- הודעות
- 48
- תודות
- 83
- נקודות
- 28
׀ יז ׀
ובכן, ישאל הלומד החשוב מיד: אצל האדם למדנו בשער י"ב שהנפש, שהיא כולה רוחנית, אינה יכולה להתלבש סתם כך במחשבה דיבור ומעשה. היא צריכה קודם לעבור צמצום עצום, והצמצום נעשה על ידי האותיות. כשהאדם חשב בלבו "אני רוצה לבנות שלחן", הופיעו האותיות ש' ל' ח' ן' במוחו, ורק דרכן קיבל רצון נפשו פנים. אם כך, איך היה הדבר בבריאה? איך מן האור אין סוף, שאין לו שיעור וגבול, נהיה עולם בעל גבול?התשובה היא שהיה בדיוק אותו דבר: אותיות. כל האותיות מקורן ב"עשרה מאמרות" שבהם ברא הבורא את העולם. ועשרה המאמרות כוללים את כל דברי הבריאה, אפילו אלה שאינם נזכרים שם במפורש. איך? אותיות כל נברא משתלשלות מעשרה המאמרות על ידי צירופים וצירופי צירופים:
”ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אף על פי כן נמשך חיות לאבן, על ידי צירופים וחלופי אותיות המתגלגלות ברל"א שערים פנים ואחור כמו שכתוב בספר יצירה, עד שמשתלשל מעשרה מאמרות ונמשך מהם צירוף שם אבן, והוא חיותו של האבן, וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שהם נקראים בהם בלשון הקודש, הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות מ"ח)
אתה רואה? השם שבו נקרא כל דבר בלשון הקודש אינו סתם שם שנתנו לו כדי שידעו איך לקרוא לו. אותיות השם הן חיות הדבר. בדיוק כמו במשלנו, שבו האותיות "שלחן" היו המקום הראשון שבו התגלה רצון האדם.
ומהיכן באות האותיות עצמן? אנו יודעים שהבורא ברא את התורה אלפיים שנה לפני העולם (בראשית רבה, פרשה ח' סימן ב'), ובאותיות התורה הוא שם עצמו כביכול, כפי שאומרים לנו חז"ל הקדושים על המילה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי": ”א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית" (שבת ק"ה ע"א). והבעש"ט הק' אומר זאת במפורש:
"וגם הקדוש ברוך הוא כביכול מצמצם את עצמו ושורה אצלו, כמו שנאמר מציץ מן החרכים, מהאותיות שהם היכלות" (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, עמוד התפלה, אות צ"ו)
האותיות הן "היכלות", ארמונות, ששם נמצא המלך בפנים, ודרך ה"חרכים", הסדקים שבאותיות, הוא מציץ אלינו. וכך גם כתוב בנועם אלימלך בשם המגיד הקדוש:
”דהנה כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם להטיב לברואיו, צמצם הקב"ה את עצמו, ולהיכן צמצם את עצמו? שמעתי מפי מורי ז"ל שצמצם עצמו בתוך האותיות התורה שבהם ברא העולם, ואמר שזה הפירוש שאמרו חז"ל 'כביכול' ב"ה, ר"ל ע"י כ"ב אתווין יכול הקב"ה להיות בזה העולם, והצדיק העוסק בתורה לשמה בקדושה, הוא ממשיך את הבורא ב"ה ויתעלה בתוך האותיות של התורה כמו בשעת הבריאה" (נועם אלימלך, פרשת וירא, ד"ה או יאמר וירא)
דבר חזק! בכל פעם שאנו אומרים "כביכול", אנו אומרים בעצם "כ"ב יכול": על ידי עשרים ושתים האותיות יכול הבורא כביכול להיות בעולמנו, ועל ידיהן ברא עולם שנראה כדבר בפני עצמו.
אבל מדוע הוצרך הבורא לצמצם את עצמו? בשביל זה, אומר הבעש"ט הק', כדי שנוכל לעמוד בזה:
"בריאת העולם היה על ידי דין שהוא הצמצום, ובכל עולם ועולם היה צמצום שצמצם עצמו אור אין סוף למדרגה זאת כדי שיוכלו לקבל אורו ולהשיג גדולתו כל חד לפי מה שמשער בלביה" (ספר בעל שם טוב, פרשת בראשית, אות כ"ה)
עולם שלם, כל בריאה לפי מדרגתה, יכולה לקבל את האור רק במידה שהיא יכולה לעמוד בה. האור אין סוף לא נשאר "שם למעלה", הוא ירד קומה אחר קומה, וכל קומה קיבלה לפי מה שהיא יכולה לקבל. האותיות הן הדרך שבה הירידה נעשית.
וכבר ביארנו למעלה מהן אותיות: כח אלוקי גדול שמכניס לתוכו רוחניות ומוציא אותה מן הצד השני כגשמיות. הוא עושה מרוחניות גשמיות, כדי שתיראה כגשמיות. זו מהות האותיות. נמצא שכשהבורא שם עצמו כביכול באותיות, יצא מן הצד השני עולם.
