שבועות - עובדות ופנינים בענייני תורה וחג השבועות | ענייני דיומא שבועות - עובדות ופנינים בענייני תורה וחג השבועות | ענייני דיומא
נוסף ללוח שנה: 06-01-25

אוהב ספר

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
2,177
תודות
4,554
נקודות
507

מתוך קונטרס בארות יצחק

האם במעמד מתן תורה כלל ישראל היו צריכים להוריד את הנעלים מקרא ד'של נעליך מעל רגליך'​

הנה בסנה ציווה הקב"ה את משה רבינו: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש", וכתב הרמב"ן עה"ת (ג', ה'): "וכך אמרו (שמות רבה ב', י"ג) בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (יהושע ה', ט"ו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים". עכ"ל. (עיין ברכות נ"ד, א' לא יכנס להר הבית במנעלו, ובגמ' שם ס"ב, ב' יליף להו מקרא דשל נעליך מעל רגלך. ועיין ברמב"ם פ"ז מבית הבחירה ה"ב).
ונשאלו מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל האם גם במעמד "מתן תורה" – שהיה גילוי שכינה - היו צריכים כולם להסיר את הנעלים? [דבפר' כי תבא מבואר דיוצאי מצרים הלכו עם נעלים דכתיב "ונעלך לא בלתה מעל רגלך"].
מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל השיב: שגם במתן תורה היו צריכים להסיר הנעליים, משום "גילוי שכינה".
ומרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל השיב: שלא מצאנו מקור לכך שהיו צריכים במעמד הר סיני להוריד נעליים. [הובא בספר 'חלקנו עמהם']. והנה, לגבי "משה רבינו" שכבר נצטווה בסנה "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש", לכא' פשוט שכשעלה להר סיני ו"נגש אל הערפל אשר שם האלוקים", הוא הוריד את הנעלים, וכל הנידון הנ"ל הוא לגבי כל "כלל ישראל", האם משה רבינו ציווה אותם על כך [שהרי ידע מאיסור נעילת נעליים במקום גילוי שכינה], או שמא לא ציווה אותם על כך. וזהו שהשיב מרן הגרח"ק זצ"ל דלא מצאנו מקור שנצטוו על כך. ומרן הגריש"א זצ"ל כנראה נקט שפשוט דמשה רבינו הורה לפני מעמד הר סיני: "יש לחלוץ את הנעלים עד לאחר מעמד הר סיני", ואין צריך לזה מקור.

משך חכמה: מקום שישראל עמדו היה קדושה "כמו העזרה"​

אולם יש להעיר בדברי מרן הגרי"ש זצ"ל, דבפשוטו רק משה רבינו שעמד ממש במקום השכינה נצטווה להוריד את הנעלים, שהרי בסנה – משה רבינו עמד "בהר סיני" עצמו כמו בשעת מתן תורה, כמש"כ הרמב"ן עה"ת (שמות ג', ו'): "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - אף על פי שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר ויבא אל הר האלקים חרבה". אבל מנ"ל להגריש"א שגם "כלל ישראל" שלא עמדו בהר – אלא כנגד ההר [ונצטוו "השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו"], היו חייבים להוריד נעלים?
הרי לא עמדו על "אדמת קדש" דלחייבו להוריד המנעלים?
אולם ראיתי במשך חכמה (פר' יתרו) שכתב שגם מקום ישראל כנגד ההר היה "אדמת קדש", דכתב בתו"ד: שהקב"ה אמר למשה רבינו "שלא תדמה כי הכבוד והגלוי יהיה רחוק ממקום ישראל, לא כן, כי "פנים בפנים" ידבר עמהם, והגלוי יהיה סופו עד מקום שעומדים העם [וישראל בכלל השפע הנבואי], והם יהיו המחיצות למקום הכבוד, וההר הוא כמו ההיכל ואצל העם הוא כמו העזרה". עכ"ל. ולמשך חכמה שה"גילוי שכינה" היה גם במקום שעמדו ישראל כנגד ההר, ומקומם נתקדש כקדושת העזרה, א"ש דברי הגריש"א זצ"ל דכלל ישראל היו צריכים להסיר את הנעלים במעמד הר סיני משום גילוי שכינה.
 
