ספירת העומר ספירת ומצוות ימים לשבועות בספיה''ע (1 צופה)

[חילך לאורייתא]

איתא בגמ' מנוחת ס''ו ע''א אמר אביי: מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר, זכר למקדש הוא.
ברמב''ם כותב (ספהמ"צ מצוות עשה קסא):''אל יטעך אמרם מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי, ותחשוב שהן שתי מצוותכי כל חלק וחלק מחלקי איזה מצווה שיהיו לה חלקים, מצווה לעשות החלק ההוא ממנה. ואמנם היו שתי מצוות אילו אמרו מנין הימים מצווה ומנין השבועות מצווה. וזה מה שלא ייעלם למי שיטעם הדיבור. כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך, הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצווה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים. ואילו היו השבועות מצווה בפני עצמה לא היינו מסדרין מניינם כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדבר כן, אבל המצווה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתיקנו.'' ופליג עליה רבינו ירוחם בענין זה דטוען דתרי מצוות הוי
(תולדות אדם וחוה, נתיב ה חלק ד דף מד טור ג):
'' למה אין מברכין ב' ברכות, אחת לימים ואחת לשבועות, שהרי ב' מצוות הן, והן כתפילין של ראש ושל יד דאמר ב' ברכות...
ועוד, איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות, והיום כ"א יום שהם שלושה שבועות, והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועות, אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות, וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות, ונראה לן משום דכתיב שבעה שבועות תספור לך וגו', וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. נמצא, שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר. אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר, נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה, וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר והיו מברכין על זה בזמן שבית המקדש קיים...
ובזמן הזה אנו סופרים לשבועות זכר למקדש, ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו, מדי דהוה אכריכה דליל פסח ואערבה דז' של סוכות. לכך אנו אומרים שהם כך וכך שבועות שאין זו ספירה ממש. ואילו היינו סופרים ממש כמו שהיו עושין בזמן העומר היה נראה שהברכה חוזרת אף אספירת שבועות.
ולכך אמרו במנחות, אמר אביי מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי, רצונו לומר יומי מן התורה. ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. פירוש, ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש ולכך לא היה מונה שבועות עם ברכת הימים''. וכ''כ ביד רמ''ה
אגרות הרמ"ה (סימן עט):
''דכד מעיינת בה שפיר אמימר ואביי כי פליגי בשבועי פליגי, אבל גבי יומי אפילו אמימר מודה דלאו זכר למקדש הוא אלא מדאורייתא הוא ואפילו בזמן הזה. וכי קאמר אמימר זכר למקדש הוא, אשבועי בלחוד הוא דקאמר. דאי איומי נמי אם כן מאי שנא יומי דהוה מני זכר למקדש ומאי שנא שבועי דלא הוה מני זכר למקדש.
אלא משום דהוה סבירא ליה דמדאורייתא לאו מצווה למימני שבועי אלא בזמן שהעומר נוהג, אבל יומי אפילו בזמן הזה נמי.
דייקא נמי דכתיב מיום הביאכם, וכי כתיב מהחל חרמש גבי שבועי כתיב, גבי יומי לא כתיב דכתיב מהחל חרמש תחל לספור שבעה שבועות, וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות וגו', ואילו גבי יומי לא תלהו רחמנא בהבאת העומר כלל, דכתיב עד ממחרת השבת וגו' תספרו חמישים יום. ואי משום דכתיב בתריה והקרבתם מנחה חדשה לה', ההוא שיהו מקריבין שתי הלחם ביום חמישים'' . ולכאו' למה זה ועל מה זה ? ועל כך כותב ה''אור שמח ''
אור שמח (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב):
''ולדעתי באמת הוא סוד ה' ליראיו שגילו לנו רבותינו בעלי התלמוד... דאמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת יום-טוב חד יומא, מנה שבועות וקדש חג שבועות לקורבנות הרגל... א"כ היום-טוב של עצרת הוא לדורותיכם חוקת עולם, לכן המניין שלו הוא ג"כ לדורות, לזאת כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת חמישים יום, ולא נזכר שם חג שבועות, אבל אמרה תורה קדש חג שבועות, דהוא תשלומין לקורבנות החג, כן המניין שלו הוא מנין השבועות ג"כ אינו רק בזמן שהקורבנות קרבים, לכן כתיב שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור, פירוש מזמן העומר, ועשית חג שבועות ולא כתיב מניין הימים כלל, והוא עניין מחודש בזמן שהבית מקדש קיים והקורבנות קרבים בו, וזה עומק הדבר למעיין''.
ודבריו מאירים כאור שבעת הימים .