- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
כל הדין של "עבד עברי", ושניתן לקנות אדם לעבד, נוהג רק בזמן היובל. ואילו בזמן שאין היובל נוהג, אין דין עבר עברי נוהג, וכך מבואר בגמ' בערכין דף כט ע"א – "אין עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג".
נשאלת השאלה, מה הטעם לכך, ומה הקשר בין דין עבד לדין היובל?
בחידושי הרי"מ מבואר, שהיסוד הנלמד מכאן הוא שאין הקב"ה מכניס את האדם למצב חסר תקנה תמידי, שאין לו שום דרך גאולה ויציאה ממנו; והואיל והיובל הוא הדרך לצאת מעבדות עולם (שאף עבד שנשאר לאחר שש שנים, יוצא ביובל), לכן בזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג דין עבד עברי; כי עם ביטולו של פתח גאולה כה משמעותי לעבד, נגזר גם ביטול דין העבדות.
ומכאן נלמד גם לחיים בכלל, שאין הקב"ה מכניס את האדם למצב נמשך ותמידי של חוסר תקנה, ללא מפתח לצאת ממנו (הדברים מובאים ב"באר הפרשה" תשע"ט).
ובהמשך, מוסיף ה"באר הפרשה" הנ"ל ומביא בשם נכדו של חידושי הרי"מ, בעל השפתי צדיק, שעל פי זה מיושבת שאלה בפסוקים לעיל:
הנה, לעיל בפרק כה, פסוקים כה- כו, מחדשת התורה שאדם שבעניותו מכר שדה, יכול קרובו לגאול את השדה מהקונה. ועוד מוסיפה התורה, שאם אין לו גואל וקרוב, אלא המוכר עצמו השיגה ידו ומצא כסף, יכול אף הוא לגאול ("כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו; ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו"). והנה, לכאורה קשה, לגבי הדין השני הנ"ל (שהמוכר עצמו יכול לגאול), מדוע הקדימה לכך התורה שדין זה הוא כאשר אין לו קרוב וגואל ("ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו")? הרי פרט זה שאין לו גואל, אינו הכרחי ואינו משנה כלל לצורך הדין, כי המוכר עצמו רשאי לגאול גם אם יש לו קרובים שיגאלו?! אלא שזה מה שבאה התורה לומר, שאין ייסורים תמידיים ללא דרך גאולה מהם, וזהו "ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" – מי שאין לו גואל וקרוב, בוודאי ימצא את הדרך בעצמו להיגאל בעצמו, כי דרך גאולה חייבת להימצא. ומסיים, "וזהו הבטחה, כי על כל פנים אף שירד ונשפל והוכרח למכור אחוזתו בארץ הקודש, מכל מקום צריך להיות דרך שישוב אליו, אם לא על ידי גואל קרוב, ישיג ידו לגאול".
[ובהערה כ"א הוא מוסיף ומביא יסוד דומה בשם חידושי הרי"מ, לבאר דברי גמרא ידועים במסכת כתובות דף לג ע"ב, ואביא את לשונו: "ביסוד זה מבאר עוד החידושי הרי"מ (הובא בליקוטי הרי"מ כתובות) את דברי הגמרא (כתובות לג), 'אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחי לצלמא' (פירוש, אם היו מלקים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה, לא היו יכולים לעמוד בייסורים והיו משתחוים לצלם) [רקע: בספר דניאל מסופר שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש ה', ובסירובם לעבוד לפסל הושלכו לכבשן האש, ונעשה להם נס וניצלו; ועל כך אומרת הגמ', שאילו היו מלקים אותם ולא רק מאיימים בהריגתם, לא היו עומדים בניסיון; אמנם עיין שם בתוס', שהתלבטו האם אכן לפרש כפשוטו, שהיו עובדים לצלם וכו')]. ולכאורה צריך ביאור, וכי באו חכמי התלמוד לדבר בגנותן של צדיקים, ומה רצו ללמדנו בזה? אלא שיסוד זה באו ללמדנו, אין הקב"ה מנסה את האדם בדברים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, ועל כן לא היכו את חנניה מישאל ועזריה, כי אם היו מכין אותם לא היה ביכולתם לעמוד כנגד המכות הנוראות. וממוצא דבר אתה למד, שבדבר שניסו אות מן השמים, סימן הוא שיש בכוחך לעמוד בניסיון זה בגבורה"]. (לימוד יומי)
נשאלת השאלה, מה הטעם לכך, ומה הקשר בין דין עבד לדין היובל?
