טעם דס"ס דאו' לקולא: בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תא ד"ה ותדע) כתב "ספק ספיקא עדיף כרוב, ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב..." והאחרונים הביאו בשם הרשב"א דס"ס מדין רוב.[1] כ"כ בש"ש (א יח) בשם פנ"י (כתובות ט. בתד"ה לא צריכא, בא"ד ואומר ר"י), וכ"כ הפמ"ג (דיני ס"ס שבשפתי דעת בסו"ס קי אות כה ד"ה והנה אי נתערב). וגם הפר"ח (כללי ס"ס שביו"ד סו"ס קי אות טז) כתב שס"ס מדין רוב [אבל לא בשם הרשב"א], וכ"ה בקונטרס הספיקות (ו, ז).
ובפנ"י בכתובות (קונט' אחרון אות מו) כתב טעם נוסף אליבא דהרמב"ם דספיקא דאו' לחומרא מדרבנן - דבס"ס הספק השני הוא ספק דרבנן.[2] והובאה סברא זו גם בפמ"ג הנ"ל (דיני ס"ס כה), וברעק"א (כתובות יב:). [וע"ש שהביאו גם סברת רוב]. וראיתי שהביאו מקור לסברא זו מהרא"ה (בבדק הבית ד, ב).[3] וע' שער"י (א, יט) דבאיסור של ספק דאו' לחומרא לא נאמר דספיקו לחומרא, ע"ש. וע"ע גרנ"ט כתובות סי' כה.
להמבארים שמדין רוב האם הוי רוב צדדים או רוב סיכויים: ע' רעק"א (ח"א ו) מה שנחלק על המוצל מאש, ומדבריו מוכח דהוי רוב צדדים (דרעק"א עצמו כתב בכתובות יב את הצד שס"ס מדין רוב). ואפשר שהמוצל מאש סובר רוב סיכויים, וצל"ע. וע"ע קה"י (כתובות סי' יא). וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) דכתב שס"ס הוי רוב דאיתא קמן כי צדדי הספק לפנינו, ולכאורה מוכח דס"ל דתלוי ברוב צדדים.
ראיות שס"ס אינו מדין רוב, ועכ"פ לא רוב סיכויים: א. בכתובות טו. מבואר שמהני רוב בספק טומאה, אף דס"ס לא מהני. וע' פנ"י (בכתובות בקונטרס אחרון אות מו) שהוכיח כן (וצ"ע דלכאורה סותר את עצמו). וע' קה"י (כתובות סי' יא, אות ב) שתי' ע"פ היסוד דרוב צדדים.[4] וציין לאחיעזר (יו"ד - ח"ב ב, יג). [וע"ע רש"ש (בכתובות טו.) שהוכיח משם שרוב עדיף מס"ס].
ב. תוס' בכתובות ט: (ד"ה אי) כתבו דאם יש בצד האיסור ס"ס להחמיר (ספק – ס"ס) אין בזה היתר דס"ס, ולכאורה בזה שייך רוב (בין רוב סיכויים בין רוב צדדים).
ג. בתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) כתבו שס"ס שיש רוב כנגד א' מהצדדים אינו ס"ס, ואם משום רוב סמוך מחצה דספק א' למיעוט דספק ב' ועדיין יש רוב. (ע' פנ"י כתובות ט. בתד"ה ואי - בא"ד ואומר ר"י, וע"ע בקונטרס אחרון שם.) ואולי יש לדחות אם נאמר רוב צדדים דהמיעוט מבטל מזה שם 'צד' כיון שאינו צד לדינא (כעין הקה"י הנ"ל באות א).
ד. בתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) "שם ספק חד הוא", ולכאורה עדין יש רוב סיכויים, ולביאור דרוב צדדים א"ש.
ה. לפי השיטות שס"ס מהני להוציא ממון (ע' להלן) מוכח דאינו מדין רוב שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב.
וע"ע חי' הגרנ"ט כתובות סי' כה שהביא כמה ראיות שאינו משום רוב.