נערך לאחרונה:

משך חכמה: התורה מעדנת ומקדשת את החומר, בשאר החוכמות הראש מנותק לגמרי מהגוף​

מוסיף ה"משך חכמה" (שם) דרק משום שהתורה מקדשת ומעדנת את החומר ניתנה תורה לישראל, שהרי המלאכים באו בטענה דלא שייך שהתורה הקדושה תיתנן לאנשי חומר: "חמודה גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם"? ועל זה השיב להם משה כלום משא ומתן יש ביניכם וכו' לא תרצח לא תנאף - קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?! היינו דדוקא מפני החומר, צריכה התורה להנתן דוקא לבני אדם ולא למלאכים, כדי שיקדשו החומר שלהם על ידי שמירת התורה, שאין שום דרך לקדש ולעדן החומר "להופיע עליו אור אלקי" אלא על ידי התורה והמצוות.

"וזה ש'בעצרת הכל מודים דבעינן לכם' (פסחים ס"ח, ב') - דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה". (לשון המשך חכמה).

והאריך שם הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל שבשאר חוכמות העולם – גם הפילוסופים שעוסקים ב"מושכלות" – אין הגוף והחומר משתנה כלל, והראש מנותק מהגוף, "אבל הנהגה עפ"י דרכי התורה הלא גם החומר יזכה להיות אור מזהיר" עיי"ש. [עיין במשנת רבי אהרן (ח"ד עמ' ער"ה) שמרן ר' אהרן קוטלר אמר (בכנסיה של אגו"י) שלכן "הראש" של עשיו נקבר במערת המכפלה בלי "הגוף", כי אף שהיה לו השגות אבל הגוף והמעשים היו מנותקים מהראש].
 
נערך לאחרונה:

הרבי מקוצק זצ"ל: "רק דף גמרא פועל שגם הבשר ירצה בכך"...​

ה"ארץ צבי" (לגאון מקויז'גלוב) כתב בפר' בחוקתי: "האבני נזר כשהיה בקוצק, בימי עלומיו היה חולה, והזהירו אותו הרופאים שלא ילמד כלל, והביט בס' בחינת עולם. פעם בא הרה"ק מקוצק זצ"ל חותנו לבקרו ואמר לו, (בלשון אידיש) "וואס טוט דען דער בחינת עולם, ער איז מהבל די וועלט, וואס קומט ארויס, דער שכל פארשטייט דאס הונדערט מאל, דאס פלייש וויל דאך אבער נישט אזוי ווערען, א בלאט גמרא מאכט דאס פלייש זאל אויך אזוי ווערען". [וכי מהי פעולת ה"בחינת עולם", הוא מהבל את עולם ומלואו, אבל מה התועלת מזה, אפי' שהשכל מבין זאת מאה פעמים, הבשר מצדו אינו רוצה בכך; דף גמרא פועל שגם הבשר ירצה בכך]. עכדה"ק של הרבי מקוצק זצ"ל.

וכ"כ ה"שם משמואל" (פר' אמור שנת תרע"א): "כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר על ספר בחינות עולם וז"ל מה ענינו שהוא מהביל העולם מי יתן שגם הגוף יהי' כן, עכ"ד. והיינו שתכלית הכוונה שיהי' מזוכך עד שלא יתאוה כלל לענינים אלה היפוך מה שנאמר (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע. ואיתא בספרים שאריסטו עם כל חכמתו, וחיבר ספרים להיישרת המדות ושלא יהי' האדם להוט אחר החומריות לסוף מת בשביל שהעלה לבו טינא. כי השכל והגוף הם שני חלקים, ואף שהשכל משיג אין הגוף נעתק מטבעו החומרי, ורק ע"י מצות הש"י ולימוד התורה נעתק הגוף מטבעו וקונה טבע שני טבע מזוכך. ואף אנו רואין זה בעינינו שהצדיקים נשתנה טבעם שלא ישתוקקו לחומריות". עכ"ל.
 
