יש לומר דהספק אינו רק אם עבד חייב במצוה זו מצד דמחויב במצוות כאשה, אלא השאלה היא בשם הגברא המחויב. דהנה חיוב עבד במצוות כאשה הוא חיוב מצד קדושת עבדות, אבל אין פירושו שנעשה “ישראל גמור” לכל הדינים. ומעתה י"ל דמצות “לעולם בהם תעבודו” אינה מצוה בעלמא על כל מי שיש לו קנין עבד, אלא דין באדנות דישראל - דהתורה אמרה לישראל: אתם תהיו האדונים על עבד כנעני, ולא תהפכו אותו לבן חורין.
ובזה יש לחלק:
דאי נימא דהמצוה היא דין בחפצא דהעבד, שכל עבד כנעני הנמצא תחת בעלות אסור לשחררו — אם כן מאי שנא ישראל ומאי שנא עבד, סוף סוף אית ליה קנין בעבד, וממילא שייך ביה “לעולם בהם תעבודו”.
אבל אי נימא דהמצוה היא דין בגברא דאדון, שישראל מצווה לקיים מצב של “בהם תעבודו”, יש לומר דעבד לא שייך בזה, דהא איהו גופיה בכלל “בהם” הוא, ולא בכלל “אתם”. כלומר, התורה חילקה כאן בין האדונים לבין העבדים, ועבד כנעני אף שיש לו איזה קנין, מכל מקום בעצם שם גברא שלו הוא בצד ה“בהם”, ולא בצד המצווים להשתמש בהם.