ס"ס המתהפך: בתוס' ישנים (כתובות ט:) כתבו דאם אינו מתהפך אינו ס"ס. וע' ש"ך (כללי ס"ס - שאחרי יו"ד קי – יג, יד) שהביא עוד מקורות לזה ונקט כן. ובפר"ח (כללי ס"ס יג) הוכיח דאף באינו מתהפך הוי ס"ס. [ובתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) יש דעות באחרונים אם מוכח מדבריהם שא"צ מתהפך, ע' פנ"י שם, וע' פמ"ג כללי ס"ס יד, וע' גליון מהרש"א על הש"ך בכללי ס"ס יג. ובראש יוסף (חולין עז:) כתב דמוכח בתוס' בכמה מקומות דס"ל דא"צ מתהפך.]
ס"ס שאינו מתהפך שיכול להתחיל רק מצד אחד: אם אפשר להתחיל רק מהצד שבו אפשר להמשיך לס"ס נחשב ס"ס. כ"כ הש"ך בכללי ס"ס טו, וכ"ה בפמ"ג כללי ס"ס יד ועוד. ובת"י בכתובות ט: מבואר דס"ל דאף בכה"ג אינו ס"ס, אמנם בתוס' שם מוכח דלא כדבריהם, וכן בתוס' בע"א ע' פמ"ג הנ"ל, ואם תוס' ס"ל שצריך מתהפך צ"ל כהש"ך.
שם אונס חד הוא: בתוס' (בכתובות ט. ד"ה ואי) כתבו דכשיש ב' צדדים שהיא אנוסה (ספק אונס ממש, ואף אם ברצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא) אינו ס"ס, דשם אונס חד הוא. וכ"כ הרשב"א שם. ובמ"מ (איסורי ביאה ג, ב) כתב דהרמב"ם חולק ע"ז. והש"ך (בכללי ס"ס יא) פסק כתוס'. ולפי דברי הרשב"ם (בב"ב נה: ד"ה וחכמים מטמאין) נראה לכאו' שנחלקו בזה תנאים. וע' תוס' (בפסחים י. ד"ה ספק ביאה) שמבואר מדבריהם שנחשב ס"ס אף שהכל ספק אחד אם נגע בטומאה, ולכאורה סותר לתוס' בכתובות, ונראה דכיון שא"א להסתפק שמא נגע בטומאה לפני שיש צד שהיה בשדה זו (דמהיכי תיתי), נחשב ס"ס אף שבעצם הדבר הכל ספק אחד, משא"כ בהא דכתובות כיון שידוע שנבעלה אפשר מיד להסתפק אם היה במזיד.
אם ס"ס מהני להוציא ממון: דעת תוס': ע' בתוס' בכתובות ט: (ד"ה אי) מבואר בפשטות דס"ס מהני נגד מוחזק. וכן הבין המהר"י בן לב (ח"ג כא). והאחרונים כתבו שאין ראיה מתוס' ויש בזה כמה דרכים: א. המהרי"ט כתב שרק בצירוף ברי ושמא מהני להוציא. (כ"כ בחי' לכתובות עה ד"ה א"ר אלעזר, וגם בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ מז ד"ה והוי יודע כתב שאין ראיה מתוס' דס"ס מהני להוציא.) וכ"כ הפנ"י בכתובות ט: [וע"ש שהוכיח מהא דרוב ל"מ להוציא וה"ה ס"ס, וצ"ע שהרי הרשב"א כתב שאפשר שעדיף מרוב.] ב. בש"ש (א, כג) הביא מתקפו כהן שס"ס ל"מ להוציא כלל, ובתוס' בכתובות מיירי שרוצה להפסידה כתובתה מחמת שאסורה עליו, וע"ז אמרו שכשיש ס"ס מותרת לו, וממילא חייב לה כתובה. וע"ש שהשיג ע"ז. ג. בש"ש (א, כד) כתב שמה שמהני ס"ס להוציא כתובה היינו משום שיש שטר והוי קצת כגבוי ומהני רוב וה"ה ס"ס. וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) שהביא הדעות הנ"ל, וציין עוד לשב יעקב (ח"א מח).[5]
דעת שאר הראשונים: בחי' הרא"ה (בכתובות י. ד"ה ומיהו, הביאו בקונטרס הספיקות ו, ז) כתב שס"ס ל"מ להוציא ממון. וכ"כ הריטב"א (בכתובות ט: ד"ה אמר רב יהודה). וכ"כ הרמב"ן (בכתובות יב. ד"ה ועיקר). [וגם הרשב"א ביאר את הסוגייא בדף יב. כהרמב"ן ומוכח דס"ל דס"ס ל"מ להוציא.] וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) שהוכיח כן גם מהרמב"ם והרא"ש, ונקט כן (אף אם תוס' חולקים).
