- הודעות
- 62
- תודות
- 173
- נקודות
- 33
ביאורים והארות הרב משה הלוי הורן, מח"ס 'תפארת ציון'
שמיני עצרת - קשה עלי פרדתכם.
ברש"י פר' אמר (ויקרא כג, לו) משל ל"מלך שזימן בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני בבקשה מכם עכבו עימי עוד יום אחד, קשה עלי פרדיתכם", ומבו' שכביכול הקב"ה אומר "קשה עלי פרידתכם". וכבר ביארו רבותינו זיע"א שעכבת יום אחד גורמת שלא יהא מציאות של 'פרידה', שמתוך ה'שמחה' שזהו כל מהות ועבודת היום [-והיית אך שמח, עי' בסמוך], נבא לידי כך שלא יהא מציאות של פרידה - שהשמחה גורמת דביקות (עי' רש"י כתובות ח, ב ד"ה משמח) וחיבור שלא שייך בו מציאות של פרידה (וראה בינה לעתים דרוש יז, ושם משמואל שמ"ע תרעד בביאור הסעודה 'קטנה'). [וחלוק בזה היו"ט דשמיני עצרת משאר הימים טובים ששאר הימים טובים הם על מאורע שהיה (שהארתו חוזרת ומאירה כל שנה וכידוע מהרמח"ל) כיציאת מצרים ומתן תורה וחזרת ענני כבוד, משא"כ שמיני עצרת ה"שם יום טוב" הוא ה"קשה עלי פרידתכם", ונמצא שאינו יו"ט מכח העבר אלא מכח ה"קשה עלי פרידתכם", דו"ק].
וזהו שהשמחה ביום זה היא סביב התורה הק' וכמו שאחז"ל (מד"ר ריש שה"ש) נגילה ונשמחה בך - בתורתך, ועל הגר"א אי' ששמח ביותר בעת שרקד לפני הס"ת, לפי שרק מכח התוה"ק יכול האדם להתחבר ולידבק בו ית' וכמו שאמרו 'קוב"ה ואורייתא חד', ו'התורה הק' שמותיו של הקב"ה', ו'אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית'. ומה"ט אין זה סתירה להכלל ד'אין מערבין שמחה בשמחה' (עי' קר"א מו"ק ח, ב), כי אדרבה השמחה בתורת ה', היא האופן לשמוח בה' וכנ"ל דקוב"ה ואורייתא 'חד', ובשמחה סביב התורה הק' נשאר האדם דבוק מקושר ומחובר לה' ית"ש - כל ימות השנה, וע"ד מה שאמרו בשבת (קל, א) 'כל מצוות שקבלו עליהם בשמחה, עדיין עושין אותן בשמחה', והרי שהשמחה נותנת 'קיום' לדבר לדורות. [וכמו דאי' ש"נפשו קשורה בנפשו" בגימ' תורה, והגר"י הוטנר זצ"ל (ספר הזכרון בהקדמה) הסמיך לזה מה שמצינו שמסגולת התורה שאף בעידנא דלא עסיק בה מגנא - שהקשר של 'תורה' הוא תמידי ובר קיימא. ויש להוסיף שמצינו שהנפרד מחבירו אלא יפרד אלא בדבר הלכה ש'מתוך כך זוכרהו', דו"ק. ועפי"ז את"ש טפי דאין כאן עירוב שמחה בשמחה (כקו' הקר"א), כי אדרבה השמחה בתורה היא האופן והקיום לשמוח ב'עכבו עמי יום אחד, קשה עלי פרידתכם' - שע"י השמחה בתורה אין כאן 'פרידה', דו"ק].