נערך לאחרונה:

רב יוסף אפילו אם היה בקי בכל החכמות והמדע שבעולם הוא היה כמו שאר יוסף שבשוק...​

וכמדומני ששמעתי מאמו"ר זצ"ל: שצריך להבין מה שאמר רב יוסף "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", הרי רב יוסף היה בעל כשרון גדול ובעל זכרון עצום [שהיה "ראש ישיבה", ו"סיני"], וא"כ אפילו אם לא היה לומד תורה מסתמא היה לומד עניני מדע וחכמה, והיה נעשה לאיש מפורסם באותן החכמות, וזוכר את כל החכמות, וא"כ גם לולי התורה הוא לא היה כמו שאר יוסף דאיכא בשוקא?

וביאר ע"ד היסוד הנ"ל: דבכל החכמות אין כל קשר בין החכמה לבין האדם, בשאר חכמות יכול האדם להמציא דברים נפלאים החובקים זרועות עולם, והוא לעצמו אדם שפל ומושחת כאחד הריקים, וכפי שמספרים על אריסטו שמצאוהו במעשה מכוער, השיב: כעת אינני אריסטו, כלומר אין קשר בין החכמה לאדם, דהחכמה אינה משפיעה על האדם לעשות עליו רושם, ורק התורה הקדושה עושה רושם על האדם לרומם אותו שיהיה אדם אחר ונעלה יותר, וכלשון רש"י (פסחים ס"ח, ב') "אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי - הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם", שבלי רוממות התורה שנעשה לאדם נעלה ומרומם, אין שום הפרש בינו לשאר פחותי העם שבשוק, שאפילו ילמד חכמות לא יעשו עליו רושם לרומם אותו.

מסופר, שפעם אחת הגיעה נכדתו של מרן החפץ חיים זצ"ל לבקרו, ובאה לראדין מן העיר הגדולה וינה, שם למדה באוניברסיטה, וסיפרה לו איך שבעיר וינה סביב לאוניברסיטה הכל מחודש ומשוכלל כפי החכמות שנתחדשו בדורות האחרונים, אבל כשבאה לראדין סביב לישיבה הרגישה שהכל שייך לעולם הישן בלי כל השכלול וההתחדשות.

השיב לה החפץ חיים שיש הבדל גדול בין האוניברסיטה בוינה לישיבה בראדין, שבאוניברסיטה לומדים לבנות "פצצה" אחת שתחריב את כל העולם, אבל אצלינו בישיבה בראדין מלמדים ובונים "בני אדם"...

הגאון רבי ראובן גרוזובסקי זצ"ל כתב בהקדמה ל"ברכת שמואל" (בב"מ) "סיפר לי הג"ר שלמה היימן זצ"ל, שבשעת הפוגרומים בקרעמענצ'וק לאחר שפורעים רצחו נפשות ועשו תעלולים נוראים, וגם אותו ואת אביו הכו ופשטו מעליו את בגדיו, אמר מו"ח [מרן הברכ"ש] שעכשיו צריכים אנו לשמוח יותר בברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שהרי רואים אנו אל מה מגיע האדם בלי תורה, ואם לא התורה הלא גם אנו היינו יכולים להיות, חלילה, רוצחים ומנאפים, והלא רק התורה עשתה שידינו אינן שופכות דם". עכ"ל.
 
נערך לאחרונה:

מרן המשגיח זצ"ל התנגד לשלוח את הילד שידע את כל התורה כולה - לרחבי העולם משום שאין צריכים ראיות לתורה מן השמים


בשנת תשט"ו נולד ילד באר"י, שמאז שהתחיל לדבר, ראו שהוא יודע את כל התורה כולה, ש"ס ראשונים ואחרונים וכו', כנראה שלא שכח דבר מכל התורה שלמד עם המלאך במעי אמו, וכמו שאמרו בגמ' בנדה דף ל' "ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו', וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה", והנוסח שבו פירשו ההמון תופעה זו היה, שכנראה מלאך שכך לסטור לו כשבא לאוויר העולם.

