ספק בעצם הדבר אם הוא מהתורה או מדרבנן (2 צופים)

[נדיב לב]

מה הדין כאשר נופל ספק בעצם הדבר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, האם דנים את הספק כספיקא דאו' וממילא לחומרא או כספיקא דרבנן ולקולא?
זכור לי דיוק מהפרי מגדים. ובכל מקרה אכתוב מה שעלה בדעתי. וכמובן אשמח לקרוא ראיות נוספות שיעלו החברים באשכול.

לפו"ר חשבתי לדמות קצת למש"כ בבדק הבית שלא מועיל ס"ס כשהספק הראשון לא מתירו בפ"ע מה"ת. כגון בספק טריפה שנתערבה באחרות וכעת דנים משום ספק ספיקא, שאין ס"ס מתיר דווקא כשהספק הראשון מתירו מה"ת וכגון שנתערב באחרות וכעת נולד ספק נוסף. שכבר בספק א' יש להתירו מה"ת ולכן מצרפים את הספק הנוסף להתיר לגמרי. משא"כ במקרה הראשון שהספק אם הוא טריפה או לא ובזה מדאו' אסור, לכן לא מצרפים את הספק השני.
ולכאורה יש לומר גם בנידון דידן, שהספק הראשון אסור מדאו' כמו כל הכרעה בספק דאורייתא. וכעת מה שהתעורר ספק נוסף, אין בכך להתירו לגמרי.

בדק הבית בית ד שער ב
וכתב רבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ופירש החכם דטעמא דרבנו משום דבתרי ספיקי דתערובת איכא בכל חדא וחדא תרי ספיקי דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. ואינו נכון שאין זה טעמו של רבנו ז"ל, אלא דטעמא דרבנו ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובת הילכך ה"ל ספק שני ספק דרבנן אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא. ולפיכך הוא מפרש מה שאמרו ביום טוב לענין ביצה דאם נתערבה באלף כולן אסורות, דאספקא קאי לומר שאפילו ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה ביום טוב נתערבה באחרות כולן אסורות משום דספק ראשון איסור תורה שהרי על הספיקות מביאין חטאת והכא איכא משום הכנה דרבה דאיסור תורה וכיון דכן אסורה בספק שני דלא חשיב אלא כחד ספק. וכן אתה דן בספק טרפה שנתערבה באחרות דכיון דהיא גופה אסורה דאורייתא ספק תערובת שלה לא מיקרי ס"ס ולא שרינן לה מדין ספק ספקא.

 

[לחושבי שמו]

מה הדין כאשר נופל ספק בעצם הדבר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, האם דנים את הספק כספיקא דאו' וממילא לחומרא או כספיקא דרבנן ולקולא?
זכור לי דיוק מהפרי מגדים. ובכל מקרה אכתוב מה שעלה בדעתי.

לחץ כדי לכווץ...

רשום לי ע''ז אבל אכתוב מהזיכרון בלבד.
יש ח''א על ספק אם ברך ברכת המזון ואכל כזית [נראה לי] שזה ספק אם דאורי' או דרבנן, וכן מעי''ג,
יש לי בזה עוד כמה ראיות והינם תח''י כעת,

 

[נדיב לב]

כמו כן יש ללמוד ממש"כ במ"ב סי' תפ"ט ס"ק ט"ו ובשער הציון שם סק"כ, שהביא בשם הפוסקים שבדיעבד יצא אם אמר ספירת העומר בבין השמשות. ומנגד דעת הא"ר לפקפק ומצדד שיחזור ויספור בצאת הכוכבים בלא ברכה. ובשער הציון שם פירש טעמו, משום שלהרבה פוסקים ספירה בזמן הזה מהתורה ולכן אין לסמוך על ספק לילה עיי"ש.