בג' ספיקות אם מהני להוציא: בתיבת גומא (במדבר ב) כתב שג' ספיקות מהני להוציא, וע"ע שם. אמנם הרמב"ן (בכתובות יב.) כתב אפילו אתה מרבה ספיקות כל היום הממע"ה. וע"ע כנה"ג (חו"מ כה) שהביא דעות בזה והכריע של"מ אף בג' ספיקות. וע"ע שמש צדקה (סו"ס ב).[6] וע' ש"ש (א, כא) שהביא ג"כ מח' בג' ספיקות.
אם סומכים על ספק ספיקא במקום דאיכא לברורי: דעת הרמ"א (יו"ד קי ס"ט) שא"צ לברר, וע' ש"ך שם ס"ק סו (אות לה בכללי ס"ס) שהרשב"א סובר שצריך לברר. וע"ש בפ"ת (בסוף הסי' ס"ק לה) שהשעה"מ כתב שהעיקר א"צ לברר. וע' נוב"י (קמא יו"ד מג ונז) ורעק"א (ח"א עז) שאם אפשר לברר רק א' מהספיקות לכו"ע אין חיוב לברר. (הובא בפ"ת יו"ד סו"ס קי).[7] [ואם הספק עלול להתברר מאליו – אם יש דין לברר אף להרמ"א – ע' שעה"מ פ"ז מאישות, וע' חמדת שלמה ריש כתובות.]
ס"ס לחומרא בדרבנן: ע' שפ"א סוכה יב: (ד"ה בגמ' א"ד) שהביא רע"ב במקוואות (ב, ב) שמקילין בדרבנן אפי' במקום ס"ס להחמיר, וכתב דאין דבריו מוכרחין כמש"כ המל"מ (אה"ט ח, ה). וציין לשעה"מ הל' מקוואות. וע"ע בפמ"ג (בדיני ס"ס אות טו, ובמחודשים שבסוף אות ו) שמחמירים בס"ס לחומרא בדרבנן.
[1] וומעירים שהרי הרשב"א כתב רק שעדיף כרוב, ולכאורה ר"ל שיש לזה אותו משקל. ובפרט שהרשב"א כתב שאפשר שעדיף מרוב, ואיך ייתכן שזה עדיף מרוב אם זה מדין רוב, וא"כ אדרבה מוכח לכאורה שאינו מדין רוב. ואולי צ"ל שהאחרונים פי' שכוונת הרשב"א שרוב דס"ס עדיף מסתם רוב, או משום שזה רוב צדדים [וצ"ע מאי עדיפותיה], או שזה רוב בעצם הספק ולא כבירור חיצוני, וצ"ע.
[2] וצ"ב דלכאורה מ"מ יש בזה ספק גם בדין דאורייתא, דאם אנו מבינים שאם יש ב' ספיקות אינו ספק היה מובן גם לשיטות שסד"א לחומרא מדאו', והשתא מה בכך שנוסף כאן ספק דרבנן, מ"מ יש כאן ספק לענין הדאו', ומדוע לא נחמיר.
[3] בפנ"י וברעק"א ובפמ"ג מבואר שיש ב' סברות או רוב או משום סד"א מדרבנן. ולפ"ז תמה הגרעק"א (בכתובות יב:) על התוס' ע"ש. ויש להעיר עוד שלב' הסברות הללו לא שייך ס"ס בממון, ע' תוס' כתובות ט: ובמה שיבואר להלן.