בחידושי הרי"מ מבואר, שהיסוד הנלמד מכאן הוא שאין הקב"ה מכניס את האדם למצב חסר תקנה תמידי, שאין לו שום דרך גאולה ויציאה ממנו; והואיל והיובל הוא הדרך לצאת מעבדות עולם (שאף עבד שנשאר לאחר שש שנים, יוצא ביובל), לכן בזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג דין עבד עברי; כי עם ביטולו של פתח גאולה כה משמעותי לעבד, נגזר גם ביטול דין העבדות.
ומכאן נלמד גם לחיים בכלל, שאין הקב"ה מכניס את האדם למצב נמשך ותמידי של חוסר תקנה, ללא מפתח לצאת ממנו (הדברים מובאים ב"באר הפרשה" תשע"ט).
ובהמשך, מוסיף ה"באר הפרשה" הנ"ל ומביא בשם נכדו של חידושי הרי"מ, בעל השפתי צדיק, שעל פי זה מיושבת שאלה בפסוקים לעיל:
הנה, לעיל בפרק כה, פסוקים כה- כו, מחדשת התורה שאדם שבעניותו מכר שדה, יכול קרובו לגאול את השדה מהקונה. ועוד מוסיפה התורה, שאם אין לו גואל וקרוב, אלא המוכר עצמו השיגה ידו ומצא כסף, יכול אף הוא לגאול ("כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו; ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו"). והנה, לכאורה קשה, לגבי הדין השני הנ"ל (שהמוכר עצמו יכול לגאול), מדוע הקדימה לכך התורה שדין זה הוא כאשר אין לו קרוב וגואל ("ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו")? הרי פרט זה שאין לו גואל, אינו הכרחי ואינו משנה כלל לצורך הדין, כי המוכר עצמו רשאי לגאול גם אם יש לו קרובים שיגאלו?! אלא שזה מה שבאה התורה לומר, שאין ייסורים תמידיים ללא דרך גאולה מהם, וזהו "ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" – מי שאין לו גואל וקרוב, בוודאי ימצא את הדרך בעצמו להיגאל בעצמו, כי דרך גאולה חייבת להימצא. ומסיים, "וזהו הבטחה, כי על כל פנים אף שירד ונשפל והוכרח למכור אחוזתו בארץ הקודש, מכל מקום צריך להיות דרך שישוב אליו, אם לא על ידי גואל קרוב, ישיג ידו לגאול".
[ובהערה כ"א הוא מוסיף ומביא יסוד דומה בשם חידושי הרי"מ, לבאר דברי גמרא ידועים במסכת כתובות דף לג ע"ב, ואביא את לשונו: "ביסוד זה מבאר עוד החידושי הרי"מ (הובא בליקוטי הרי"מ כתובות) את דברי הגמרא (כתובות לג), 'אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחי לצלמא' (פירוש, אם היו מלקים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה, לא היו יכולים לעמוד בייסורים והיו משתחוים לצלם) [רקע: בספר דניאל מסופר שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש ה', ובסירובם לעבוד לפסל הושלכו לכבשן האש, ונעשה להם נס וניצלו; ועל כך אומרת הגמ', שאילו היו מלקים אותם ולא רק מאיימים בהריגתם, לא היו עומדים בניסיון; אמנם עיין שם בתוס', שהתלבטו האם אכן לפרש כפשוטו, שהיו עובדים לצלם וכו')]. ולכאורה צריך ביאור, וכי באו חכמי התלמוד לדבר בגנותן של צדיקים, ומה רצו ללמדנו בזה? אלא שיסוד זה באו ללמדנו, אין הקב"ה מנסה את האדם בדברים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, ועל כן לא היכו את חנניה מישאל ועזריה, כי אם היו מכין אותם לא היה ביכולתם לעמוד כנגד המכות הנוראות. וממוצא דבר אתה למד, שבדבר שניסו אות מן השמים, סימן הוא שיש בכוחך לעמוד בניסיון זה בגבורה"]. (לימוד יומי)
