ביאור יסודה: הבירור אינו גמור, ויש גזה"כ לסמוך ע"ז. כן נראה מהרמב"ם יסוה"ת ספ"ז, ופ"ח ה"ב. (אמרי בינה ריש הל' עדות, וחי' הרי"ם כתובות יח: ד"ה וע"כ, ושערי תורה ח"ד כלל יג פרט יח ד"ה ונראה).
דין בירור או דין הנהגה: ע' אמרי בינה הל' עדות פ"א ופ"ב.
חקירות: הגר"ח (הל' עדות ג, ד ד"ה ובאמת) כתב שנכלל בעדות, ויש בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
לא תהא שמיעה גדולה מראייה: לדעת רש"י רק בעדות החדש שייך לא תהא וכו' אבל בשאר העדויות צריך עדות ממש. וכ"ד הריטב"א בכתובות כא: (וע"ש ברמב"ן). ולתוס' בר"ה כה: ובכתובות כא: (ד"ה ש"מ) זה דין בכל העדויות. הטעם שצריך עדות ממש - לרש"י – בשאר עדויות: להרמב"ן (כתובות כא:) נלמד מ"אם לא יגיד", ולהריטב"א (שם) נלמד מ"ועמדו ב' האנשים".
מפיהם ולא מפי כתבם: דעת ר"ת (בתוס' ב"ב מ.) דדוקא באילם דאינו ראוי להגדה. ואין כן דעת רש"י שהביאו שם, וע"ע תוס' כתובות כ: (ד"ה ורבי הנמשך מע"א) שכתבו "ויכול לשלוח כתב ידו וכו' ורש"י פי'... שלא ישלח בכתב..." וע' מש"כ בענין שטר.
נמצא אחד מהם קרוב או פסול: בגבורת ארי (מכות ה:) מסיק דאף פסול של חשש משקר פוסל כל העדות. ובעדות שקרובים וכדו' כשרים אם נמצא א' פסול משום חשש משקר – ע' רעק"א (שו"ת ח"א קכד ד"ה גם אנכי) שאינם נפסלים דע"י דין נמצא א' מהם קרוב או פסול לא נעשו חשודים אלא פסולים, ובעדות שפסולים כשרים אין לפוסלם.
עדות שאי אתה יכול להזימה - הטעם: בב"ק עה: פי' רש"י (ד"ה היכא) בדעת סומכוס דהטעם דאינה עדות משום שאינם יראים לשקר, ובקוב"ש (כתובות אות קיב ופסחים אות מז) כתב דלרבנן אינו כן אלא גזה"כ. [וכן נראה מהאו"ש (עדות כ, ח) ובדבר אברהם (ח"ג סי' יב אות ד) העלה ג"כ צד כזה]. אך בגבורת ארי (במכות ה: ד"ה מיהו) פי' משום חשש משקר. וכ"כ בעל הפר"ח בהג' מים חיים (בכתובות לג.). וכ"כ האמרי בינה (עדות סי' א). [וכ"נ מהג' ברוך טעם על הפנ"י (בגיטין לו. ד"ה גמרא מפני תקון העולם), ובדעת הפנ"י שם י"ל כהקוב"ש.] וכן משמע בפי' המשניות בתחילת פ"ה דסנהדרין. וברש"י בפסחים (יב. ד"ה דהויא) ובסנהדרין (מא. ד"ה לא שמה עדות) מבואר דהוי משום שצריך שיוכל להתקיים הפס' "כאשר זמם".[1] וע' תוס' בתחילת מס' מכות דיש תולין בב' התירוצים. [ובקונט' דעת מזימות הק' דאם הטעם משום חשש משקר איך מהימנינן בסנהדרין מא. לעידי נערה המאורסה לענין לאוסרה על בעלה.] (וראיתי ציון לשו"ת חי' הרי"ם אה"ע סי' ד.)
עדות שאתה יכול להזימה – אם צריך בממונות: ע' בחו"מ סי' לג בסמ"ע (ס"ק כו) שכתב שנחלקו הפוסקים אם בממונות בעינן יכול להזימה. ובש"ך (ס"ק טז) כתב שגם בממונות צריך יכול להזימה, וע"ש. והגרעק"א בגליון הש"ס (ב"ק פח.) הביא מהסמ"ע הנ"ל שא"צ יכול להזימה.
