סיפורים פרשת שבוע סיפורים קצרים לפרשת תרומה

[מאן דהו]

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
היה זה באחד ממסעותיו הרבים של הגאון רבי נח וינברג לטובת מוסדות "אש התורה" ובראשם "aish" "אש", אותו ארגון מופלא המפיץ יהדות בעשרות מדינות בעולם. רבי נח נכנס לביתו של עשיר כדי להתרימו. סיפר על הישיבה, ועל הפעילות האדירה בארצות תבל להפיץ יהדות ולמנוע התבוללות . חייך העשיר ואמר: 'אני עצמי נשוי לגויה, רבי, מה יש לך לומר על זה...' השיבו רבי נח וינברג בתקיפות: 'איך אתה לא מתבייש?! עשית טעות נוראה!' רבי נח לא נשא אליו פנים והמשיך לומר לו דברי מוסר וביקורת נוקבים.

כשפנה לצאת, הניח העשיר דבר מה בכיסו של רבי נח. רבי נח לא שם לב לכך, או שלא יחס לדבר חשיבות לאור מהלך הביקור. במטוס, הכניס רבי נח את ידו לכיס מעילו, וחש בנייר. הוציאו , והנה זהו צ'ק מאותו עשיר, עליו מתנוסס סכום נכבד ביותר ! רבי נח סבר שנפלה פה טעות. התקשר אל היהודי העשיר ושאלו, איך נתן לו כזה צ'ק לאחר שהוכיחו קשות?!

השיבו העשיר: לא, לא, אין פה טעות. רבים באים לבקש ממני כסף, כשהייתי אומר להם שאני נשוי לגויה, היו מחייכים אלי ואומרים שתהיה לך המצווה הזו. אומרים לי לפחות אתה יכול לתקן דברים אחרים. יהיו לך זכויות על ידי תרומתך, הם דאגו לכסף שלי, רצו את כספי. אבל אתה היחיד שבאמת דאגת לי, לכן הבאתי לך את התרומה הנכבדה הזו! מזה ראיתי שאתה באמת דואג לעזור ליהודי העולם להתקרב ליהדות. אתה עושה זאת באמת!

 

[מאן דהו]

"ויקחו לי תרומה".
יהודי אחד היה בבגדד שהיה ידוע בכח זכרונו המופלא. הוא היה אמנם עני בממון, אך עשיר בדעת. בכל פעם שהיו צריכים בני בית המדרש למצוא איזה מקור בגמרא או בתורה, היו באים אליו, שואלים אותו, היה עונה להם ומקבל מטבע נחושת על עזרתו אשר ממנו היה מתפרנס.

פעם אחת שאל רבנו יוסף חיים זצ"ל, בעל ה'בן איש חי' את החכם העני, האם יכול כבודו להגיד לנו את כל האותיות הכפולות בתורה, לפי סדר הא'-ב', כמו "לבבך", שזה פעמיים "ב" צמודות. חשב העני לרגע וענה: יש בתורה את כולם חוץ מהאות "עין" שהיא מופיעה רק בנביאים ובכתובים אך לא בתורה. אם תגיד את כולם תקבל מג'ידי זהב, אמר לו ה'בן איש חי'. התחיל אותו חכם לומר: "ומקללך אאר", "בכל לבבך", "מעקה לגגך", "או דדו או בן דדו יגאלנו", "ההוא אמר ולא יעשה", "ווי העמודים", "מזזת ביתך", "חח ונזם", "לטטפת בין עיניך", "ישתו יין נסיכם", "ככל אשר צוה", "ללאת תכלת", "לממשלת היום", "הנני מביא את המבול", "ואת רעמסס", "רעה התרועעה הארץ" (ישעיה כד, יט), "חפף עליו כל היום", "ויתרוצצו הבנים בקרבה", "במחקק במשענותם", "רר בשרו את זובו", "ושש משזר".

כאן עצר העני ואמר ל'בן איש חי': כבודו אמר שייתן לי מג'ידי, ייתן כעת ואומר לו את האחרון. לאחר שנתן הרב, שאלו: מדוע כתוב בפרשת צדקה "נתון תתן לו"? שאם נתת פעם אחת, אל תחשוב שיצאת בזה ידי חובת צדקה. אם צריך עוד פעם – תחזור ותיתן. הבין רבנו יוסף חיים זצ"ל בחכמתו שעני זה נצרך מאוד וזקוק לפרנסה, ונתן לו עוד מג'ידי אחד של זהב. "

 

[מאן דהו]

במדרש ילקוט שמעוני מובא על המילה: "ויקחו" זה שאמר הכתוב (משלי ד") "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת לקח טוב יותר מכל סחורה שבעולם.

