ספק בעצם הדבר אם הוא מהתורה או מדרבנן

[נדיב לב]

מה הדין כאשר נופל ספק בעצם הדבר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, האם דנים את הספק כספיקא דאו' וממילא לחומרא או כספיקא דרבנן ולקולא?
זכור לי דיוק מהפרי מגדים. ובכל מקרה אכתוב מה שעלה בדעתי. וכמובן אשמח לקרוא ראיות נוספות שיעלו החברים באשכול.

לפו"ר חשבתי לדמות קצת למש"כ בבדק הבית שלא מועיל ס"ס כשהספק הראשון לא מתירו בפ"ע מה"ת. כגון בספק טריפה שנתערבה באחרות וכעת דנים משום ספק ספיקא, שאין ס"ס מתיר דווקא כשהספק הראשון מתירו מה"ת וכגון שנתערב באחרות וכעת נולד ספק נוסף. שכבר בספק א' יש להתירו מה"ת ולכן מצרפים את הספק הנוסף להתיר לגמרי. משא"כ במקרה הראשון שהספק אם הוא טריפה או לא ובזה מדאו' אסור, לכן לא מצרפים את הספק השני.
ולכאורה יש לומר גם בנידון דידן, שהספק הראשון אסור מדאו' כמו כל הכרעה בספק דאורייתא. וכעת מה שהתעורר ספק נוסף, אין בכך להתירו לגמרי.

בדק הבית בית ד שער ב
וכתב רבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ופירש החכם דטעמא דרבנו משום דבתרי ספיקי דתערובת איכא בכל חדא וחדא תרי ספיקי דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. ואינו נכון שאין זה טעמו של רבנו ז"ל, אלא דטעמא דרבנו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובת הילכך ה"ל ספק שני ספק דרבנן אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא. ולפיכך הוא מפרש מה שאמרו ביום טוב לענין ביצה דאם נתערבה באלף כולן אסורות, דאספקא קאי לומר שאפילו ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה ביום טוב נתערבה באחרות כולן אסורות משום דספק ראשון איסור תורה שהרי על הספיקות מביאין חטאת והכא איכא משום הכנה דרבה דאיסור תורה וכיון דכן אסורה בספק שני דלא חשיב אלא כחד ספק. וכן אתה דן בספק טרפה שנתערבה באחרות דכיון דהיא גופה אסורה דאורייתא ספק תערובת שלה לא מיקרי ס"ס ולא שרינן לה מדין ספק ספקא.

 

[לחושבי שמו]

מה הדין כאשר נופל ספק בעצם הדבר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, האם דנים את הספק כספיקא דאו' וממילא לחומרא או כספיקא דרבנן ולקולא?
זכור לי דיוק מהפרי מגדים. ובכל מקרה אכתוב מה שעלה בדעתי.

לחץ כדי לכווץ...

רשום לי ע''ז אבל אכתוב מהזיכרון בלבד.
יש ח''א על ספק אם ברך ברכת המזון ואכל כזית [נראה לי] שזה ספק אם דאורי' או דרבנן, וכן מעי''ג,
יש לי בזה עוד כמה ראיות והינם תח''י כעת,

 

[נדיב לב]

כמו כן יש ללמוד ממש"כ במ"ב סי' תפ"ט ס"ק ט"ו ובשער הציון שם סק"כ, שהביא בשם הפוסקים שבדיעבד יצא אם אמר ספירת העומר בבין השמשות. ומנגד דעת הא"ר לפקפק ומצדד שיחזור ויספור בצאת הכוכבים בלא ברכה. ובשער הציון שם פירש טעמו, משום שלהרבה פוסקים ספירה בזמן הזה מהתורה ולכן אין לסמוך על ספק לילה עיי"ש.

אמנם ראה מש"כ שם המ"ב ס"ק י"ד בטעם שמקפידים לומר ספירת העומר לאחר צאת הכובים וז"ל: והמדקדקים - ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה עכ"ל.
ולפי זה, בנידון דידן שנוצר הספק מאיליו, י"ל שאזלינן לקולא.

