- הודעות
- 4,366
- תודות
- 11,046
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי (כא ה)
הנה קי"ל דאין עבד עברי נרצע עד שיאמר אהבתי וגו', כמבואר בקידושין (כב.). ולכאורה לפי"ז עבד עברי אלם שאינו יכול לומר אהבתי את אדוני, אינו נרצע. ויש לעיין איך הדין אם הוא חרש המדבר ואינו שומע, ולכאורה יכול לומר "אהבתי", אך יש לדון לדעת ר' יוסי בברכות טו. דס"ל דחרש פטור ממצוות שבדיבור כיון שצריך להשמיע לאזניו וחרש אינו יכול, א"כ הכא נמי אינו יכול לומר "אהבתי", דבלא להשמיע לאזניו אי"ז נחשב דיבור.
אך לכאורה י"ל דכל המחלוקת היא רק במצוות שבין אדם למקום כמו ק"ש ותפילה וקריאת המגילה, דבזה לר' יוסי ילפינן מק"ש דכתיב ביה שמע, אבל בדין של אמירת "אהבתי את אשתי" אין שייך דין לכתחילה להשמיע לאזניו. וכן נראה לענין קריאת המצורע "וטמא טמא יקרא", שאין דין להשמיע לאזניו, אלא רק להשמיע לאחרים, וגם חרש לרבי יוסי חייב בזה.
וכבר דברו בכעין זה רבותינו האחרונים, דבשאגת אריה סי' ז' כתב דלר' יוסי חרש המדבר ואינו שומע פסול לחליצה, משום דאינו יכול להשמיע לאזניו את הקריאה. ובשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ה כתב על דבריו וז"ל "נראה לי דיש לחלק טובא בין ק"ש לחליצה, דדוקא בק"ש וברכת המזון דכל הני הוי כמו תפלה המשעבדים לב לשמים בעינן שישמיע לאזנו, משא"כ חליצה שהוא קנין וכו', וכיון דעיקר הכונה הוא רק כונת קנין לא בעינן בזה שישמיע לאזנו", עכ"ל. ויתכן עוד, דאף לדעת השאגת אריה דבחליצה איכא דין להשמיע לאזניו, היינו משום דהוי מצוה, אבל אמירת העבד אהבתי וגו' אינה מצוה, אלא דין שכאשר אומר כן איכא רציעה, א"כ בזה י"ל דלכו"ע אין דין להשמיע לאזניו.
[ועי' בש"ך יו"ד סי' רי"א סק"ב הביא בשם הב"ח ששייך דין "השמיע לאזניו" גם בהפרת נדרים, אע"פ שאינו בין אדם למקום, וגם אינו מצוה. אמנם עי"ש דלכאו' אינו תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים אלא הוא ענין אחר, וצ"ע].
אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי (כא ה)
הנה קי"ל דאין עבד עברי נרצע עד שיאמר אהבתי וגו', כמבואר בקידושין (כב.). ולכאורה לפי"ז עבד עברי אלם שאינו יכול לומר אהבתי את אדוני, אינו נרצע. ויש לעיין איך הדין אם הוא חרש המדבר ואינו שומע, ולכאורה יכול לומר "אהבתי", אך יש לדון לדעת ר' יוסי בברכות טו. דס"ל דחרש פטור ממצוות שבדיבור כיון שצריך להשמיע לאזניו וחרש אינו יכול, א"כ הכא נמי אינו יכול לומר "אהבתי", דבלא להשמיע לאזניו אי"ז נחשב דיבור.
אך לכאורה י"ל דכל המחלוקת היא רק במצוות שבין אדם למקום כמו ק"ש ותפילה וקריאת המגילה, דבזה לר' יוסי ילפינן מק"ש דכתיב ביה שמע, אבל בדין של אמירת "אהבתי את אשתי" אין שייך דין לכתחילה להשמיע לאזניו. וכן נראה לענין קריאת המצורע "וטמא טמא יקרא", שאין דין להשמיע לאזניו, אלא רק להשמיע לאחרים, וגם חרש לרבי יוסי חייב בזה.
וכבר דברו בכעין זה רבותינו האחרונים, דבשאגת אריה סי' ז' כתב דלר' יוסי חרש המדבר ואינו שומע פסול לחליצה, משום דאינו יכול להשמיע לאזניו את הקריאה. ובשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ה כתב על דבריו וז"ל "נראה לי דיש לחלק טובא בין ק"ש לחליצה, דדוקא בק"ש וברכת המזון דכל הני הוי כמו תפלה המשעבדים לב לשמים בעינן שישמיע לאזנו, משא"כ חליצה שהוא קנין וכו', וכיון דעיקר הכונה הוא רק כונת קנין לא בעינן בזה שישמיע לאזנו", עכ"ל. ויתכן עוד, דאף לדעת השאגת אריה דבחליצה איכא דין להשמיע לאזניו, היינו משום דהוי מצוה, אבל אמירת העבד אהבתי וגו' אינה מצוה, אלא דין שכאשר אומר כן איכא רציעה, א"כ בזה י"ל דלכו"ע אין דין להשמיע לאזניו.
[ועי' בש"ך יו"ד סי' רי"א סק"ב הביא בשם הב"ח ששייך דין "השמיע לאזניו" גם בהפרת נדרים, אע"פ שאינו בין אדם למקום, וגם אינו מצוה. אמנם עי"ש דלכאו' אינו תלוי בפלוגתא דר"י וחכמים אלא הוא ענין אחר, וצ"ע].