ויש להוסיף, דהנה כתב הספורנו בפר' כי תשא (שמות לב, יט) שמשה שבר את הלחות רק כאשר ראה את ה'מחולות' סביב העגל, והיינו שכאשר ראה את השמחה סביב העגל הבין משה שכבר אבדה תקוותם ונואש מלהחזירם למוטב (כלש' הספורנו), והרי שהשמחה בדבר באה מחיבור וקשר בעומק נפש האדם אל הדבר, ולכן כשראה את ה"שמחה" סביב העגל שבר את הלחות, ומידה טובה מרובה שאם שמחים בעבודת ה', הרי שבודאי שע"י השמחה נעשה האדם מחובר וקשור בעבותות לעבודת ה', וכמש"נ ש'השמחה' נותנת קיום לדבר. [וי"ל שכנגד ה'מחולות' דהעגל, אנו עושים ביום שמ"ע (-בשמחה על גמר הריצוי דחטא העגל) 'מחולות' סביב התורה הק', והבן]. וכבר האירו שביום זה אנו אומרים "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" - שביום זה ניתן לבא לידי אמונה חושית בה' ית"ש. ואיתא שיום זה קרוי "שמחת תורה" (ולא שמחה בתורה) ע"ש שה'תורה עצמה' יש לה שמחה. [ומרבינו אור ישראל מסלנט זיע"א מטו ש'מה שאין הסכל משיג ביוה"כ בנעילה משיג החכם בשמחת תורה'. והגה"צ ר"ש וולבה זצ"ל סיפר שמרנא רבינו ירוחם ממיר זצוק"ל אמר פעם בתוך דבריו בשמחת תורה 'איני יודע מה יותר חביב לבורא עולם, היום כיפורים שלנו או השמחת תורה'. וכנודע בישיבת וולאזי'ן היו אומרים ה'עלינו לשבח' בניגון ובהשתחויה כביום הכיפורים].
ואופן השמחה היא שמחה לגמרה של תורה, ו'מיד' מתחילים ב'בראשית' כדאי' בטור (תרסט), (ומקדימין קריאת בראשית למפטיר, אף שהמפטיר מחובת היום), כי כל שמחת הסיום היא בזה שנוכל להתחיל 'שוב' מחדש עם ה'כוחות' שקבלנו מ'הגמרה של תורה' - שהתורה אין לה סוף וקץ, והפוך בה דכולה בה, וכל זמן שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה טעם חדש, באופן שהשמחה לגמרה של תורה היא במה שמתחילין מיד שוב, וכנודע שיש ללמוד כן שהנה המקור (עי' בב"י והגר"א סו"ס תרסט) לשמחה לגמרה של תורה הוא מסעודת שלמה (כדאי' במד"ר ריש קהלת), והתם הסעודה היתה עוד קודם שסיים אלא מיד שקיבל רוח הקודש ולב לדעת, והרי לן שעיקר השמחה לגמרה של תורה הוא מחמת הכלים והאפשריות ללמוד. [והגה"ק מקצאק זצ"ל אמר (שם משמואל שמ"ע תרעג) ש"ששמחת תורה היא על מה שנלמד להבא, כי על לשעבר מי הוא אשר יערב לבו לומר שלמד", עכ"ד. ובפחד יצחק (סוכות מאמר נז) הביא "מעשה בשני תלמידים של חידושי הרי"ם ושניהם תלמידי חכמים שהיו מרקדים בשמחת תורה. ואמר על אחד מהם שהוא יתעייף לפני חבירו, וכך היה. כששאלוהו לפשר הדבר, ענה, האחד רק מכוח שמחת התורה שלמד בעבר עד עכשיו, ואילו השני רק מכוח שמחת קבלת התורה על כל אותה תורה שילמד בעתיד מתוך קבלה זו. בודאי שלתורה שכבר למד אפי' יהא רב מאוד יש לה גבול, אבל התורה שילמד לעתיד, הלא רחבה מני ים היא", עכ"ד. ויש לציין לדברי התוס' בכתובות (סג, א ד"ה אדעתא) ש'דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול', וה"נ החיבור לתורה ב'שמחת' תורה הוא בכלל 'הולך' ללמוד תורה, דו"ק. וכמו"כ בעבודה זו שנעשית ל'כבוד התורה' (ראה להלן), נעשה האדם 'כלי קיבול' להשגת התורה"ק, ועי'].