[4] והיינו שצריך צד היתר לדינא וכיון שהתורה אמרה להחמיר אין זה צד היתר ואין רוב צדדים ואין כאן ס"ס. ומקור לביאור זה מדוע ל"מ ס"ס בטומאה – במרדכי (יבמות אות כא, בתחילת העמודה הב' בדף ב).
[5] לכאו' נראה שגם אם נפרש את התוס' כפשוטו – מ"מ לא אמרו התוס' אלא במקום שיש ס"ס למוחזק עצמו, אבל כאשר א' מהספיקות הם של הב"ד כגון שמסופקים אם הוא משקר, אינם יכולים לחייבו משום שלב"ד יש ס"ס, שהכרעה זו אינה שייכת אליו כי לו אין ס"ס.
[6] בשמש צדקה דן אם דומה לס"ס בברכות, והביא משאת משה שבג' ספיקות מברכים אף שבס"ס לא מברכים. וע"ע מכתם לדוד (או"ח ב) שכתב שגם בג' ספיקות אמרינן ספק ברכות להקל.
[7] והנה אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת ול"ח לספיית איסור טומאה לולד משום ס"ס שמא נקיבה שמא נפל, כמבואר ברוקח (הובא במ"א שמג, וע"ש שכתב טעם להתיר בל"ז, ולכאורה כן מבואר במאירי בסוכה כא. שכתב "אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעודן עוברות שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא."). ולכאו' היום שיש אפשרות לברר אם הולד זכר יהיה חיוב להרשב"א. ובחוט שני נדפס פסק מהגר"נ קרליץ שא"צ. ולכאו' י"ל שטעמו משום הנוב"י והרעק"א, אמנם יש לדחות דאם הוא זכר החשש נפל לא נחשב ספק גמור דרובן אינן נפלים. אלא דיש לצרף סברת המ"א להתיר אף בלי ס"ס, עם השיטות שא"צ לברר. [ונראה דאחר שלשיטת המאירי והמ"א מותר אף אם הוא זכר שייך לומר ס"ס משום שיש ספק אם הלכה כן ואף אי הלכה כהרוקח מ"מ שמא הוא נפל, וא"כ יש ס"ס אף אם הוא זכר.]
ובפנ"י בכתובות (קונט' אחרון אות מו) כתב טעם נוסף אליבא דהרמב"ם דספיקא דאו' לחומרא מדרבנן - דבס"ס הספק השני הוא ספק דרבנן.[2] והובאה סברא זו גם בפמ"ג הנ"ל (דיני ס"ס כה), וברעק"א (כתובות יב:). [וע"ש שהביאו גם סברת רוב]. וראיתי שהביאו מקור לסברא זו מהרא"ה (בבדק הבית ד, ב).[3] וע' שער"י (א, יט) דבאיסור של ספק דאו' לחומרא לא נאמר דספיקו לחומרא, ע"ש. וע"ע גרנ"ט כתובות סי' כה.
להמבארים שמדין רוב האם הוי רוב צדדים או רוב סיכויים: ע' רעק"א (ח"א ו) מה שנחלק על המוצל מאש, ומדבריו מוכח דהוי רוב צדדים (דרעק"א עצמו כתב בכתובות יב את הצד שס"ס מדין רוב). ואפשר שהמוצל מאש סובר רוב סיכויים, וצל"ע. וע"ע קה"י (כתובות סי' יא). וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) דכתב שס"ס הוי רוב דאיתא קמן כי צדדי הספק לפנינו, ולכאורה מוכח דס"ל דתלוי ברוב צדדים.
ראיות שס"ס אינו מדין רוב, ועכ"פ לא רוב סיכויים: א. בכתובות טו. מבואר שמהני רוב בספק טומאה, אף דס"ס לא מהני. וע' פנ"י (בכתובות בקונטרס אחרון אות מו) שהוכיח כן (וצ"ע דלכאורה סותר את עצמו). וע' קה"י (כתובות סי' יא, אות ב) שתי' ע"פ היסוד דרוב צדדים.[4] וציין לאחיעזר (יו"ד - ח"ב ב, יג). [וע"ע רש"ש (בכתובות טו.) שהוכיח משם שרוב עדיף מס"ס].
