תודה.
אך מ"מ אינו כדעת הראשונים דהוא אף בשאר שבועה דרבנן, אלא דווקא שבועה דמתני' דריש ב"מ.
אשמח אם מר יוכל לצטט לי את שאר הראשונים הללו -אין לי הספר הרלוונטי
בנוסף אין מצד ההכרח בזה שהרי"ף דיבר רק בשבועה של שניים אוחזין (אולי מוכרח מצד לשונו -שבועת המשנה אולי לא)
ואבאר כוונתי יותר בעזרו ית"ש -מה חילוק יכול להיות בין דאו' לדרבנן
הסוגיא שם פותחת עם סברת הרא"ש -דזהו ק"ו מחיוב לפטור
לת' שי' הראשונים החלוקים רגילים להסביר שעד א' עניינו לעורר ספק בממון ואין בלעורר ספק לצד השני כלום
(אולי כן זה לא ההפך מאולי לא)
כל זה ייתכן שנכון רק בשבועה דאו' דאמרי' הישבע או שלים,
אמנם בדרבנן ל"א כן ואפש"ל משום שאין השבועה מעיקרה של טענה אלא כנדבך חיצוני (סימן או סיבה וכו')
וא"כ כל תביעתו הישבע הוא משום שקיים דין בירור עליך וממילא כשיש בירור ההיפך יועיל
דאין כח העד לעורר ספק על הדין המקורי, אלא כנידון נפרד שבו אינו כספק
זה הנוסח של מיניה וביה
יש חשיבה נוספת והיא יותר חאפ והוא שבכל שבועה דאו' הרי הוא כקם לממון ולא לשבועה ובדרבנן ליכא
אם תהיה לך הסבלנות תוכל לפלפל בזה טובא
ואם תדו"ק תגלה את הסימביוזה המופלאה בין ב' התי' לכאו'