ואי' שהשמחה היא על לוחות שניות שקבלנו ביוה"כ. וי"ל שזהו שאוחזין הס"ת (ועי' כס"מ פ"י מסת"ם ה"ו שמצוה לאחוז הס"ת) - שמקום משכן תושבע"פ היא ב'גופות' ישראל כידוע מהקדמונים, ובאחיזת הס"ת יש חיבור דתושב"כ עם שבע"פ. ומרן הגרי"א שר זצ"ל האיר שרוקדים סביב ה'בימה' - סביב ה'סטנדר' שבו 'לומדים' תורה [וכנודע מרס"ג (עי' חי' ר' שלמה סוף ח"ב אות צה) שהשולחן שעליו לומר הת"ח הוא ה'ארון' של התושבע"פ], ומבואר עפי"ז שלכך הוי "שמחת התורה עצמה" וכנ"ל, והבן. [וכ' הגר"א (שה"ש) שהפסוק הביאני המלך "חדריו" קאי על שמ"ע, ויל"פ שאחר עבודת ה'מלכויות' בר"ה ויוה"כ, זוכים בשמ"ע להביאני המלך חדריו, ועי'. ועי' במס"י (פי"ט) 'השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר: עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר: וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה, וארז"ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש: א"ר איבו כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו', עכ"ד, ודו"ק].
ואמרו חז"ל (ילקו"ש פנחס תשפב) על שמחה דשמ"ע "עכשיו אני ואתם נשמח יחד". [ומדוקדק שבז' ימי סוכות השמחה היא "לפני ה'" (כלשון הפס' "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים") ובשמיני עצרת "נשמח יחד", וזהו שאומרים בהקפות "שכינה הקדושה בתוכנו". (והוא על דרך מה שאמרו "יקרה היא מפנינים יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" והיינו שהכהן גדול נכנס "לפני ולפנים" - דהארון, אך הת"ח הוא בחינת הארון עצמו). וכבר האירו שבימי הסליחות פותחין הארון קודש רק באמירת שמע קולנו, ובר"ה פותחים גם בחזרת הש"ץ, וביוה"כ פותחים פעמים רבות, עד שבנעילה הארון קודש פתוח כל הזמן, ואח"כ בסוכות מוציאים הספר תורה לבימה בהושענות וכן בהושע"ר, ואילו בשמחת תורה רוקדים 'עם' הס"ת. וכתבו בספרים שתכלית כל הימים נוראים היא לבא לידי שמחת תורה ולומר הפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"].
שמיני עצרת - קשה עלי פרדתכם.
ברש"י פר' אמר (ויקרא כג, לו) משל ל"מלך שזימן בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני בבקשה מכם עכבו עימי עוד יום אחד, קשה עלי פרדיתכם", ומבו' שכביכול הקב"ה אומר "קשה עלי פרידתכם". וכבר ביארו רבותינו זיע"א שעכבת יום אחד גורמת שלא יהא מציאות של 'פרידה', שמתוך ה'שמחה' שזהו כל מהות ועבודת היום [-והיית אך שמח, עי' בסמוך], נבא לידי כך שלא יהא מציאות של פרידה - שהשמחה גורמת דביקות (עי' רש"י כתובות ח, ב ד"ה משמח) וחיבור שלא שייך בו מציאות של פרידה (וראה בינה לעתים דרוש יז, ושם משמואל שמ"ע תרעד בביאור הסעודה 'קטנה'). [וחלוק בזה היו"ט דשמיני עצרת משאר הימים טובים ששאר הימים טובים הם על מאורע שהיה (שהארתו חוזרת ומאירה כל שנה וכידוע מהרמח"ל) כיציאת מצרים ומתן תורה וחזרת ענני כבוד, משא"כ שמיני עצרת ה"שם יום טוב" הוא ה"קשה עלי פרידתכם", ונמצא שאינו יו"ט מכח העבר אלא מכח ה"קשה עלי פרידתכם", דו"ק].