 

[הוגה דעות]

בהלכות ספק ספיקא יש לדון אם היכא שספק אחד בדין (האם אסור הדבר או מותר) וספק אחד במציאות (אם איכא קמן דבר איסור או לא) אם אמרי' בכהאי גווונא ספק ספיקא (כמדומה בעיניי שהוא מחלוקת ראשונים אבל לצערי איני זוכר הדבר כראוי), אם לא אמרינן בכהאי גוונא ספק ספיקא, אלא הדין יהיה שאסור, לכאורה הכא שגם צד ההיתר בספק שבדין אינו היתר גמור אלא הוי לכל הפחות איסור דרבנן, לא יהיה קל יותר מהיכא שצד ההיתר בספק שבדין הוא היתר גמור, אלא כיון שאין כאן ספק ספיקא בדבר אחד אלא ספק אחד בדין ואחד במציאות יהיה הדין לאסור.

ואם אמרינן בכהאי גוונא להתיר מכח ספק ספיקא לכאורה גם הכא יש להתיר מצד ספק ספיקא, שהרי אילו היה הספק בדין אם הוא דאורייתא או היתר גמור ולא היה צד דרבנן, היה ניתר מחמת ספק ספיקא ומה שאתה רוצה לאוסרו הוא מחמת שאתה מסתפק גם בצד ההיתר שמא הוא אסור מדרבנן ואם כן הוי ספק דרבנן.
או בנוסח קצת שונה: מדאורייתא יש כאן ספק ספיקא שראוי להתירו, שהרי איסור דאורייתא ספק ישנו ספק אינו וגם בצד שאינו אתה מסתפק אם הוא דבר איסור או היתר, ומדרבנן יש כאן ספיקא לקולא, והוי כאילו יש כאן ספק אם להתיר את הדבר מצד ספק ספיקא או אם להתירו מצד ספיקא דרבנן דממה נפשך הוא מותר.
סוף דבר: את הצד שיש כאן איסור דאורייתא מתירה האפשרות שאין כאן איסור דאורייתא יחד עם הספק השני (ספק ספיקא) ואת הצד שיש כאן איסור דרבנן מתיר הספק השני לבד (ספיקא דרבנן).

כך היה נראה לי במבט ראשון.

ואחר העיון נראה שאין הדבר פשוט להיתר כי אולי יש לדמותו להיכא שהגיעה לפנינו חתיכה שהיא ספק חזיר ספק נבילה, ועתה אנו מסתפקים אם היא החתיכה שלפנינו שלכאורה אין מקום להתיר כיון שבספק הראשון היא ממה נפשך אסורה. ויש כאן רק צד היתר אחד. ולכאורה לא אמרינן שביחס לאיסור חזיר יש כאן ספק ספיקא וגם ביחס לאיסור נבילה יש כאן ספק ספיקא ומכל צד איסור שאתה בא עליו ספק ספיקא מתירו.

אמנם אי אפשר לדמות לגמרי שהרי יש לומר שצד נבילה לא חשיב היתר ביחס לאיסור חזיר, וגם איסור חזיר "מודה" שאסור לאכול החתיכה גם אם היא רק נבילה ולא חזיר, ואמנם בנידון דידן יש לדון שאיסור דרבנן חשיב כהיתר ביחס לאיסור דאורייתא, ובבואנו לדון דין החתיכה הזו מדאורייתא הרי היא ספק איסור ספק היתר ויוכרע להיתר יחד עם צירוף הספק ספיקא, ובבואנו לדון דין החתיכה הזו מדרבנן הרי היא ספק דרבנן ומותרת.
וצריך עיון.
לא כתבתי מתוך שקיעות בסוגייא אלא מתוך הרהורי דברים בעלמא.

 

[נדיב לב]

רשום לי ע''ז אבל אכתוב מהזיכרון בלבד.
יש ח''א על ספק אם ברך ברכת המזון ואכל כזית [נראה לי] שזה ספק אם דאורי' או דרבנן, וכן מעי''ג,
יש לי בזה עוד כמה ראיות והינם תח''י כעת,

לחץ כדי לכווץ...