בעניין זה אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", משל נפלא: כפרי אחד הגיע לעיר הגדולה לבקר את ידידו והלה הוליכו והראה לו את נפלאות העיר. בתחילה הוביל אותו לחנויות של תבואה. היו אלה חנויות עם מחסני ענק, מלאים בשקי תבואה, אורז, סוכר וחביות שמן. לאחר מכן הראה לכפרי את חנויות הבדים והאריגים שבעיר. חנויות אלה לא היו גדולות כל כך ועל מדפיהן הייתה סחורה מרובה, אבל לא במידה גדושה. לאחר מכן ראה הכפרי את חנויות המשי שהיו קטנות יותר מחנויות הבדים, בחנות לכלי כסף היו בסך הכל שני ארונות, בחנות הזהב ארון אחד ובחנות לאבנים טובות ומרגליות ישב המוכר ותיקו בידו...

כאשר חזר הכפרי לכפרו סיפר לכולם את אשר ראה בעיר ואמר: תמה אני כי במרכז העיר מצויה חנות לאבנים טובות והלא אין בה כמעט סחורה... מוטב היה להם לבני העיר להעמיד במרכז העיר את חנות התבואה... בין השומעים היה גם בן עיר אחד, וכאשר שמע את הדברים צחק ואמר: כפרי שכמותך! האנך מבין? ככל שהסחורה יקרה יותר כך אינה מצויה בשפע. לעיתים מחירה של אבן טובה אחת מרובה פי כמה מאלפי שקי תבואה!

כן הוא גם הנמשל אמר ה"חפץ חיים" התורה היא ה"סחורה", היקרה והטובה ביותר בעולם! אמנם, מעטים הם בני התורה ומחזיקיה אולם כל אחד ואחד דומה לאבן יקרה שדמיה מרובים ביותר! לעיתים שקול אדם אחד לפני המקום כאלפי בני אדם אחרים!

 

[מאן דהו]

מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה" ולא כתוב "ויתנו לי תרומה"? אין זאת אלא משום שבנתינת הצדקה אנו מקיימים מצווה גדולה, לכן בנתינה זו אנו לוקחים לעצמנו מצווה. וכך אמרו חז"ל במדרש רבה: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". אמנם בעל הבית הוא הנותן פרוטה לעני, אולם העני גורם לבעל הבית שיקיים מצווה השווה יותר מאלפי זהב וכסף!

מעשה שהיה בגאון רבי הלל מקולומיי, מגדולי תלמידי ה"חתם סופר", שבהיותו בחור ישיבה התאכסן ואכל אצל אחד מבעלי הבית שבעיר פרשבורג.
יום אחד האריך ה"חתם סופר" באמירת השיעור, ורבי הלל איחר לארוחת צהריים בבית מארחו.

כעס בעל הבית על בחור הישיבה, צעק עליו והעליב אותו מאד. עזב רבי הלל את הבית בבושה ושלח להודיע למארחו כי מיום זה והלאה לא יוכל עוד להתארח בביתו. הבין בעל הבית כי טעה ולא נהג כראוי לכן בא אל הישיבה וכאשר פגש את רבי הלל שאל: על מה חרי האף הגדול? מדוע אינך רוצה לבוא אל ביתי עוד?

במסחר, אתה מקבל חלק בתורה שאני לומד ובתמורה אתה נותן לי מקום ללון ומזון להחיות את נפשי. אולם אם מסחר הוא זה, מה מקום יש לך להתרגז עלי כאשר אני מאחר אל ביתך? והרי עסקתי בתורה בזמן זה, לא בכדי איחרתי לבוא. אין זאת סיים רבי הלל כי לדעתך אתה "נותן" ואני "מקבל", אם כך הם פני הדברים אינני מעוניין בכך משום שאיני חפץ להיות נתמך.

 

[מאן דהו]

ידועה קושייתו של האלשיך הקדוש: מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה"?
במדרש רבה מבואר העניין: ללמדך שהנותן תרומה למצווה לוקח ומרוויח יותר משווי הכסף והזהב שנתן ולפיכך נאמר "ויקחו".
וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא יעלב ולא ייפגע.

מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה":
מסופר על רבי אברהם אבן עזרא, מפרש התורה הנודע, שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום. באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת. באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע, שאין לשנותו. בשבת זו מקבלים אורחים תושבי העיר שהגיע תורם, ובשבת הבאה מארחים את האורחים הבאים אחריהם בתור.

איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה. אותו אדם, במטרה לחסוך מהוצאות השבת, היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים, שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול. לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת.

ובאותו יום שישי, שבו הגיע האבן עזרא לעיר, עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת, שלא כדרכו, וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בלבו. הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו. והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת. פניו של אותו אדם חפו. צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג. קמצנותו הייתה כה גדולה עד שלבו לא אפשר לו לתת משלו לזולתו. בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים, ישנים ומעופשים עבור האורח. בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים, והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא. לאחר מכן, כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע, יאכל הוא את הדג היפה.

בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית, הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו, אך לא אמר מאומה. והנה, לאחר הקידוש ונטילת ידיים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח, גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות, לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי. בעל הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשיו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים. ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריעת ים סוף. והנה עתה בראותו דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם לספר להם על קריעת ים סוף, אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני, ואילו הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר זאת.

בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כ"כ בלתי הגונה כלפי אורחו. הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על דרכו הנלוזה ועל מידת הקמצנות הקיצונית שאליה הוא נגרר עד שחייו וחיי בני משפחתו הפכו לקשים, עצובים ובלתי נסבלים.

המעשה מלמד אותנו שמידת הקמצנות פוגעת בראש ובראשונה באדם עצמו, עד ששבתותיו נעשות חול וכל חייו הופכים למסכת של צער. הדרך היחידה היא להתנער מאותה מידה רעה, להיות בעל לב רחב, ולהוציא הוצאות כראוי ולחיות חיים שיש בהם הנאה מעולמו של הקב"ה.
על כך ציוותה התורה: "ויקחו לי תרומה", התרומה הינה גם לקיחה, היא מסייעת לאדם לחיות כראוי בעולמו של הקב"ה. התורה מצווה גם: "פתוח תפתח את ידך", פתיחת היד פותחת גם את הלב, ולבו של האדם מסוגל באותה שעה הן לקיים מצוות והן ליהנות מעולמו הנפלא של בורא העולם, וידע האדם שעיקר מה שיש לו בממונו הוא מה שנותן לצדקה. וגם אם יש לו ממון הרבה אך מונח הוא כאבן שאין לה הופכין, ולא נעשה בו כל שימוש. דומה הוא ממש לסוכר הנמצא בשק גדול ובתוכו זבוב, ואותו זבוב מתהלך להנאתו ואוכל מהסוכר. האם יכול הזבוב להתפאר שהוא עשיר ויש לו הרבה אחרי שהוא סגור בתוך השק. והרי אין בכוחו ליטול הכל. כן גם לגבי העשירות, ממון אשר נותן אדם ממנו לאחרים שייך לו. הנותר כלל אין בטוח ששלו הוא.
וב"ראשית חכמה" נאמר: "הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערומים ומחלקי צדקות עליהם נאמר 'אמרו צדיק כי טוב'".

בזוה"ק פר' בשלח נאמר: חשובה צדקה שלאחר פטירת הנותן מקדמת והולכת לפניו הצדקה ומושכת אותו למקום עליון קדוש ונורא שנקרא "כבוד", להיצרר שם בצרור החיים כמ"ש "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ומעלתה גדול עד מאוד לזכות בבנים צדיקים כי רק הנשמות הגדולות זכו אבותיהם לנחלם בזכות מצוות הצדקה וגמילות חסידים שעשו. וידוע על תלמידי חכמים גדולים שהאירו את העולם בתורתם בזכות מצוות הצדקה של הוריהם. וידוע שגם הבעש"ט הקדוש ירדה נשמתו לעולם הזה בזכות צדקות אביו שהרבה לגמול חסידים

 

[מאן דהו]

רבים מהמפרשים מסבירים כל אחד לפי דרכו מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה" הרי לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ויתנו לי תרומה".
גם הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע נתן הסבר מיוחד לכך (כפי שנביא בהמשך), וזאת על פי דרכו בקודש לקצוב סכומי כסף ולהשיתם על הבאים לפניו לבקש את ברכותיו. דרך מיוחדת זו, אשר כמעט ולא נהוגה הייתה אצל צדיקים אחרים, כי אם לפרקים ובמקרים נדירים, הייתה אצלו דרך קבועה ומקובלת, אשר עסקה בדרך כלל, בסכומים גבוהים ולא מבוטלים... הנהגה זו אשר במבט ראשון נראית לאדם הפשוט כבלתי סבירה הונהגה על ידיו בעוז ובתעצומות ובכך מרבה היה לפעול ישועות לבאים להתברך בצילו. גדולי דורו הם אשר הבינו וידעו כי סכום המושת על ידיו, הריהו בבחינת פדיון נפש, אשר ממנו אין לשנות או לגרוע. ממאורע למאורע נוכחו הכל לדעת ולהבין כי עניינים נשגבים יש לו בכך וזו דרכו להביא מזור וישועה לבני ישראל.

הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, היה מתאונן כל ימיו ומביע את חרטתו, על אשר הרהר בתחילה נגד הנהגתו זו של הרבי מרימנוב, וכה היה מספר: כאשר הגיע לראשונה להסתופף בצילו של הרבי רבי הירש זי"ע, פגש במקום יהודי עני ואביון, אשר בא להתחנן על בנו החולה שיחיה. השיב לו הרבי, כי מוכן הוא לברכו ואף להבטיח כי בנו יתרפא, אך בתנאי שיקדים וייתן סך שמונה עשר זהובים, טבין ותקילין. היהודי העני, אשר מן הסתם לא נפגש בסכום כזה מימיו, החל מורט בשערות ראשו ומצווח ככרוכיה: "רבי! מנין אצליח להשיג סכום עתק שכזה?! הרי גם בלאו הכי גוועים בני ביתי ברעב!"... "אין זה מענייני!" השיב לו רבינו בקור רוח "מצדי, רשאי אתה למשכן את כל תכולת ביתך, משולחן וכסאות ועד כרים וכסתות, ובלבד שתביא לי את הסכום במלואו, אפילו לא אגורה פחות!"... "כשומעי את כל זאת" סח הצדיק מצאנז "נתפלץ לבי בקרבי, ולא יכולתי לעמוד מנגד ולהחריש. המתנתי לעני עד שיצא מחדר הרבי, ניגשתי אליו בלאט ואמרתי לו: "אינך צריך לכל זה! אני אתפלל להקב"ה עבור בנך, והוא יחלים, בעז"ה, גם מבלי שתשלם אגורה!" ואכן, כך היה.
העני הלך לביתו שמח וטוב לב, ועם בואו, מצא כבר את בנו הילד בריא ושלם. ברם, לא חלף זמן רב, ולפתע פתאום, נפטר הילד במיתה חטופה, רחמנא ליצלן... הידיעה, אשר הגיעה לאוזניו של הצדיק מצאנז, נפלה עליו כרעם ביום בהיר. עתה התחוור לו, כי לא על עסקי ממון נתן רבינו את דעתו, אלא שכל כוונתו הייתה, לבטל גזירה רעה מעל היהודי, וכי לא ניתן היה לבטלה כי אם באופן זה בלבד. "כל ימי אינני חדל להצטער!" מפטיר היה רבי חיים אחרי סיפורו "מדוע הכנסתי את ראשי בין ההרים הגדולים?! למה זה התערבתי בעסקיו של הרבי רבי הירש?!...

וכך סיפר לימים משמשו הנאמן של הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע על דו שיח שהתנהל בנוכחותו, בין רבו הקדוש מצאנז, לבין אחיו, הגה"ק רבי אביגדור מדוקלא זי"ע: הפותח, היה הגאון מדוקלא, אשר נענה ואמר, כי טובה גדולה טמונה בהמצאת ה"טלגרף". שכן, באמצעותה, יכול אדם הנתון בצרה, להודיע עליה לרבו הצדיק, הדר בריחוק מקום, כדי שיתפלל עליו. השיב לו ה"דברי חיים": "צדיק כזה, אשר אינו יודע מעצמו על חוליו של החסיד, עד כי יש צורך להודיע לו זאת בטלגרף חבל לבזבז מעות על משלוח טלגרף אליו!"... והמשיך וסיפר: "באחת מנסיעותיי, אל הרבי רבי הירש מרימנוב, שהיתי בחדר קודשו פנימה, כאשר בא לפניו אדם אחד אשר הכרתי היטב, אשר התפרנס מייצור צמר-גפן, והגיש לו 'קוויטל' (פתקא). נענה הרבי והורה לו לתת פדיון בסך שמונה עשר רובל-כסף. סכום עתק ממש! כשומעי זאת, התחייכתי שלא ברצוני. "משהבחין הרבי רבי הירש בחיוכי, פנה אלי ושאלני לפשר הדבר. השבתי לו, כי גם אם ימכור האיש את כל ביתו ורכושו, לא יעלה בידו הסכום הנקוב. אך הצדיק לא נרתע מכך, והשיב לי: "וכי מה יכולנו לעשות, כאשר מן השמים מראים לי, שזהו הסכום המושת עליו ואותו עליו לתת?!" "האיש הלך מבלי לתת" סיים ה"דברי חיים" את סיפורו והשם הטוב יציל אותו ואת כל בית ישראל, מן האסון המר אשר פקד אותו כבר ביום המחרת! "אמנם" המשיך ה"דברי חיים" ואמר "אילו היה אותו אדם מציית ופורע את הסכום העצום, חרף המאמץ העל טבעי שנדרש לכך, הרי בוודאי ניצל היה מן הגזירה האיומה". "ללמדנו, כי הצדיק האמתי, רואה את הצרה הממשמשת ובאה על האדם עוד בטרם תבוא, הוא יודע עליה גם ללא טלגרף, והוא אף מקדים ומכין לאדם את הכופר ואת הפדיון, כדי להצילו מרדת שחת!"...

ושוב מעשה דומה, בכפרי אחד אשר בא לבקש את ברכת הרבי מרימנוב, כדרכו מידי עידן בעידן. אלא שהפעם, דרש ממנו הרבי סכום עצום כתמורה לברכתו. פנה הכפרי אל חתן הרבי, רבי אריה לייביש, אשר הכירו מימים ימימה, והתחנן לפני כי ימליץ עליו לפני הרבי, לוותר לו על הסכום הגדול והכבד. נענה רבי אריה לייב לבקשה, ונכנס לתנות לפני הרבי את מצבו של האיש, המכלכל אך בקושי לחם לפי הטף, ולבקש לוותר לו על הסכום הגדול אשר הושת עליו. לאחר הפצרות מרובות, ומשום כבודו של חתנו, ניאות הרבי וויתר על הסכום אשר דרש. ואולם, עד שלא יצאו ימים אחדים, חזר הכפרי כשידיו על ראשו והוא מתלעלע בבכיו מאין הפוגות. אך בקושי ניתן היה להבין את הסיפור הנורא שהיה בפיו: דליקה נפלה בביתו שבכפר, כל משקו נשרף, וגם בנפשות ביתו פגע האסון המר. שלח הרבי לקרוא לחתנו אליו החדרה, הצביע בפניו על הכפרי האומלל, ואמר: "עד מתי לא תדעו ולא תבינו, כי אם הקב"ה אמר למשה רבינו, עליו השלום "ויקחו לי תרומה", ולא אמר "ויתנו לי תרומה" הרי זה משום שכאשר מידת הדין מתוחה על יהודי וצריך להצילו ממנה, כי אז שומה על הצדיק לקחת ממנו תרומה ביד חזקה ובזרוע נטויה, מבלי להתחשב בשום בקשות ותחנונים!"...