וזהו שהשמחה ביום זה היא סביב התורה הק' וכמו שאחז"ל (מד"ר ריש שה"ש) נגילה ונשמחה בך - בתורתך, ועל הגר"א אי' ששמח ביותר בעת שרקד לפני הס"ת, לפי שרק מכח התוה"ק יכול האדם להתחבר ולידבק בו ית' וכמו שאמרו 'קוב"ה ואורייתא חד', ו'התורה הק' שמותיו של הקב"ה', ו'אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית'. ומה"ט אין זה סתירה להכלל ד'אין מערבין שמחה בשמחה' (עי' קר"א מו"ק ח, ב), כי אדרבה השמחה בתורת ה', היא האופן לשמוח בה' וכנ"ל דקוב"ה ואורייתא 'חד', ובשמחה סביב התורה הק' נשאר האדם דבוק מקושר ומחובר לה' ית"ש - כל ימות השנה, וע"ד מה שאמרו בשבת (קל, א) 'כל מצוות שקבלו עליהם בשמחה, עדיין עושין אותן בשמחה', והרי שהשמחה נותנת 'קיום' לדבר לדורות. [וכמו דאי' ש"נפשו קשורה בנפשו" בגימ' תורה, והגר"י הוטנר זצ"ל (ספר הזכרון בהקדמה) הסמיך לזה מה שמצינו שמסגולת התורה שאף בעידנא דלא עסיק בה מגנא - שהקשר של 'תורה' הוא תמידי ובר קיימא. ויש להוסיף שמצינו שהנפרד מחבירו אלא יפרד אלא בדבר הלכה ש'מתוך כך זוכרהו', דו"ק. ועפי"ז את"ש טפי דאין כאן עירוב שמחה בשמחה (כקו' הקר"א), כי אדרבה השמחה בתורה היא האופן והקיום לשמוח ב'עכבו עמי יום אחד, קשה עלי פרידתכם' - שע"י השמחה בתורה אין כאן 'פרידה', דו"ק].
ויש להוסיף, דהנה כתב הספורנו בפר' כי תשא (שמות לב, יט) שמשה שבר את הלחות רק כאשר ראה את ה'מחולות' סביב העגל, והיינו שכאשר ראה את השמחה סביב העגל הבין משה שכבר אבדה תקוותם ונואש מלהחזירם למוטב (כלש' הספורנו), והרי שהשמחה בדבר באה מחיבור וקשר בעומק נפש האדם אל הדבר, ולכן כשראה את ה"שמחה" סביב העגל שבר את הלחות, ומידה טובה מרובה שאם שמחים בעבודת ה', הרי שבודאי שע"י השמחה נעשה האדם מחובר וקשור בעבותות לעבודת ה', וכמש"נ ש'השמחה' נותנת קיום לדבר. [וי"ל שכנגד ה'מחולות' דהעגל, אנו עושים ביום שמ"ע (-בשמחה על גמר הריצוי דחטא העגל) 'מחולות' סביב התורה הק', והבן]. וכבר האירו שביום זה אנו אומרים "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" - שביום זה ניתן לבא לידי אמונה חושית בה' ית"ש. ואיתא שיום זה קרוי "שמחת תורה" (ולא שמחה בתורה) ע"ש שה'תורה עצמה' יש לה שמחה. [ומרבינו אור ישראל מסלנט זיע"א מטו ש'מה שאין הסכל משיג ביוה"כ בנעילה משיג החכם בשמחת תורה'. והגה"צ ר"ש וולבה זצ"ל סיפר שמרנא רבינו ירוחם ממיר זצוק"ל אמר פעם בתוך דבריו בשמחת תורה 'איני יודע מה יותר חביב לבורא עולם, היום כיפורים שלנו או השמחת תורה'. וכנודע בישיבת וולאזי'ן היו אומרים ה'עלינו לשבח' בניגון ובהשתחויה כביום הכיפורים].