בספר "עבדא דקב"ה" (ח"א עמ' 043 ) הביא שהג"ר לייב בקשט (ראש ישיבת דטרויט) סיפר שבאותם ימים שלח מכתב למרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בו כתב שאמנם קשה לו להאמין לכל הסיפור, שאיך יתכן דבר כזה שהמלאך שכח לסטור ילד אחד מישראל. אמנם, אם אכן הדבר נכון, אולי כדאי להראות את הילד לכל העולם, ולשלוח אותו לאמריקה, כדי להראות ולפרסם בכל העולם כולו אמיתת דתינו, שהרי זה הוכחה ברורה לאמיתת דברי חז"ל.

השיב לו המשגיח במכתב כדלהלן:

"...העובדא אמת היא, ובתי וחתני הר' ראובן גינצבורג גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה, ובתי ראתה את הדבר וסיפרה לי אודותיו, וכבר חשבתי לילך בעצמי לראות זה הפלא, אמנם חזרתי בי, כי אף שהילד גר לא רחוק ממני, הרי שמעתי אודות הדבר מבתי ומאמין אני לה, ומה שעלתה על ליבי לראות בעצמי עצת היצר הרע היא להרוס כל יסוד אמונתינו שנבנית על "אבותינו סיפרו לנו" והיינו שדבר הנשמע לנו מאדם נאמן ובר סמכא די לנו בזה להאמין בו, ואם אעיז פני לומר שאני מסתפק בזה ששמעתי מבתי, ומבקש אני לבדוק ולראות בעצמי אם אמת הוא, הרי יוכח מזה שהאמונה עדיין אינה ברורה אצלי באופן מוחלט, ואם הולכים ודורשים ראיות לאמת קבלתנו הרי הוא כהרמת ראש בעזות מצח נגד מסורת אבותינו, והרי הוא כאילו יש מיחוש על המשך הדורות מאבותינו שקיבלו את התורה, שאולי טפשים היו ורימו אותם לקבל דבר הזה ח"ו, ואנו נהיה חכמים ונבדוק ונראה אם יש בה ממש, ולכן עצם הרעיון לילך לראות הוא מוזר לי ולפיכך מנעתי עצמי מלכת".
 
נערך לאחרונה:

מסימני הבהמות והחיות שבתורה יש "מופת לתורה מן השמים"


המהר"ץ חיות (חולין דף ס', ב') כתב שיש "מופת חותך לתורה מן השמים" מסימני הטהרה של הבהמות וחיות המפורשים בתורה, שהתורה מגלה לנו (בפר' שמיני) כי ישנם בעולם רק שלשה בעלי חיים המעלים גרה ואינם מפריסים פרסה והם: גמל, שפן, וארנבת. ויש בעולם רק בעל חי אחד המפריס פרסה ואינו מעלה גרה - החזיר. נמצא שישנם רק ארבעה בעלי חיים שיש להם רק סימן אחד. והרי אין ביד אנוש להגיע לכל פינות העולם לחקור את כל סוגי הבהמות והחיות ולומר בודאות כלל זה, וביחוד בדורות האחרונים, שנתגלו יבשות חדשות, ונחקרו מאות בעלי חיים שהעולם הקדמון לא ידעם ולא הכירם, ולא נמצא אף לא מין אחד נוסף על אלה הכתובים בתורה כנ"ל. מכאן, שתורה שבכתב שנמסרה לנו ע"י משה רבנו תורת ה' היא, דרק "שליט בעולמו" יכול לדעת כן (עיין חולין נ"ט, א'(.

וזה לשון המהר"ץ חיות: "סימני טהרה המפורשים בתורה לא מצינו דוגמתן אף בזמנים אחרונים אשר ימצאו בכל עת חדשות בסתרי הטבע והוציאו יקר מזולל בכל אפסי ארץ, ובכל זאת לא מצאו בהמות בסימן אחד לבד זולת המפורשות בתורה ומנין היה משה יודע זאת? וזה מופת חותך לתורה מן השמים". עכ"ל.