 

[מאן דהו]

''דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'' (לקוטי אמרי א-ל, הג''ר יחזקאל מאיר מבגדד)
אל לו לאדם להתעצל להקדיש את חייו לתורה ולצדקה, כי כל מה שמקדיש ונותן מזמנו כביכול, ידע שזה עצמו יהיה לו בעולם הבא, עולם הנצח והשכר.

וכאותו המעשה בעשיר אחד, שכגודל עשירותו כן גודל קמצנותו, הוא לא נתן אף פרוטה לצדקה, לא הכניס עני לביתו ולא נתן פריסת רגל לגבאי צדקה, הוא טען כי בזיעת אפו עמל על רכושו, לכן לא ייתן לאחרים את חילו. יום אחד ישב בבוסתנו, ומשרתו הגיש לפניו את סעודתו, מיטב המאכלים והמעדנים הביא. הביא המשרת מגש גדוש אורז ובשר צלי, אך נתח מכובד של בשר נפל על הארץ והתלכלך באדמת הגן. נתכמרו פני העשיר, ולפתע ראה עני עומד מאחורי הגדר, עיניו לטושות אל השולחן העמוס ופיו מגיר ריר בתאוות בולמוס, הורה העשיר להביא לו את הנתח שנפל, והעני חטפו בחמדה ובלעו בעודו בכפו. השתבח העשיר בלבו בנדיבותו, ומאכלו ערב לו בכפלים.

בערב ראה בחלומו, כיצד נמצא במקום זר, בוסתן נאה רחב ידיים, ושולחנות ערוכים בו, ובהם מסובים אנשים רבים, מלצרים חופזים עוברים בין השולחנות וידיהם עמוסים מגשי מאכלים. נעור בו תאבונו, וישב לשולחן, קרא לאחד המלצרים החולפים על פניו, וביקש שיביא גם לו ארוחה, סעודת מלכים, מוכן הוא לשלם במיטב כספו. המלצר נענה לבקשתו, וכעבור רגע הגיש לפניו מגש ענק ריק, מלבד צלחת זעירה ובה נתח בשר מלוכלך בעפר וחול. ברוב טכס הניח המלצר את הצלחת לפני העשיר. חורו פני העשיר ואמר: מה זאת, הלא הזמנתי סעודה כיד המלך, אשר בידי לשלמה בטבין ותקילין... אמר המלצר: כאן הוא עולם השכר, אמצעי התשלום היחיד הוא המצוות שנעשו בחיים, מה שנתת שם לאחרים – אתה מקבל כאן לעצמך. הקיש העשיר משנתו, ורוחו התפעמה, למן אותו יום פיזר נתן לאביונים וצדקתו עמדה לעד.

 

[מאן דהו]

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

פירש רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו "עוד יוסף חי" את הפסוק וכדרכו בקודש השיב באמצעות משל:
משל לעני מרוד שהלך בדרך, ותוך כדי הילוכו הגיע למרכז קניות יוקרתים , עמד העני ליד חנות אחת, העיף מבט בחלון הראווה, ועיניו קלטו ארנק יוקרתי מרהיב ביופיו, ארוג בחוטי זהב וכסף, וחשב לעצמו לרכוש את הארנק , אך כאשר ראה את המחיר הנקוב לצד הארנק 5,000 דולר!!! מיד עלתה במחשבתו ההלכה המפורסמת שבהלכות חðוכה, 'אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד...'. אך מיודענו לא ויתר, "ארכוש את הארנק בכל מחיר" – אמר העני לעצמו.

הוא עבד כסבל והחל להעביר שקים מלאים בסחורה ממקום למקום, וכך היה מתענה בעבודת פרך למשך שנה שלמה ואף הוסיף שעות נוספות בעבודה העיקר לחסוך את הסכום הנדרש לרכישת הארנק. כאשר השיג בידו 3,000 דולר, הוא כבר לא יכל להמשיך בעבודתו, הוא נחלש בגופו , נשבר ברוחו, ואם ימשיך עוד יום אחד בעבודתו, הרי שיתמוטט לגמרי, אמר לעצמו "אלך ואנסה את מזלי אולי המוכר ימכור לי את הארנק בסכום שחסכתי".
הלך העני למרכז הקניות , נכנס לחנות ושאל את המוכר: "מה מחירו של ארנק זה?" . "5,000 דולר" – אמר המוכר. "תראה ידידי" – אמר לו העני, "כבר שנה שלמה שאני עובד עבודת פרך כדי להשיג את הסכום הנדרש לרכישת הארנק, הצלחתי להשיג 3,000 דולר בלבד ואינני יכול להמשיך ולחסוך, בוא ונסגור עסקה, אקנה ממך את הארנק תמורת 3,000 דולר במזומן". "אני לא מבין אותך" – תמה עליו המוכר, "בוא נאמר שאמכור לך את הארנק ב3,000- דולר, אבל... מה כבר יש לך לעשות עם הארנק הזה?! הלא ארנק כזה קונים רק אנשי עסקים כדי לשמור בתוכו דינרי זהב... ומניין לך דינרי זהב בעוד שלא נשאר בידך אפילו אגורה שחוקה אחת?!"