מסתבר שכוונתך למה שהובא במ"ב סי' קפ"ד סעי’ ד' על דברי המחבר שאם נסתפק אם בירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך, וכתב שם המ"ב (ס"ק ט"ו) דדוקא אם אכל כדי שביעה, אבל אם אכל רק כזית אינו חוזר ומברך, "מ”מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא, אפילו שלא אכל אלא כזית, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]" ע"כ.

ומדבריו מבואר שאף שיש ספק בראשונים אם באכילת כזית חייב מהתורה או מדרבנן מכל מקום נשאר בספק ולקולא ואינו חוזר ומברך (ומ"מ ירא"ש וכו').
אמנם לכאורה יש לדחות, שהרי בביה"ל שם (ד"ה בכזית) הזכיר שרוב הראשונים ס"ל שחיוב כזית אינו מהתורה. מלבד כמה ראשונים. ולפ"ז יש לדחות כיון והספק מוכרע על פי רוב השיטות ויל"ע.

 

[מחכה]

רש''י בפרשת שמיני על ''להבדיל בין האמא ובין הטהור'' כתב להבדיל בין נשחט חציו של קנה...

כלומר שבחציו של קנה, אף שהוא ספק, יחשב 'טמא' לשיטת רש''י וזה נלמד מפס' זה של ''להבדיל בין האמא ובין הטהור''. וזהו הרי ספק במציאות. ועל ספק במציאות ציוותה תורה מלכתחילה לאסור הספק.

[הובא באריכות בלקו''ש ח''ז לפרשת שמיני, יחד עם דיון בשיטת רש''י אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן].

 

[נדיב לב]

וזהו הרי ספק במציאות. ועל ספק במציאות ציוותה תורה מלכתחילה לאסור הספק.

לחץ כדי לכווץ...

אתה ודאי יודע ומכיר את פלוגתת הראשונים בספ"ד לחומרא מהתורה או מדרבנן. כך שאינו נוגע לאשכול דנן.
ובכלל במקרה הזה, לצד שהוא הרוב או מיעוט אין ספק, ואילו אשכול דנן עוסק כאשר גם לצד האסור בוודאות, הוא רק מדרבנן.

 

[לחושבי שמו]

מסתבר שכוונתך למה שהובא במ"ב סי' קפ"ד סעי’ ד' על דברי המחבר שאם נסתפק אם בירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך, וכתב שם המ"ב (ס"ק ט"ו) דדוקא אם אכל כדי שביעה, אבל אם אכל רק כזית אינו חוזר ומברך, "מ”מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא, אפילו שלא אכל אלא כזית, שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]" ע"כ.

ומדבריו מבואר שאף שיש ספק בראשונים אם באכילת כזית חייב מהתורה או מדרבנן מכל מקום נשאר בספק ולקולא ואינו חוזר ומברך (ומ"מ ירא"ש וכו').
אמנם לכאורה יש לדחות, שהרי בביה"ל שם (ד"ה בכזית) הזכיר שרוב הראשונים ס"ל שחיוב כזית אינו מהתורה. מלבד כמה ראשונים. ולפ"ז יש לדחות כיון והספק מוכרע על פי רוב השיטות ויל"ע.

לחץ כדי לכווץ...

יש''כ, אבל התכונתי לחיי אדם, בעז''ה שיבוא לידי פנקסי אבדוק בדיוק,

 

[תלמיד חכמי הדור]

עיין משנה ברורה סימן קפ"ו ס"ק ג'
"כתב בש"א אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש טעמו וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים, אכן בחידושי רע"א וכן בברכי יוסף פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג ומ"מ נראה דהרוצה לסמוך על דעת ש"א וסייעתו אין למחות בידו"
ולכאו' זה הנידון שם כי הרי אשה זה ספק אם מחוייבת מדאורייתא או מדרבנן, ונראה שנטיית המשנ"ב למעשה שזה נחשב ספק דרבנן ולקולא.


