הקדוש בלי הרהורי תשובה? כשהלך אותו איש משם, התחרט ר' זושא על שדיבר כך בפני מורו ורבו. ואז ברך אותו מורו המגיד הגדול, שמעתה לא יראה עוד שום רע במי שהוא מישראל, רק הטוב שבו בלבד יראה. ומאז והלאה לא היה רואה ר' זושא שום רע באדם, וראה רק את הטוב שבו.​