ובאמת שבספרי (ראה, פיסקא ק"ב) רבי עקיבא שואל על סימני הטהרה של הבהמות וחיות שבתורה: "וכי משה קניגי [צד חיות] היה או בלסטירי [יורה על חיות בקשת] היה? אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. [וכן איתא בגמ' בחולין ס', ב']. ויש לעמוד על דקדוק לשון, דבספרי ובגמ' לא קתני "מכאן מופת לתורה מן השמים", אלא קתני "מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים", ללמדך: שאנו אין צריכים לראיות לתורה מן השמים, "שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם" (לשון הרמב"ם פ"ח מיסוה"ת ה"א, ובמעשה רקח הוסיף: "כי ידוע שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני"(. וכן הוא לשון החת"ס (חולין ס"ו, ב') "ואין צורך לנו לראי' שהתורה מהשמים, כי בעינינו ראינו". ורק "לאומר אין תורה מן השמים" יש לנו תשובה להשיב לו מסימני הבהמות והחיות. ודו"ק.
 

מסימני הדגים - מופת לתורה שבע"פ מן השמים


והנה מסימני הדגים "יש מופת חותך לתורה שבעל פה" מן השמים: דהתורה קבעה סימני טהרה לדגים "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו". ואמרו חז"ל במתני' (נדה דף נ"א, ב'(: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". וכן פסק השו"ע (יור"ד סימן פ"ג סעיף ג'(: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר. מצא לו סנפיר, לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת".

והנה תוס' בחולין (ס"ו, ב' ד"ה כל שיש) שואלים "מנין היה להם זה לחכמים", ולכא' כוונתם מנין ידעו חכמים כלל גדול זה, הרי אין ביד אנוש להגיע לכל סוגי הדגים שבאוקיאנוס, והלא יתכן שימצא בעתיד מין דג שיסתור כלל זה. ותירצו תוס' שכך היה ידוע להם "הלכה למשה מסיני".

ובאמת זו אות אמת – ל"תורה שבעל פה", שגם היא ניתנה לו מפי הגבורה, תורה מן השמים, שהרי עד היום הזה, אחרי אלפי שנים מאז מתן תורה שאנשי מדע חקרו ודרשו על חיי הדגים ונתגלו ימים ואוקינוסים חדשים בעולם, ובכל זאת לא נתגלה שום דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, וכלל זה לא יכול היה להקבע אלא ע"י "שליט בעולמו" בלבד. [ועיין מש"כ ה"פרי חדש" (יור"ד סי' פ"ג סעי' ג' ד"ה וראיתי) בתקיפות גדולה[. וכאמור "אין צורך לנו לראי' שהתורה מהשמים".
 

המלאכים נתנו למשה רבינו "מתנות" משום "כבוד החכמים" ו"כבוד התורה"


איתא בגמ' בשבת דף פ"ט שלאחר שמשה רבינו ניצח את המלאכים בטענתו דהתורה שייכת דוקא אצל בשר ודם ולא אצל מלאכים – "מיד כל אחד ואחד [מהמלאכים] נעשה לו [למשה רבינו] אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם".

וצ"ב מהו הטעם שהמלאכים נתנו למשה רבינו "מתנות", אמאי לא סגי בעצם ההודאה למשה רבינו שהוא צודק שהתורה שייכת דוקא לבשר ודם. ובפשוטו הוא דרגה ב"מודה על האמת", שאף נותן על כך מתנה. וצ"ב.

אולם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (בקובץ ישורון, כרך ט"ו ע' תכא) ביאר דלאחר שהבינו שהתורה הקדושה שייכת לבשר ודם רצו "לכבד" את משה רבינו במתנותיהם, וז"ל: "כאשר נתבונן במחזה זה יש כאן לימוד גדול, כי בדרך העולם, אם מאן דהו משכנע את חבירו על חפץ יקר ערך שהוא שייך לו, אף שבסופו של דבר הוא מסכים עמו - אך אינו נותן לו בעבור זה מתנות. אך באמת בראיה אמיתית אינו כן, כי כאשר הבינו המלאכים את רום מעלת האדם, והכירו בזה כי התורה - חמדה גנוזה, בשביל ישראל היא, הרי גדל ערך ישראל בעיניהם - עד כדי כך שמיד ביקש כל אחד את קירבת האדם השלם, ונעשו לו אוהבים, וגם כיבדוהו למשה במתנותיהם.