עוד יש להביא בזה את דברי האפיקי ים (איני זוכר מקומו) שדן אודות המעשה שהיה בבריסק בחולה שהיה צריך לאכול בשבת מרק עוף, והורה הגר"ח מבריסק לשחוט ולא ליתן לו מרק של נבילה, והגרש"ז ריגר טען כנגדו דאף שאנו מחמירים שטעם כעיקר דאורייתא עדיין זה ספק, וא"כ עדיף לתת לו מרק של נבילה, והסכים עמו הגר"ח. והאפיקי ים טען כנגדם דטעם כעיקר הוא ודאי דאורייתא ולא רק בגדר ספק, שהרי מבואר בשו"ע (סי' צ"ח) שבלח בלח מין במינו שלא ידוע אם יש ששים כיון שנשפך, מותר כיון שזה רק דרבנן, ואילו במין בשאינו מינו אסור כיון דטעם כעיקר דאורייתא, ואם טעם כעיקר הוא רק ספק, א"כ בספק אם יש ששים אזלינן לקולא.
ומדבריו למדנו דפשיטא ליה שדבר שהוא ספק אם הוא דאורייתא או דרבנן אזלינן בספיקו לקולא [ויל"ע אם בזה גופא פליגי עליה הגרש"ז ריגר והגר"ח].

ושמעתי מהגרצ"א שטינברג שליט"א שכך מבואר ג"כ בש"ך בהל' תערובות בשני מקומות.

 

[נדיב לב]

יש''כ, אבל התכונתי לחיי אדם, בעז''ה שיבוא לידי פנקסי אבדוק בדיוק,

לחץ כדי לכווץ...

כמובן. שים לב שהציטוט שהבאתי מהמ"ב הוא מהחיי אדם. כפי שתראה במסוגר [ח"א].

 

[לחושבי שמו]

משום מה יש לי הרגשה,
שלצד שזה מותר אז זה מותר לגמרי גם אם הצד השני זה דאורי' וצריך לחשוש, כי סו''ס באמת זה מותר,
ולצד שזה אסור עדיין יש צד שזה דרבנן וממילא מספק מותר לי,

למה אני חושב כך,
יש בזה משהו לוגי

 

[הוגה דעות]

ולצד שזה אסור עדיין יש צד שזה דרבנן וממילא מספק מותר לי,

לחץ כדי לכווץ...

למה? ספק דרבנן לקולא. זה נחשב ספק דרבנן? הרי לא ידוע אם זה דרבנן או דאורייתא.
(אמנם גם דעתי נוטה להיתר ולא מטעמיה, אלא מטעם ספק ספיקא, דדרבנן כלפי דאורייתא הוי כהיתר (בזה איני בטוח ויש לדון) ואם כן הוי ספק אם להתיר מצד ספק ספיקא ספק אם להתיר מצד ספיקא דרבנן. וכתבתי דעתי באשכול ההוא.)

 

[איש פשוט]

משום מה יש לי הרגשה,
שלצד שזה מותר אז זה מותר לגמרי גם אם הצד השני זה דאורי' וצריך לחשוש, כי סו''ס באמת זה מותר,
ולצד שזה אסור עדיין יש צד שזה דרבנן וממילא מספק מותר לי,

למה אני חושב כך,
יש בזה משהו לוגי,

לחץ כדי לכווץ...

אם הבנתי את השאלה נכון, זאת תשובתי.
ברור שקודם דנים את הצדדים כשלעצמם ורק אז אומרים ספק דאו' לחומרא.
ספק דאו' לחומרא הוא הכרעה בספק וקודם צריך להעמיד את הספק

 

[לחושבי שמו]

כונתי היתה דלצד שזה אסור לגמרי עדיין יש כללים והולכים לפי הכללים כמו לחם שמותר לאוכלו אף אם באמת זה לא כשר, דגם שיתברר שזה היה איסור עדיין אני עשיתי כמו שצריך ולא נחשב איסור [בגדר כמה זה נקרא לא איסור לענין לפני עור -יש ע''ז שיעור של ר' אברהם גנחובסקי].
משא''כ לצד שזה מותר לא נורא לעבור על ההנהגה של ספד''ל, ולכשיתברר שזה היה מותר אז זה מוגדר נתכוון לאכול חלב ואכל שומן,

אני עדיין לא מספיק ברור לי הדבר