הנמשל – אומר רביðו יוסף חיים זצ"ל, כי המשכן וכליו אמנם היו עשויים בעושר מופלג, מריבוי כסף וזהב, האדנים – עשויים מכסף, הקרשים – מצופים זהב, כלי הקודש – יש מהם עשויים מזהב ויש מהם מצופים זהב, כל העושר הזה שבמשכן יכול להטעות את האדם לומר שהשכינה שורה במשכן בעבור הכסף והזהב, על כן אמרה תורה "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש", עם כל היופי והעושר החיצוני של המשכן, אין לזה שום חשיבות ומעלה מצד עצמו, אלא כבודו וחשיבותו של המשכן תלוי ועומד "בכל מלאכת הקודש", בכל מלאכת שציוותה התורה, עבודת הכוהנים בקורבנות, שירת הלויים על הדוכן, ותפילת ישראל במעמדן, ובעבור זה נבחר המשכן להקב"ה ולא בעבור גופי הזהב עצמו, אלא בטהרתו וקדושתו. עלינו להתחזק ברוב עמל ויגיעה לשמור על מקור השכינה בישראל, ועל שמירת קדושת בתי הכנסת, על תורת הנצח, והמקום יהיה בעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן.

 

[מאן דהו]

והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם
נשיאתו של הארון לא הייתה מעשה טבעי כלל וכלל, ועל אף שהבדים הובאו בתוכו כדי שהכוהנים יוכלו לשאת אותו, למעשה – הוא נשא את נושאיו. גילוי ניסי זה ארע לעיני כל ישראל בעת חציית הירדן – לאחר שעם ישראל כלו עבר, הלכו הכוהנים אחורנית והמים חזרו לזרום, או אז הרים הארון את הכוהנים, שכביכול נשאו אותו, והעביר אותם מעל לנהר.
נשיאת הארון באפן על - טבעי זה משמשת גם כמשל לעניין הפנימי הרמוז בו, הלא הוא הקשר בין לומדי התורה לבין התומכים בהם, בין יששכר לזבולון.
לעתים נדמה שזבולון הוא התומך ביששכר והוא המחזיק אותו, אולם האמת היא שדווקא יששכר הוא זה שמחזיק את זבולון ומאפשר לו חיים בעולם הבא ואף חיים בעולם הזה.

מסופר על רבי אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, אשר בהיותו אברך צעיר לימים ישב והגה בתורה, כשחמיו מחזיק אותו ודואג לכל צרכיו. באחד הימים הגיע אל החתן כתב הזמנה לשמש ברבנות באחת מן העיירות הסמוכות. כשראה החותן את ההזמנה, אמר לחתנו הצעיר: לשם מה עליך ליטול עול רבנות על כתפיך? הישאר אצלי והמשך ללמד, וההסכם בינינו יישאר על כנו!

שנים חלפו, פרנסתו של החותן נקלעה לקשיים ועול החזקת המשפחה הצעירה החל להכביד. החותנת, אשר דאגה למצבו הכלכלי של בעלה, באה וטענה לפניו: "אולי כדאי לשחרר את האברך לדרכו? עד מתי ישב אצלנו? הלא אם נשלח אותו –לא תחסר לו פרנסה, שכן כל הזמן מגיעים אליו כתבי מנוי לתפקידים רבניים שונים". השיב לה בעלה: "איני יודע מי מחזיק את מי... אני – אותו, או שמא הוא –אותי...". העניין שב ונשנה פעמים אחדות, עד שלבסוף נכנע החותן, פנה לחתנו הגדול ורמז לו שיתכן שכדאי לו לקבל תפקיד של רבנות עיר, ולהתמחות בשאלות מעשיות ובאופן כזה להתקדם יותר... רבי אליעזר קבל את הדברים והודיע שיענה לכתב המנוי הבא שיגיע.

לא חלפו ימים רבים וכתב מנוי לרבנות העיר טלז הגיע אל החתן, הוא מיהר להיענות להצעה, וביום שבו עזב את העיר לכוון טלז, מקום מגוריו החדש, השיג אותו שליח מהיר, שבא לבשר לו כי החותן נפטר, ועליהם לחזור מיד להלוויה... בשעת ההלוויה עמדה החותנת ובקשה לדבר, ובבכי בקשה את סליחתו של בעלה. אמת דבר –הבינו הכל –אכן אין איש יודע מי מחזיק את מי...