ומתוך התבוננות בענין זה, יש ללמוד איך צריכים לכבד תלמידי חכמים, ועל זה הוא שאמר רבא (מכות דף כ"ב ב') כמה טפשאי הני אינשי, דקמי מקמי ספר תורה ולא קמי מקמי גברא רבה. ובגמ' (שבת דף כ"ג ב') אמרו האי מאן דרחים רבנן הו"ל בנין צורבא מרבנן, והאי מאן דדחיל מרבנן - הוי איהו גופיה רבנן. והדרך לזה הוא ע"י ההתבוננות במעלתם של תלמידי חכמים ויקר תפארתם, שראוי להתדבק בהם לכבדם ולאהבם, ולהעניק להם מכל אשר חננו השי"ת, וענין זה צריך חיזוק". עכ"ל.
 

זהירותו הגדולה של מרן הגרשז"א זצ"ל ב"כבוד חכמים"


ומרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל נאה דורש נאה מקיים... שהיה ירא וחרד מפגיעה בכבוד חכמים, ואביא בזה ב' מעשים:

א]
היה זה כאשר הגיע הגרשז"א בפעם הראשונה למרן ה"חזון איש", ומיד בהגיעו ראה את הסטייפלער וחשב שהוא הינו בעל החזו"א, והחל לשוחח איתו, וכשהגיע החזון איש פנה מיד לדבר איתו, ושכח להפרד לשלום מהסטייפלער, כשהגיע לביתו חשש הגרשז"א מפגיעה בכבוד חכמים כלפי מרן הסטייפלער, ושיגר מכתב מחילה לבני ברק למעונו של הגר"י קניבסקי:

בס"ד ערש"ק ז' אייר פעה"ק ירושלים
אל מע"כ הגה"צ מהו"ר יעקב קניבסקי שליט"א

אחר תת שלו' וברכה לכ"ג, הנני להתנצל ולבקש סליחה, על זה שלא התנהגתי כשורה ומחמת רצוני החזק לדבר עם גיסו רבן של ישראל יאריך ה' ימיו, שהגיע פתאום באמצע השיחה עם כת"ר, וגם מחמת ההתרגשות שכחתי אח"כ להכנס אליו ולהיפרד ממנו בברכה, וכאשר הרגשתי במשך הזמן מה שעשיתי, כבר היה רחוק והיה קשה לי הדבר לחזור שנית אליו, אולם מצטער אנכי על זה ומתירא מפגיעה בכבוד חכמים, על כן אבקש לדון אותי לכף זכות,
ויאמר נא סלחתי.
והנני מוקירו ומכבדו מאד
שלמה זלמן אויערבאך

ב]
בספר "גאון ישראל" על מרן הגרשז"א זצ"ל (עמ' 940) מסופר: "סיפר אחיין רבינו הג"ר יעקב יוסף אויערבאך: בעת חופת נישואי לא שמנו לב שהגר"ש רוזובסקי ראש ישיבת פוניבז' משתתף בחופה, ורק אחרי החופה כשבא ואיחל מזל טוב ועזב, רק אז נודע לנו על כך שהשתתף ולא כיבדנוהו בברכה, ורבינו [הגרשז"א] הצטער וכאב את ביזוי "כבוד התורה" שנוצר בעקיפין. באותו לילה רבינו נשאר ללון בגוש דן, ולמחרת בבוקר השכם, החליט לקחת מונית, לבקש את סליחתו על כך. באנו לביתו ואמרו לנו שהוא כעת מתפלל שחרית בישיבת פוניבז' לצעירים ברח' הרב מלצר שעל יד ביתו, כשר' שמואל יצא מהתפילה ופגש אותנו ממתינים לו, נבהל, ושאל מה קרה שרבינו עומד וממתין לו? אמר לנו רבינו שהוא בא לבקש "סליחה", וכמובן שבמידותיו הנאצלות הוא התפלא שיסברו שהוא יקפיד על דבר כזה, ומרוב התפעלותו נשק ר' שמואל להגרשז"א".
 