ב. תוס' בכתובות ט: (ד"ה אי) כתבו דאם יש בצד האיסור ס"ס להחמיר (ספק – ס"ס) אין בזה היתר דס"ס, ולכאורה בזה שייך רוב (בין רוב סיכויים בין רוב צדדים).
ג. בתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) כתבו שס"ס שיש רוב כנגד א' מהצדדים אינו ס"ס, ואם משום רוב סמוך מחצה דספק א' למיעוט דספק ב' ועדיין יש רוב. (ע' פנ"י כתובות ט. בתד"ה ואי - בא"ד ואומר ר"י, וע"ע בקונטרס אחרון שם.) ואולי יש לדחות אם נאמר רוב צדדים דהמיעוט מבטל מזה שם 'צד' כיון שאינו צד לדינא (כעין הקה"י הנ"ל באות א).
ד. בתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) "שם ספק חד הוא", ולכאורה עדין יש רוב סיכויים, ולביאור דרוב צדדים א"ש.
ה. לפי השיטות שס"ס מהני להוציא ממון (ע' להלן) מוכח דאינו מדין רוב שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב.
וע"ע חי' הגרנ"ט כתובות סי' כה שהביא כמה ראיות שאינו משום רוב.
ס"ס המתהפך: בתוס' ישנים (כתובות ט:) כתבו דאם אינו מתהפך אינו ס"ס. וע' ש"ך (כללי ס"ס - שאחרי יו"ד קי – יג, יד) שהביא עוד מקורות לזה ונקט כן. ובפר"ח (כללי ס"ס יג) הוכיח דאף באינו מתהפך הוי ס"ס. [ובתוס' בכתובות ט. (ד"ה ואי) יש דעות באחרונים אם מוכח מדבריהם שא"צ מתהפך, ע' פנ"י שם, וע' פמ"ג כללי ס"ס יד, וע' גליון מהרש"א על הש"ך בכללי ס"ס יג. ובראש יוסף (חולין עז:) כתב דמוכח בתוס' בכמה מקומות דס"ל דא"צ מתהפך.]
ס"ס שאינו מתהפך שיכול להתחיל רק מצד אחד: אם אפשר להתחיל רק מהצד שבו אפשר להמשיך לס"ס נחשב ס"ס. כ"כ הש"ך בכללי ס"ס טו, וכ"ה בפמ"ג כללי ס"ס יד ועוד. ובת"י בכתובות ט: מבואר דס"ל דאף בכה"ג אינו ס"ס, אמנם בתוס' שם מוכח דלא כדבריהם, וכן בתוס' בע"א ע' פמ"ג הנ"ל, ואם תוס' ס"ל שצריך מתהפך צ"ל כהש"ך.
שם אונס חד הוא: בתוס' (בכתובות ט. ד"ה ואי) כתבו דכשיש ב' צדדים שהיא אנוסה (ספק אונס ממש, ואף אם ברצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא) אינו ס"ס, דשם אונס חד הוא. וכ"כ הרשב"א שם. ובמ"מ (איסורי ביאה ג, ב) כתב דהרמב"ם חולק ע"ז. והש"ך (בכללי ס"ס יא) פסק כתוס'. ולפי דברי הרשב"ם (בב"ב נה: ד"ה וחכמים מטמאין) נראה לכאו' שנחלקו בזה תנאים. וע' תוס' (בפסחים י. ד"ה ספק ביאה) שמבואר מדבריהם שנחשב ס"ס אף שהכל ספק אחד אם נגע בטומאה, ולכאורה סותר לתוס' בכתובות, ונראה דכיון שא"א להסתפק שמא נגע בטומאה לפני שיש צד שהיה בשדה זו (דמהיכי תיתי), נחשב ס"ס אף שבעצם הדבר הכל ספק אחד, משא"כ בהא דכתובות כיון שידוע שנבעלה אפשר מיד להסתפק אם היה במזיד.