 

[מאן דהו]

בטבעות אהרן יהיו הבדים לא יסורו ממנו
מסורת בידינו כי "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", דהיינו: אין לך דבר שאינו רמוז בתורה הקדושה. והגאון מוילנה זצ"ל כתב, כי כל מאורעות העולם מקטן ועד גדול רמוזים בתורה.

מעשה שארע במצרים לפני כמאתיים וחמישים שנה. בנו בן העשר של אחד מעשירי המדינה ברח מביתו, וניתק קשר עם משפחתו. שני אחיו נשארו במחיצת האב העשיר, ועם מותו ירשו את רכושו. כעבור זמן מה הופיע עלם חמודות וטען שהוא הבן הנעלם. מזה כשלושים שנה נע הוא ונד, ראה עולם, ועתה בשמעו שהוריו נפטרו הגיע לקחת את חלקו בירושה. הוא עמד בחקירה צולבת, סיפר פרטי פרטים על הוריו וקרוביו, על המעון והריהוט, מקרים ומאורעות שזכר מילדותו. ביקשו האחים לפצותו בסכום נכבד ולהפטר ממנו, אך הוא דרש להביא שמאי ולשקול לידיו שליש במדויק. חרה בו אפם, ואמרו: "אין אתה אחינו, ולא ניתן לך דבר!" התעצמו בדין, והגיע משפטם עד למלך.

תמה המלך: "היכן היית שלושים שנה, מדוע לא כתבת מכתב?". הסביר שנלקח בשבי במדינת הודו, ונבצר ממנו ליצור קשר עם העולם החיצון עד שאזר עוז וברח משביו. סוף דבר, נלאה המלך לרדת לחקר האמת וקצרה יד חכמיו. אמר המשנה למלך: "רואה אני שהנה חוזר על עצמו סיפורו של פרעה". והסביר: כשקצרה יד המלך והחרטומים, שלחו לקרוא לנער עברי שיאיר עיניים, כי אין פיקחים כיהודים! הורה המלך לצאת לרחוב של עיר, ולהביא לפניו את היהודי הראשון שימצאו.

באותם ימים חי במצרים צורף זהב צנוע, ושמו אהרן פרדו. עניו היה ונחבא אל הכלים. חצי היום עסק במלאכתו וחצי היום הקדיש לתורה. בלילה ההוא חלם אהרן פרדו שהוא ניצב בבית כנסת כלול בהדרו, מפואר כטרקלין מלכים וגדוש בנכבדי עם. הוציאו ספר תורה וקראוהו לעלות ראשון, והנה הפרשה פרשת תרומה, ושליח הציבור קורא: "בטבעות אהרן יהיו הבדים לא יסורו ממנו". תיקנו אהרן: "בטבעות הארון!" אך שליח הציבור בשלו: "בטבעות אהרן" וייקץ והנה חלום.

הלך להתפלל ונפשו פוזרה עליו. אכל, והוא הוגה בחלומו המוזר. הלך לחנותו, וכפריה ישישה נכנסת. לא היה זה סוג הקונים הרגיל, מה עוד ששמה עיניה בטבעות משובצות ורבידי מרגליות. "היש לך כסף", שאל בחשד, חס על זמנו. "עתה אין לי", ענתה בקול חורק, "עכשיו באתי לברר מחירים. מחר אהיה עשירה, ואבוא לקנות בכסף מזומן". תמה הסוחר: "מאין יהיה לך מחר?". וענתה: "בני מנהל משפט נגד אנשים עשירים, והיום יוכרע המשפט לטובתו". להגה ופטפטה, סיפרה על בנה וחוכמתו, ואיך הבטיח לחלצה מכפרה הדל ולהנחילה חיי עושר ורווחה. סוף דבר, הבטיחה לשוב ולקנות ביד רחבה. הכפרייה הלכה, וערבי עשיר הגיע. ביקש לראות מספר טבעות יקרות, והציע לסוחר שיבוא אתו לביתו ואשתו תבחר את הטבעת שתישא חן בעיניה. ניאות הסוחר, סגר את חנותו והלך עם הערבי. הלכו בכיכר העיר והנה אנשי משמר המלך לקראתם. עצרו את הסוחר ולקחוהו עימם לארמון: הן נצטוו להביא את היהודי הראשון שימצאו!

ירא וחרד הובהל אהרן פרדו במעלה מדרגות השיש, הובל דרך החצר רחבת הידיים ושדירת העמודים, מסדרונות וקשתות והנה עומדות רגליו בטרקלין הארמון, והוא זהה לטרקלין שראה בחלומו, אלא שבמקום בימה ניצב כס מלכות מרהיב ביופיו, והמלך בכבודו ובעצמו פונה אליו, מספר לו השתלשלות המאורע ושואל לדעתו. התבלעו עשתונותיו, מה יענה ומה יאמר. והנה הבזיק במוחו רעיון. הביט בטוען ליורשה, ואמר: "האין שמך כך וכך?". חוורו פניו, והצורף המשיך: "האין אתה יליד כפר פלוני? בנה של אישה פלונית?!"... פקקו ברכיו של השקרן, והודה בכל כזביו... השתאו הכל, כיצד חשף היהודי את התרמית, איך הסיר את הלוט?! סיפר להם על חלומו, וכיצד הבין את פשרו: "בטבעות הארון אותיות "אהרן" יהיו הבדים". בגלל הטבעות אותן באה האם הערבייה לרכוש אצל אהרן, התחוור סיפור הבדים ונחשפו הכזבים!
נענה המלך ואמר: "כשיש כזו תורה, אין זו רבותא להיות חכם"...