אמנם ראה מש"כ שם המ"ב ס"ק י"ד בטעם שמקפידים לומר ספירת העומר לאחר צאת הכובים וז"ל: והמדקדקים - ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה עכ"ל.
ולפי זה, בנידון דידן שנוצר הספק מאיליו, י"ל שאזלינן לקולא.

 

[הוגה דעות בדין]

בהלכות ספק ספיקא יש לדון אם היכא שספק אחד בדין (האם אסור הדבר או מותר) וספק אחד במציאות (אם איכא קמן דבר איסור או לא) אם אמרי' בכהאי גווונא ספק ספיקא (כמדומה בעיניי שהוא מחלוקת ראשונים אבל לצערי איני זוכר הדבר כראוי), אם לא אמרינן בכהאי גוונא ספק ספיקא, אלא הדין יהיה שאסור, לכאורה הכא שגם צד ההיתר בספק שבדין אינו היתר גמור אלא הוי לכל הפחות איסור דרבנן, לא יהיה קל יותר מהיכא שצד ההיתר בספק שבדין הוא היתר גמור, אלא כיון שאין כאן ספק ספיקא בדבר אחד אלא ספק אחד בדין ואחד במציאות יהיה הדין לאסור.

ואם אמרינן בכהאי גוונא להתיר מכח ספק ספיקא לכאורה גם הכא יש להתיר מצד ספק ספיקא, שהרי אילו היה הספק בדין אם הוא דאורייתא או היתר גמור ולא היה צד דרבנן, היה ניתר מחמת ספק ספיקא ומה שאתה רוצה לאוסרו הוא מחמת שאתה מסתפק גם בצד ההיתר שמא הוא אסור מדרבנן ואם כן הוי ספק דרבנן.
או בנוסח קצת שונה: מדאורייתא יש כאן ספק ספיקא שראוי להתירו, שהרי איסור דאורייתא ספק ישנו ספק אינו וגם בצד שאינו אתה מסתפק אם הוא דבר איסור או היתר, ומדרבנן יש כאן ספיקא לקולא, והוי כאילו יש כאן ספק אם להתיר את הדבר מצד ספק ספיקא או אם להתירו מצד ספיקא דרבנן דממה נפשך הוא מותר.
סוף דבר: את הצד שיש כאן איסור דאורייתא מתירה האפשרות שאין כאן איסור דאורייתא יחד עם הספק השני (ספק ספיקא) ואת הצד שיש כאן איסור דרבנן מתיר הספק השני לבד (ספיקא דרבנן).

כך היה נראה לי במבט ראשון.

ואחר העיון נראה שאין הדבר פשוט להיתר כי אולי יש לדמותו להיכא שהגיעה לפנינו חתיכה שהיא ספק חזיר ספק נבילה, ועתה אנו מסתפקים אם היא החתיכה שלפנינו שלכאורה אין מקום להתיר כיון שבספק הראשון היא ממה נפשך אסורה. ויש כאן רק צד היתר אחד. ולכאורה לא אמרינן שביחס לאיסור חזיר יש כאן ספק ספיקא וגם ביחס לאיסור נבילה יש כאן ספק ספיקא ומכל צד איסור שאתה בא עליו ספק ספיקא מתירו.

אמנם אי אפשר לדמות לגמרי שהרי יש לומר שצד נבילה לא חשיב היתר ביחס לאיסור חזיר, וגם איסור חזיר "מודה" שאסור לאכול החתיכה גם אם היא רק נבילה ולא חזיר, ואמנם בנידון דידן יש לדון שאיסור דרבנן חשיב כהיתר ביחס לאיסור דאורייתא, ובבואנו לדון דין החתיכה הזו מדאורייתא הרי היא ספק איסור ספק היתר ויוכרע להיתר יחד עם צירוף הספק ספיקא, ובבואנו לדון דין החתיכה הזו מדרבנן הרי היא ספק דרבנן ומותרת.
וצריך עיון.
לא כתבתי מתוך שקיעות בסוגייא אלא מתוך הרהורי דברים בעלמא.