אם ס"ס מהני להוציא ממון: דעת תוס': ע' בתוס' בכתובות ט: (ד"ה אי) מבואר בפשטות דס"ס מהני נגד מוחזק. וכן הבין המהר"י בן לב (ח"ג כא). והאחרונים כתבו שאין ראיה מתוס' ויש בזה כמה דרכים: א. המהרי"ט כתב שרק בצירוף ברי ושמא מהני להוציא. (כ"כ בחי' לכתובות עה ד"ה א"ר אלעזר, וגם בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ מז ד"ה והוי יודע כתב שאין ראיה מתוס' דס"ס מהני להוציא.) וכ"כ הפנ"י בכתובות ט: [וע"ש שהוכיח מהא דרוב ל"מ להוציא וה"ה ס"ס, וצ"ע שהרי הרשב"א כתב שאפשר שעדיף מרוב.] ב. בש"ש (א, כג) הביא מתקפו כהן שס"ס ל"מ להוציא כלל, ובתוס' בכתובות מיירי שרוצה להפסידה כתובתה מחמת שאסורה עליו, וע"ז אמרו שכשיש ס"ס מותרת לו, וממילא חייב לה כתובה. וע"ש שהשיג ע"ז. ג. בש"ש (א, כד) כתב שמה שמהני ס"ס להוציא כתובה היינו משום שיש שטר והוי קצת כגבוי ומהני רוב וה"ה ס"ס. וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) שהביא הדעות הנ"ל, וציין עוד לשב יעקב (ח"א מח).[5]
דעת שאר הראשונים: בחי' הרא"ה (בכתובות י. ד"ה ומיהו, הביאו בקונטרס הספיקות ו, ז) כתב שס"ס ל"מ להוציא ממון. וכ"כ הריטב"א (בכתובות ט: ד"ה אמר רב יהודה). וכ"כ הרמב"ן (בכתובות יב. ד"ה ועיקר). [וגם הרשב"א ביאר את הסוגייא בדף יב. כהרמב"ן ומוכח דס"ל דס"ס ל"מ להוציא.] וע' קונטרס הספיקות (ו, ז) שהוכיח כן גם מהרמב"ם והרא"ש, ונקט כן (אף אם תוס' חולקים).
בג' ספיקות אם מהני להוציא: בתיבת גומא (במדבר ב) כתב שג' ספיקות מהני להוציא, וע"ע שם. אמנם הרמב"ן (בכתובות יב.) כתב אפילו אתה מרבה ספיקות כל היום הממע"ה. וע"ע כנה"ג (חו"מ כה) שהביא דעות בזה והכריע של"מ אף בג' ספיקות. וע"ע שמש צדקה (סו"ס ב).[6] וע' ש"ש (א, כא) שהביא ג"כ מח' בג' ספיקות.
אם סומכים על ספק ספיקא במקום דאיכא לברורי: דעת הרמ"א (יו"ד קי ס"ט) שא"צ לברר, וע' ש"ך שם ס"ק סו (אות לה בכללי ס"ס) שהרשב"א סובר שצריך לברר. וע"ש בפ"ת (בסוף הסי' ס"ק לה) שהשעה"מ כתב שהעיקר א"צ לברר. וע' נוב"י (קמא יו"ד מג ונז) ורעק"א (ח"א עז) שאם אפשר לברר רק א' מהספיקות לכו"ע אין חיוב לברר. (הובא בפ"ת יו"ד סו"ס קי).[7] [ואם הספק עלול להתברר מאליו – אם יש דין לברר אף להרמ"א – ע' שעה"מ פ"ז מאישות, וע' חמדת שלמה ריש כתובות.]