עד מפי עד (סנהדרין כט. במתני', ושם לז. ושבועות לה. ובכורות לו.): פסול עד מפי עד נלמד מהפס' "והוא עד" (תוספתא שבועות ג, ה, ורמב"ם עדות יז, א). ויל"ע אם זה גזה"כ או משום שהעדות הראשונה לא נאמרה בב"ד ולכן אין הראשון נאמן (כלומר שאפשר להאמין לב' שא' אמר כן אבל זה לא יועיל כי אין לא' נאמנות). וע' רמ"א (חו"מ ל, יא) שאף כשהעידו הראשונים בב"ד (כגון שכ"א העיד בב"ד אחר) שייך פסול עד מפי עד, וע"כ שאינו מהטעם הנ"ל. (וכן הוכיח הגרנ"ט ב"ב קפח). [ומש"כ ר' יונה (בב"ב קסה ד"ה אמר ליה) שאם יעידו שקבלו הב"ד את העדות אינו עד מפי עד – היינו שמעידים על פסק הב"ד שהעדות מקובלת כדמשמע התם.] וע' שדי חמד (ח"ה עמ' 223) שהביא מח' אם מהני עד מפי עד באיסורין (וע' בכורות לו.), ומהפוסלים מוכח דאינו מהטעם הנ"ל שהרי באיסורין אין דין הגדה בב"ד. ומש"כ הגרעק"א (שו"ת ח"א קכג) שבעדות שא"צ לאומרה בב"ד אין פסול עד מפי עד, יל"פ שכיון שהעד הב' יכול לסמוך על עדות הא' אינו מעיד על עדות הא' אלא על עצם הדבר. אמנם הרמב"ן (בשבועות לה.) כתב דדין עד מפי עד הוא פשוט, ולכאורה מהטעם הנ"ל. וייתכן דס"ל דשייך גם הטעם במקרה שהראשון העיד חוץ לב"ד ולא נצרך הפס' אלא למקרה שהעיד בב"ד, ובשבועות לא מבואר שהראשון העיד בב"ד ולכן לא הסתבר לרמב"ן שבא לחדש רק את המקרה הזה. וכ"כ בברכת שמואל (גיטין ד ויבמות טו) בשם הגר"ח שיש גם את הטעם הנ"ל מלבד הגזה"כ. [וע' קוב"ש כתובות (אות סח) דנראה דס"ל דכל הפסול רק מהטעם הנ"ל וצ"ע. וע"ע חי' העילוי ממיטשט סי' פו.]
[1] אין הכרח מזה דאינו סובר הטעם דחשש משקר, די"ל שמקור הדין הוא מדנכתב בפס' כאשר זמם וטעמא דקרא משום חשש משקר. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקוב"ש (פסחים אות מז) דתלוי במח' אם בעינן קרא כדכתיב, ולהנ"ל י"ל דבמקום שיש סברא לכו"ע בעינן קרא כדכתיב. [וזה מוכרח לדעת הברוך טעם שמוכיח מרש"י בב"ק דמשום חשש משקר.]
דין בירור או דין הנהגה: ע' אמרי בינה הל' עדות פ"א ופ"ב.
חקירות: הגר"ח (הל' עדות ג, ד ד"ה ובאמת) כתב שנכלל בעדות, ויש בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
לא תהא שמיעה גדולה מראייה: לדעת רש"י רק בעדות החדש שייך לא תהא וכו' אבל בשאר העדויות צריך עדות ממש. וכ"ד הריטב"א בכתובות כא: (וע"ש ברמב"ן). ולתוס' בר"ה כה: ובכתובות כא: (ד"ה ש"מ) זה דין בכל העדויות. הטעם שצריך עדות ממש - לרש"י – בשאר עדויות: להרמב"ן (כתובות כא:) נלמד מ"אם לא יגיד", ולהריטב"א (שם) נלמד מ"ועמדו ב' האנשים".
מפיהם ולא מפי כתבם: דעת ר"ת (בתוס' ב"ב מ.) דדוקא באילם דאינו ראוי להגדה. ואין כן דעת רש"י שהביאו שם, וע"ע תוס' כתובות כ: (ד"ה ורבי הנמשך מע"א) שכתבו "ויכול לשלוח כתב ידו וכו' ורש"י פי'... שלא ישלח בכתב..." וע' מש"כ בענין שטר.
נמצא אחד מהם קרוב או פסול: בגבורת ארי (מכות ה:) מסיק דאף פסול של חשש משקר פוסל כל העדות. ובעדות שקרובים וכדו' כשרים אם נמצא א' פסול משום חשש משקר – ע' רעק"א (שו"ת ח"א קכד ד"ה גם אנכי) שאינם נפסלים דע"י דין נמצא א' מהם קרוב או פסול לא נעשו חשודים אלא פסולים, ובעדות שפסולים כשרים אין לפוסלם.