מרן הג"ר משה שמואל שפירא זצ"ל תיקן בספרו מ"הרב ר'" - ל"הגאון רבי" מחשש מפגיעה בכבוד התורה

בספר הנפלא "מפי השמועה" (עמ' 450 ) כתב: כשמרן הג"ר משה שמואל שפירא זצ"ל (ר"י באר יעקב) הוציא לאור את ספרו "קונטרס הביאורים – שערי שמועות" על סדר מועד, כמה שעות לאחר שהחלו למכור את הספר הודיעו שראש הישיבה הורה להפסיק את מכירת הספר עד להודעה חדשה. בתחילה לא הבינו מה קרה, אולם מיד התברר הענין, דהיה זה לאחר שאברך ת"ח שהתגורר בסמוך לישיבה רכש את הספר, והוא בא לרה"י וטען שבספר דבר שיכול להתפרש כזלזול בת"ח, והוא:

שבשערי שמועות למס' סוכה כ"ט, ב' (עמ' קע"ג בספר) נמצא כתוב כדלהלן: "והרב ר' בנימין ציילברגר שליט"א בבחרותו בישיבת מיר רצה לומר דהתנאה לפניו במצוות הוא דין בגברא שיתנאה במצוות "... והנה אותו ר"ב ציילברגר שרה"י הכירו מבחרותו בישיבת מיר נהיה במשך השנים ראש ישיבת "בית התלמוד" בארה"ב, וטען אותו ת"ח שאין זה מכבודו של ר' בנימין הנ"ל שמכתירו רק בתואר הרב ר'.

והנה אדם אחר – למרות הרגישות שבדבר – היה אומר שכל אחד מבין שמכיון שהוא בן גילו ומכירו מצעירותו, הוא כתב זאת כפי שהכירו מאז, ואת הנעשה אין להשיב, ולכל היותר יחליט שבמהדורה הבאה יתקן זאת. אולם לא כן אצל הגרמ''ש, שבעדינות נפשו מיד כששמע זאת הורה שאין זה מכבוד התורה להשאיר הדבר כך, ולכן הורה דבר ראשון להפסיק את מכירת הספר, ואכן כך נעשה שהודיעו לתלמידים שבאו לקנות את הספר שבינתיים בהוראת רה"י לא ניתן לקנות את הספר, ובעוד יום או יומים הספר יועמד שוב למכירה. ובנוסף הורה להדפיס מדבקה באותם אותיות של הספר, ובמקום המילים "והרב ר' " יהיה כתוב "והגאון רבי" בנימין ציילברגר וכו' [וכך זה אכן מופיע כיום בספר], ואת המדבקה הזו יש להדביק על כל העותקים של הספר. ואכן הדפיסו מדבקה ובה שש שורות שבהם היה כל הקטע הנ"ל ובתוכם התיקון [כיון שא"א היה להכניס תיקון רק של כמה מילים, אלא היו צריכים להדפיס מדבקה על כל הקטע ובתוכו התיקון], והושיבו בחורים שיעברו על כאלף ספרים! ויפתחו כל ספר במקום הנ"ל וידבקו את המדבקה החדשה, ורק לאחר התיקון המשיכו למכור את הספר.
 

הגרמש"ש שפירא זצ"ל "הידר" בבין אדם לחבירו משום דהתנאה לפניו במצוות הוא דין "בגברא" ולא "בחפצא"...


ונראה לומר (בצחות), דהנה נתבאר לעיל שכל החשש מפגיעה בג"ר בנימין ציילברגר הוא קצת רחוק, ואי"ז אלא "הידור" ונוי בעניני בין אדם לחבירו. והנה בבארות יצחק (פורים תשפ"ג) כתבנו לחקור האם יש דין "הידור" ו"נוי מצוה" - במצוות ד"בין אדם לחבירו", וכגון הנותן לעני דבר מאכל האם יש מצוה לנאותו, היינו ליתן לו מסחורה יפה ומשובחת וכדו'. ואין לומר דזהו בכלל עצם הצדקה עצמה [ולא מלתא דנוי מצוה], דהרי בפשוטו מאכל משובח אין זה בכלל 'אשר יחסר לו' דהרי במאכל קצת פחות טוב נמי ישבע נפשו, וא"כ יש לדון האם יש ליתן לו מאכל משובח ויפה מדין "התנאה לפניו במצוות".