ס"ס לחומרא בדרבנן: ע' שפ"א סוכה יב: (ד"ה בגמ' א"ד) שהביא רע"ב במקוואות (ב, ב) שמקילין בדרבנן אפי' במקום ס"ס להחמיר, וכתב דאין דבריו מוכרחין כמש"כ המל"מ (אה"ט ח, ה). וציין לשעה"מ הל' מקוואות. וע"ע בפמ"ג (בדיני ס"ס אות טו, ובמחודשים שבסוף אות ו) שמחמירים בס"ס לחומרא בדרבנן.
[1] וומעירים שהרי הרשב"א כתב רק שעדיף כרוב, ולכאורה ר"ל שיש לזה אותו משקל. ובפרט שהרשב"א כתב שאפשר שעדיף מרוב, ואיך ייתכן שזה עדיף מרוב אם זה מדין רוב, וא"כ אדרבה מוכח לכאורה שאינו מדין רוב. ואולי צ"ל שהאחרונים פי' שכוונת הרשב"א שרוב דס"ס עדיף מסתם רוב, או משום שזה רוב צדדים [וצ"ע מאי עדיפותיה], או שזה רוב בעצם הספק ולא כבירור חיצוני, וצ"ע.
[2] וצ"ב דלכאורה מ"מ יש בזה ספק גם בדין דאורייתא, דאם אנו מבינים שאם יש ב' ספיקות אינו ספק היה מובן גם לשיטות שסד"א לחומרא מדאו', והשתא מה בכך שנוסף כאן ספק דרבנן, מ"מ יש כאן ספק לענין הדאו', ומדוע לא נחמיר.
[3] בפנ"י וברעק"א ובפמ"ג מבואר שיש ב' סברות או רוב או משום סד"א מדרבנן. ולפ"ז תמה הגרעק"א (בכתובות יב:) על התוס' ע"ש. ויש להעיר עוד שלב' הסברות הללו לא שייך ס"ס בממון, ע' תוס' כתובות ט: ובמה שיבואר להלן.
[4] והיינו שצריך צד היתר לדינא וכיון שהתורה אמרה להחמיר אין זה צד היתר ואין רוב צדדים ואין כאן ס"ס. ומקור לביאור זה מדוע ל"מ ס"ס בטומאה – במרדכי (יבמות אות כא, בתחילת העמודה הב' בדף ב).
[5] לכאו' נראה שגם אם נפרש את התוס' כפשוטו – מ"מ לא אמרו התוס' אלא במקום שיש ס"ס למוחזק עצמו, אבל כאשר א' מהספיקות הם של הב"ד כגון שמסופקים אם הוא משקר, אינם יכולים לחייבו משום שלב"ד יש ס"ס, שהכרעה זו אינה שייכת אליו כי לו אין ס"ס.
[6] בשמש צדקה דן אם דומה לס"ס בברכות, והביא משאת משה שבג' ספיקות מברכים אף שבס"ס לא מברכים. וע"ע מכתם לדוד (או"ח ב) שכתב שגם בג' ספיקות אמרינן ספק ברכות להקל.
[7] והנה אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת ול"ח לספיית איסור טומאה לולד משום ס"ס שמא נקיבה שמא נפל, כמבואר ברוקח (הובא במ"א שמג, וע"ש שכתב טעם להתיר בל"ז, ולכאורה כן מבואר במאירי בסוכה כא. שכתב "אין חוששין שאמותיהן נטמאו במת בעודן עוברות שבאותה שעה טומאת בית הסתרים היא."). ולכאו' היום שיש אפשרות לברר אם הולד זכר יהיה חיוב להרשב"א. ובחוט שני נדפס פסק מהגר"נ קרליץ שא"צ. ולכאו' י"ל שטעמו משום הנוב"י והרעק"א, אמנם יש לדחות דאם הוא זכר החשש נפל לא נחשב ספק גמור דרובן אינן נפלים. אלא דיש לצרף סברת המ"א להתיר אף בלי ס"ס, עם השיטות שא"צ לברר. [ונראה דאחר שלשיטת המאירי והמ"א מותר אף אם הוא זכר שייך לומר ס"ס משום שיש ספק אם הלכה כן ואף אי הלכה כהרוקח מ"מ שמא הוא נפל, וא"כ יש ס"ס אף אם הוא זכר.]