 

[מאן דהו]

"ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה". במדרש (בראשית רבה ט"ז, ז) נא ': "אמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו משה כיצד נעשה אותה? עד שנטל הקב"ה מטבע של אש, והראה לו עשייתה. אעפ"כ נתקשה משה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל, והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל ומיד עשאה". אמר הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור, שזה ארבעים שנה נתקשה בדברי המדרש, איך יתכן שמשה רבנו אדון הנביאים, התקשה בעשייתה, ובצלאל עשאה מיד !? עד שהגיע מעשה לידו ועל ידי זה הבין הביאור במדרש.

היה זה כאשר חתנו של הרה"ק בעל ה"אמרי אמת", נאלץ לעבור ניתוח, ואושפז בביה"ח בוורשא, ולאחר הניתוח נתהוו סיבוכים. בא ה"אמרי אמת" לבית החולים לבקרו, והתעניין אצל הרופא המנתח מה קרה? השיב הרופא: למה הדבר דומה? למלך שהייתה באוצרותיו אבן יקרה, ובה כתם קטן. המומחים הגדולים סירבו לטפל באבן, ביודעם יוקרתה אצל המלך וחששו שמא מרוב התרגשות יפגע היהלום . מה עשו? מסרוה לבעל מלאכה פשוט, ובלי התרגשות הסיר את הכתם.

המשיך הרופא, כן ידוע כשהמלכה, אשת הקיסר נפוליון נזקקה לטיפול רפואי, נמנעו הרופאים לטפל בה. הם קראו למיילדת כפרית שלא ידעה מי האישה, והכל בא על מקומו בשלום. הסביר הרופא המנתח, כך גם קרה לי הפעם, אצלי זה ניתוח קל ופשוט, ברם, ביודעי שאני מטפל בחתן המלך, בחתנו של הרבי, התרגשתי מאד, וכתוצאה מזה חלה הסתבכות.

כששמע הרבי את דברי הרופא אמר: עכשיו נתבארו לי דברי המדרש: משה רבינו ביודעו עמקי הסודות וגודל קדושת המנורה, ירכה, קנה, גביעה, כפתוריה ופרחיה ומסיבה זו התקשה במעשה המנורה. לא כן בצלאל שלא היה במדרגה זו, הצליח לעשותה מיד ...

 

[מאן דהו]

חכמי לב. לעבודת המשכן צריך חכמי-לב. החכמה נמצאת בשכל, לא בלב... מה זה חכם-לב?!

פעם אחת היה איזה בדואי שהלך לבית עולמו. הבדואי הזה השאיר שלושה ילדים ושבעה עשר גמלים. כשפתחו את צוואתו גילו שהוא ביקש להוריש לבנו הבכור חצי מהגמלים, לשני שליש מהגמלים, ולשלישי תשיעית מהגמלים שברשותו. שלושת הבנים הבדואים ניסו לחלק את זה, אך ללא הצלחה . 17 לא מתחלק לא לשתיים, לא לשלוש וגם לא לתשע.

הלכו אל הקאדי שלהם. הקאדי חשב וחשב, אך לא הצליח לפתור את הבעיה, אך אמר להם כי אם ילכו לרב של היהודים, הוא בטח כבר יפתור להם את החלוקה.

הלכו לרב של היהודים: "מורנו ורבנו, עטרת ראשנו – מה עושים?!". שטחו בפני הרב את הבעיה, והוא ענה להם: "אתם באמת צודקים, זו בעיה קשה, אבל אני אפתור לכם אותה. גם לי יש גמל אחד, קחו אותו ותנסו להתחלק...". לקחו הדואים את הגמל, ופתאום הכל הסתדר. נהיו להם 18 גמלים. נתנו מחצית לבכור – 9 גמלים. שליש לשני – 6 גמלים, ותשיעית לקטן – 2 גמלים.

אך דא עקא נשאר להם גמל אחד מיותר ... באו הבדואים אל הרב: "רבנו, חילקנו את הגמלים, אבל נשאר לנו גמל אחד עודף" . אמר להם הרב: הסתדרתם? מצוין, עכשיו תחזירו לי את הגמל בחזרה...".
חכמים יש הרבה, בכל אוניברסיטה תמצאו הרבה חוקרים ופרופסורים חכמים... אבל החכמה הזאת היא חכמה שנשארת בשכל ותו לא. היא לא באה לידי ביטוי במעשים של אותו אדם, הוא נשאר בהמה.