כוונתי הייתה למה שמצאנו בהרבה מקומות (להלן אפרט חלקם) שבכל מקום שיש ספק בענייני קדשים, פוסק הרמב"ם לקולא. למרות שספקות בקדשים הם ספקא דאורייתא. כמו הל' מעשה"ק י"ג י"ג, וכמו הל' פסוה"מ ב' כ"ו, ופי"א כ"ג, וכן הרבה.
והטעם כתב האור שמח, הלכות פסולי המוקדשין, פ"א הי"ח, "ודע דרבינו בכל ספק בעיא בקדשים פסק דאם הקריב הורצה, כמו בכלי המקדש פ"י ה"ז, ולקמן פ"ב הכ"ו, ובעבודת יוהכ"פ פ"ה הכ"ח, ובאיסורי מזבח פ"ו, וטעמו דסבר דכל איסור בספיקות הוי דדבריהם היכי דליכא חזקה, כנודע שיטתו, ובקדשים לא החמירו".
והיינו דהרי שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, ובקדשים לא החמירו.
וא"כ, התשובה היא בענייני קדשים הדין הוא שספק דאורייתא לקולא.