עדות שאי אתה יכול להזימה - הטעם: בב"ק עה: פי' רש"י (ד"ה היכא) בדעת סומכוס דהטעם דאינה עדות משום שאינם יראים לשקר, ובקוב"ש (כתובות אות קיב ופסחים אות מז) כתב דלרבנן אינו כן אלא גזה"כ. [וכן נראה מהאו"ש (עדות כ, ח) ובדבר אברהם (ח"ג סי' יב אות ד) העלה ג"כ צד כזה]. אך בגבורת ארי (במכות ה: ד"ה מיהו) פי' משום חשש משקר. וכ"כ בעל הפר"ח בהג' מים חיים (בכתובות לג.). וכ"כ האמרי בינה (עדות סי' א). [וכ"נ מהג' ברוך טעם על הפנ"י (בגיטין לו. ד"ה גמרא מפני תקון העולם), ובדעת הפנ"י שם י"ל כהקוב"ש.] וכן משמע בפי' המשניות בתחילת פ"ה דסנהדרין. וברש"י בפסחים (יב. ד"ה דהויא) ובסנהדרין (מא. ד"ה לא שמה עדות) מבואר דהוי משום שצריך שיוכל להתקיים הפס' "כאשר זמם".[1] וע' תוס' בתחילת מס' מכות דיש תולין בב' התירוצים. [ובקונט' דעת מזימות הק' דאם הטעם משום חשש משקר איך מהימנינן בסנהדרין מא. לעידי נערה המאורסה לענין לאוסרה על בעלה.] (וראיתי ציון לשו"ת חי' הרי"ם אה"ע סי' ד.)
עדות שאתה יכול להזימה – אם צריך בממונות: ע' בחו"מ סי' לג בסמ"ע (ס"ק כו) שכתב שנחלקו הפוסקים אם בממונות בעינן יכול להזימה. ובש"ך (ס"ק טז) כתב שגם בממונות צריך יכול להזימה, וע"ש. והגרעק"א בגליון הש"ס (ב"ק פח.) הביא מהסמ"ע הנ"ל שא"צ יכול להזימה.
עד מפי עד (סנהדרין כט. במתני', ושם לז. ושבועות לה. ובכורות לו.): פסול עד מפי עד נלמד מהפס' "והוא עד" (תוספתא שבועות ג, ה, ורמב"ם עדות יז, א). ויל"ע אם זה גזה"כ או משום שהעדות הראשונה לא נאמרה בב"ד ולכן אין הראשון נאמן (כלומר שאפשר להאמין לב' שא' אמר כן אבל זה לא יועיל כי אין לא' נאמנות). וע' רמ"א (חו"מ ל, יא) שאף כשהעידו הראשונים בב"ד (כגון שכ"א העיד בב"ד אחר) שייך פסול עד מפי עד, וע"כ שאינו מהטעם הנ"ל. (וכן הוכיח הגרנ"ט ב"ב קפח). [ומש"כ ר' יונה (בב"ב קסה ד"ה אמר ליה) שאם יעידו שקבלו הב"ד את העדות אינו עד מפי עד – היינו שמעידים על פסק הב"ד שהעדות מקובלת כדמשמע התם.] וע' שדי חמד (ח"ה עמ' 223) שהביא מח' אם מהני עד מפי עד באיסורין (וע' בכורות לו.), ומהפוסלים מוכח דאינו מהטעם הנ"ל שהרי באיסורין אין דין הגדה בב"ד. ומש"כ הגרעק"א (שו"ת ח"א קכג) שבעדות שא"צ לאומרה בב"ד אין פסול עד מפי עד, יל"פ שכיון שהעד הב' יכול לסמוך על עדות הא' אינו מעיד על עדות הא' אלא על עצם הדבר. אמנם הרמב"ן (בשבועות לה.) כתב דדין עד מפי עד הוא פשוט, ולכאורה מהטעם הנ"ל. וייתכן דס"ל דשייך גם הטעם במקרה שהראשון העיד חוץ לב"ד ולא נצרך הפס' אלא למקרה שהעיד בב"ד, ובשבועות לא מבואר שהראשון העיד בב"ד ולכן לא הסתבר לרמב"ן שבא לחדש רק את המקרה הזה. וכ"כ בברכת שמואל (גיטין ד ויבמות טו) בשם הגר"ח שיש גם את הטעם הנ"ל מלבד הגזה"כ. [וע' קוב"ש כתובות (אות סח) דנראה דס"ל דכל הפסול רק מהטעם הנ"ל וצ"ע. וע"ע חי' העילוי ממיטשט סי' פו.]
[1] אין הכרח מזה דאינו סובר הטעם דחשש משקר, די"ל שמקור הדין הוא מדנכתב בפס' כאשר זמם וטעמא דקרא משום חשש משקר. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקוב"ש (פסחים אות מז) דתלוי במח' אם בעינן קרא כדכתיב, ולהנ"ל י"ל דבמקום שיש סברא לכו"ע בעינן קרא כדכתיב. [וזה מוכרח לדעת הברוך טעם שמוכיח מרש"י בב"ק דמשום חשש משקר.]