ואופן השמחה היא שמחה לגמרה של תורה, ו'מיד' מתחילים ב'בראשית' כדאי' בטור (תרסט), (ומקדימין קריאת בראשית למפטיר, אף שהמפטיר מחובת היום), כי כל שמחת הסיום היא בזה שנוכל להתחיל 'שוב' מחדש עם ה'כוחות' שקבלנו מ'הגמרה של תורה' - שהתורה אין לה סוף וקץ, והפוך בה דכולה בה, וכל זמן שאתה ממשמש בה אתה מוצא בה טעם חדש, באופן שהשמחה לגמרה של תורה היא במה שמתחילין מיד שוב, וכנודע שיש ללמוד כן שהנה המקור (עי' בב"י והגר"א סו"ס תרסט) לשמחה לגמרה של תורה הוא מסעודת שלמה (כדאי' במד"ר ריש קהלת), והתם הסעודה היתה עוד קודם שסיים אלא מיד שקיבל רוח הקודש ולב לדעת, והרי לן שעיקר השמחה לגמרה של תורה הוא מחמת הכלים והאפשריות ללמוד. [והגה"ק מקצאק זצ"ל אמר (שם משמואל שמ"ע תרעג) ש"ששמחת תורה היא על מה שנלמד להבא, כי על לשעבר מי הוא אשר יערב לבו לומר שלמד", עכ"ד. ובפחד יצחק (סוכות מאמר נז) הביא "מעשה בשני תלמידים של חידושי הרי"ם ושניהם תלמידי חכמים שהיו מרקדים בשמחת תורה. ואמר על אחד מהם שהוא יתעייף לפני חבירו, וכך היה. כששאלוהו לפשר הדבר, ענה, האחד רק מכוח שמחת התורה שלמד בעבר עד עכשיו, ואילו השני רק מכוח שמחת קבלת התורה על כל אותה תורה שילמד בעתיד מתוך קבלה זו. בודאי שלתורה שכבר למד אפי' יהא רב מאוד יש לה גבול, אבל התורה שילמד לעתיד, הלא רחבה מני ים היא", עכ"ד. ויש לציין לדברי התוס' בכתובות (סג, א ד"ה אדעתא) ש'דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול', וה"נ החיבור לתורה ב'שמחת' תורה הוא בכלל 'הולך' ללמוד תורה, דו"ק. וכמו"כ בעבודה זו שנעשית ל'כבוד התורה' (ראה להלן), נעשה האדם 'כלי קיבול' להשגת התורה"ק, ועי'].
ואי' שהשמחה היא על לוחות שניות שקבלנו ביוה"כ. וי"ל שזהו שאוחזין הס"ת (ועי' כס"מ פ"י מסת"ם ה"ו שמצוה לאחוז הס"ת) - שמקום משכן תושבע"פ היא ב'גופות' ישראל כידוע מהקדמונים, ובאחיזת הס"ת יש חיבור דתושב"כ עם שבע"פ. ומרן הגרי"א שר זצ"ל האיר שרוקדים סביב ה'בימה' - סביב ה'סטנדר' שבו 'לומדים' תורה [וכנודע מרס"ג (עי' חי' ר' שלמה סוף ח"ב אות צה) שהשולחן שעליו לומר הת"ח הוא ה'ארון' של התושבע"פ], ומבואר עפי"ז שלכך הוי "שמחת התורה עצמה" וכנ"ל, והבן. [וכ' הגר"א (שה"ש) שהפסוק הביאני המלך "חדריו" קאי על שמ"ע, ויל"פ שאחר עבודת ה'מלכויות' בר"ה ויוה"כ, זוכים בשמ"ע להביאני המלך חדריו, ועי'. ועי' במס"י (פי"ט) 'השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר: עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר: וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה, וארז"ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש: א"ר איבו כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו', עכ"ד, ודו"ק].
ואמרו חז"ל (ילקו"ש פנחס תשפב) על שמחה דשמ"ע "עכשיו אני ואתם נשמח יחד". [ומדוקדק שבז' ימי סוכות השמחה היא "לפני ה'" (כלשון הפס' "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים") ובשמיני עצרת "נשמח יחד", וזהו שאומרים בהקפות "שכינה הקדושה בתוכנו". (והוא על דרך מה שאמרו "יקרה היא מפנינים יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" והיינו שהכהן גדול נכנס "לפני ולפנים" - דהארון, אך הת"ח הוא בחינת הארון עצמו). וכבר האירו שבימי הסליחות פותחין הארון קודש רק באמירת שמע קולנו, ובר"ה פותחים גם בחזרת הש"ץ, וביוה"כ פותחים פעמים רבות, עד שבנעילה הארון קודש פתוח כל הזמן, ואח"כ בסוכות מוציאים הספר תורה לבימה בהושענות וכן בהושע"ר, ואילו בשמחת תורה רוקדים 'עם' הס"ת. וכתבו בספרים שתכלית כל הימים נוראים היא לבא לידי שמחת תורה ולומר הפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"].
