יש להוסיף לנידון הזה:
צריכים להבין עומק החילוק בין רב הקהילה וראש ישיבה לבין אדמו"ר חסידי
להרב בקהילה היו מגיעים לשאול שאלות. לראש ישיבה היו מגיעים לשמוע דרך בלימוד, ושיעורים ופלפולים בהסוגיות. לאדמו"ר חסידי היו מגיעים לשמוע דרך בעבודת ה', ולדבק בו בכדי להתקרב אל ה' ולקבל תיקון להנשמה וכדומה. ומעט היו גם באים לשמוע עצות בעסקיהם, לבקש רחמים על צרותיהם, כמו שאמרו ז"ל שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך לחכם.
והנה כל אחד השפיע מה שהמקבלים רצים לקבל מהם, ולא מסר את כל חכמתו להשומעים, אלא לפי הענין.
כל גדולי החסידות שהיו גם רב בקהילה או היו מתופסי ישיבה באופן שהם למדו השיעורים, אכן היו משיבים שאלות בהלכה, והיו לומדים שיעורים בגפ"ת. ומהם יש שנכתבו בשעתן, ומהם שלא נכתבו, כמו שלא מכל רב וראש ישיבה יש חיבורים, מכיון שהיוקר היה אז בתוקף, וכמה חיבורים נותרו בכתב יד ולא נדפסו, וגם הכתיבה בדיו על נייר היה דבר יקר, והתלמידים למדו היטב וחזרו, עד שלא הוצרכו לכתוב.
גם יש לדעת ידיעה בקורות הדורות, שרובם ככולם מגדולי החסידות לא כתבו כלום מחידושיהם, לא בנגלה ולא בנסתר, הספרים שיש לנו מרוב ספרי חסידות הוא מה שכתבו התלמידים לעצמם, או בתור כותב ממונה.
אותן האדמורי"ם שלא היו רבנים או ראשי ישיבות, הם למדו דרך בעבודת ה', ואכן על פי רוב, מרוב קדושת דבריהם, שהיו בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונם, נזהרו התלמידים לכתבם, בכדי לזכות את הדורות הבאים בהתורות והגילויים.
ומכיון שלא שמעו חידושים בהלכה או בסוגיות, מכיון שלא באו להצדיק לשמוע עוד סברא בהסוגיא, לכן לא דיבר הרבי בשלחנו הטהור מסוגיית הש"ס.
ועל מה שלא כתבה הצדיק בעצמו, הרי בדרך כלל, הצדיק לא כתב כלל מחידושיו, אלא התלמידים שמעו ורשמו תוכן הדיבורים, ולכן לא נמצא בכתב כל כך הרבה ספרי לומדעס מצדיקי החסידות. אבל על דרך לימודם בנגלה, אין אתנו יודע עד מה.
צריכים להבין עומק החילוק בין רב הקהילה וראש ישיבה לבין אדמו"ר חסידי
להרב בקהילה היו מגיעים לשאול שאלות. לראש ישיבה היו מגיעים לשמוע דרך בלימוד, ושיעורים ופלפולים בהסוגיות. לאדמו"ר חסידי היו מגיעים לשמוע דרך בעבודת ה', ולדבק בו בכדי להתקרב אל ה' ולקבל תיקון להנשמה וכדומה. ומעט היו גם באים לשמוע עצות בעסקיהם, לבקש רחמים על צרותיהם, כמו שאמרו ז"ל שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך לחכם.
והנה כל אחד השפיע מה שהמקבלים רצים לקבל מהם, ולא מסר את כל חכמתו להשומעים, אלא לפי הענין.
כל גדולי החסידות שהיו גם רב בקהילה או היו מתופסי ישיבה באופן שהם למדו השיעורים, אכן היו משיבים שאלות בהלכה, והיו לומדים שיעורים בגפ"ת. ומהם יש שנכתבו בשעתן, ומהם שלא נכתבו, כמו שלא מכל רב וראש ישיבה יש חיבורים, מכיון שהיוקר היה אז בתוקף, וכמה חיבורים נותרו בכתב יד ולא נדפסו, וגם הכתיבה בדיו על נייר היה דבר יקר, והתלמידים למדו היטב וחזרו, עד שלא הוצרכו לכתוב.
גם יש לדעת ידיעה בקורות הדורות, שרובם ככולם מגדולי החסידות לא כתבו כלום מחידושיהם, לא בנגלה ולא בנסתר, הספרים שיש לנו מרוב ספרי חסידות הוא מה שכתבו התלמידים לעצמם, או בתור כותב ממונה.
אותן האדמורי"ם שלא היו רבנים או ראשי ישיבות, הם למדו דרך בעבודת ה', ואכן על פי רוב, מרוב קדושת דבריהם, שהיו בבחינת שכינה מדברת מתוך גרונם, נזהרו התלמידים לכתבם, בכדי לזכות את הדורות הבאים בהתורות והגילויים.
ומכיון שלא שמעו חידושים בהלכה או בסוגיות, מכיון שלא באו להצדיק לשמוע עוד סברא בהסוגיא, לכן לא דיבר הרבי בשלחנו הטהור מסוגיית הש"ס.
ועל מה שלא כתבה הצדיק בעצמו, הרי בדרך כלל, הצדיק לא כתב כלל מחידושיו, אלא התלמידים שמעו ורשמו תוכן הדיבורים, ולכן לא נמצא בכתב כל כך הרבה ספרי לומדעס מצדיקי החסידות. אבל על דרך לימודם בנגלה, אין אתנו יודע עד מה.