להרמב"ם (סה"מ שורש א) דיש לא תסור בכל האיסורים מדרבנן מדוע אינו לחומרא ככל ספק דאו': כן הק' הרמב"ן (בהשגותיו על סה"מ), וכתב דאפשר לומר דנתקנו רק במצב של ודאי, כדי שיהיה הבדל מדאו', וכ' ע"ז דאין זה תי' הגון. אמנם בדרשות הר"ן (דרוש ה), ובש"ש (ש"א ספ"ג) בשם זהר הרקיע תי' כן דעת הרמב"ם. ובשער"י (א, ז ד"ה ובהא) תי' דהאיסור אינו אלא להמרות פיהם ול"ש בספק. וע' שע"ת לר' יונה (שער ג אות ד) שכתב שמ"ע חמורה מדבריהם לפי שנכתב במפורש, וכעי"ז בקוב"ש (ח"ב קונט' ד"ס סי' א, יח – כ).
אם ספיקא דרבנן לקולא היינו דין ודאי: בקונט' שיעורים (קידושין כד ב) תלה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש לא תסור, דלהרמב"ם צריך לומר דלא גזרו אלא בודאי, וממילא בספק אף אם נתברר כצד החמור מ"מ לא עבר, ולהרמב"ן אם עבר עבר. [וע' מש"כ לעיל בשם השער"י].
אם מקילין בספק דרבנן באיכא לברורי: בפ"ת (ביו"ד סוף סי' קי ס"ק לה) כתב דבספק דרבנן א"צ לברר (להשיטות דבס"ס א"צ). וע' מהר"ם חלאווה (בפסחים ד:) שצריך לבדוק בספק דרבנן.
ספק דרבנן שהוא קולא לתובע: ברא"ש (פ"ק דמכות ס"ג) כתב דספק שמיטת כספים בזה"ז שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא, אף שהנפק"מ בזה היא להוציא ממון. [וע' פלפולא חריפתא שם (אות ס)], וכ"כ רמב"ן וריטב"א שם (במכות ג:). ובב"י (חו"מ סי' סז) מביא מח' בזה. [וע' מהרי"ט ח"ב סי' מ וע' שער משפט סז סק"ד.] וע' שיעורי ר' שמואל (מכות ג:).
ספק דרבנן שיש לו נפק"מ דאורייתא: בתוס' (בכתובות כו: ד"ה אנן) כתבו שמי שהניח לעירוב תחומין תרומה ספק טמאה אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן א"א לדונו כספק דרבנן משום שעירוב תחומין דאו'. מבואר שאם יש נפק"מ דאו' לספק דרבנן חשבינן ליה כספק דאורייתא. [ואולי תלוי אם נחשב ודאי מותר, או שא"צ להחמיר]. ובפמ"ג (בפתיחה להל' שחיטה שורש ד, ד"ה ודע דאם המיר) תמה ע"ז דכיון שכיון שהותר לאכול משום דהוי מדרבנן ממילא הוי עירוב. וע' שער"י (א, ד) שתי' דמיירי שבאו העדים אחר בה"ש ונמצא שבבה"ש עדין לא היתה הכרעה להקל. ואולי דעת הפמ"ג דאף שלא היה הכרעה להקל מ"מ בבה"ש לא היה ספק והיה מותר דמהיכי תיתי שזה טמא, א"נ י"ל דשייך ספק דרבנן לקולא לענין הספק אם היה מותר בבה"ש, אף שהספק נולד אח"כ וממילא אין לזה השלכה למעשה, מ"מ שורש הספק בדרבנן, ע' ברא"ש שכתבתי בקטע הקודם גבי ספק שמיטת כספים.
קולא בספק דרבנן שעלול להיות תרתי דסתרי: בטורי אבן (ר"ה כט. ד"ה טומטום) כתב שלא מקילין בספק דרבנן אם יכול לצאת מזה תרתי דסתרי, והוכיח מנידה (נט) בכתם שנמצא בחלוק וספק אם של זו או של זו. וע' ר"ן (מגילה ב. מדפי הרי"ף ד"ה ולענין).
אם ספיקא דרבנן לקולא היינו דין ודאי: בקונט' שיעורים (קידושין כד ב) תלה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש לא תסור, דלהרמב"ם צריך לומר דלא גזרו אלא בודאי, וממילא בספק אף אם נתברר כצד החמור מ"מ לא עבר, ולהרמב"ן אם עבר עבר. [וע' מש"כ לעיל בשם השער"י].
אם מקילין בספק דרבנן באיכא לברורי: בפ"ת (ביו"ד סוף סי' קי ס"ק לה) כתב דבספק דרבנן א"צ לברר (להשיטות דבס"ס א"צ). וע' מהר"ם חלאווה (בפסחים ד:) שצריך לבדוק בספק דרבנן.
ספק דרבנן שהוא קולא לתובע: ברא"ש (פ"ק דמכות ס"ג) כתב דספק שמיטת כספים בזה"ז שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא, אף שהנפק"מ בזה היא להוציא ממון. [וע' פלפולא חריפתא שם (אות ס)], וכ"כ רמב"ן וריטב"א שם (במכות ג:). ובב"י (חו"מ סי' סז) מביא מח' בזה. [וע' מהרי"ט ח"ב סי' מ וע' שער משפט סז סק"ד.] וע' שיעורי ר' שמואל (מכות ג:).
ספק דרבנן שיש לו נפק"מ דאורייתא: בתוס' (בכתובות כו: ד"ה אנן) כתבו שמי שהניח לעירוב תחומין תרומה ספק טמאה אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן א"א לדונו כספק דרבנן משום שעירוב תחומין דאו'. מבואר שאם יש נפק"מ דאו' לספק דרבנן חשבינן ליה כספק דאורייתא. [ואולי תלוי אם נחשב ודאי מותר, או שא"צ להחמיר]. ובפמ"ג (בפתיחה להל' שחיטה שורש ד, ד"ה ודע דאם המיר) תמה ע"ז דכיון שכיון שהותר לאכול משום דהוי מדרבנן ממילא הוי עירוב. וע' שער"י (א, ד) שתי' דמיירי שבאו העדים אחר בה"ש ונמצא שבבה"ש עדין לא היתה הכרעה להקל. ואולי דעת הפמ"ג דאף שלא היה הכרעה להקל מ"מ בבה"ש לא היה ספק והיה מותר דמהיכי תיתי שזה טמא, א"נ י"ל דשייך ספק דרבנן לקולא לענין הספק אם היה מותר בבה"ש, אף שהספק נולד אח"כ וממילא אין לזה השלכה למעשה, מ"מ שורש הספק בדרבנן, ע' ברא"ש שכתבתי בקטע הקודם גבי ספק שמיטת כספים.
קולא בספק דרבנן שעלול להיות תרתי דסתרי: בטורי אבן (ר"ה כט. ד"ה טומטום) כתב שלא מקילין בספק דרבנן אם יכול לצאת מזה תרתי דסתרי, והוכיח מנידה (נט) בכתם שנמצא בחלוק וספק אם של זו או של זו. וע' ר"ן (מגילה ב. מדפי הרי"ף ד"ה ולענין).