והנה מסברא היה נראה לומר דליכא בזה משום "התנאה לפניו במצוות", דידוע דחלוק ביסודו מצוות דבין אדם למקום ממצוות דבין אדם לחבירו, דמצוות דבין אדם למקום עיקרם בעצם "המעשה" מצוה, ומצוות דבין אדם לחבירו עיקרם ב"תוצאה" [ומה"ט כתבו האחרונים דבמצוות של בין אדם לחבירו אי"צ "כוונה" דדל מעשה מהכא איכא מצוה בתוצאה, וכן כתבו דבמצוות של בין אדם לחבירו ליכא פסול של מצהב"ע דדל מעשה העבירה מהכא איכא מצוה בעצם התוצאה], ומעתה יש לדון דדוקא מצוות ש"בין אדם למקום" דהמצוה הוא בעצם "המעשה" איכא דינא דנוי מצוה היינו לייפות את עצם ה"חפצא" דמצוה, אבל מצוות ש"בין אדם לחבירו" איכא למימר דל מעשה שאינו נאה מהכא, המצוה מתקיימת בתוצאה דאיכא הרווחה לעני.

אולם לפי הג"ר בנימין ציילברגר זצ"ל שהתנאה לפניו במצוה הוא דין "בגברא" [שמראה בזה שמחשיב את המצוות, ושמח בקיומם] ולא בחפצא, נראה דאין סברא לחלק בזה בין מצוות של בין אדם למקום למצוות של בין אדם לחבירו, דרק אם הידור מצוה הוי דין בחפצא דמצוה י"ל כהנ"ל דבמצוות דבין אדם לחבירו דעיקרם בתוצאה דל החפצא שאינו נאה מהכא - המצוה מתקיימת בתוצאה, אבל אם הוא דין 'בגברא' שמראה בזה שמחשיב את המצוות, שפיר שייך לומר כן גם במצוות שעיקרם בתוצאה.

מעתה י"ל דהג"ר משה שמואל שפירא זצ"ל ד"התנאה" ו"הידר" בכבודו של הגר"ב ציילברגר, התעורר לכך מדברי הגר"ב . ציילברגר זצ"ל עצמו דאמר דהידור מצוה הוא דין בגברא ולא בחפצא, וא"כ שפיר שייך "הידור" ונוי בעניני בין אדם לחבירו.

וכבר הבאנו שהג"ר ירוחם ממיר זצ"ל (דעת חכמה ומוסר ח"ג מכתב רס"ג) כתב לאחד שכתב לו מכתב והיה ניכר שכתבו בזמן לחץ. וז"ל "בין אדם לחבירו לא גרוע ממצות אתרוג שנצטוינו עליו התנאה לפניו במצוות, וא"כ כמה מן ההידור צריכים בעת כותבים מכתב וכו', נייר יפה דיו טוב ואותיות בהירות, ומה גם דברים טהורים ונאים, והעיקר לא בחיפזון, למען שיהיה מזה לרעהו ריח ניחוח והנאה מרובה". [גם הבית הלוי (פר' תרומה) כתב "העני הוא ממש כמו בחינת אתרוג בעת שנוטלו לצאת בו" עיי"ש נ"מ לדינא].

והנה בשבת דף קל"ג, ב' לאחר דמייתי הגמ' את הברייתא: "זה קלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוה עשה לפניו סוכה נאה וכו', מביאה הגמ': "אבא שאול אומר: ואנוהו - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום". וכתב התורה תמימה (שמות, טו): "אבא שאול אינו חולק על החכמים בדרשה הקודמת שדרשו ואנוהו התנאה לפניו במצוות, אלא הוא בא להוסיף דלא די ואנוהו "במצוות שבין אדם למקום" אלא צריך עוד לנוהו "במצוות שבין אדם לחבירו", יען כי זולת זה, והיינו האיש הזהיר ומדקדק במצות שמים ואינו מקפיד להזהר במדות טובות שבין אדם לחבירו הוא גורם לחלול השם והתורה והמצוה באמור המון העם כמה מגונים מעשיו של אותו הירא שמים, משא"כ מי שאוחז בזה וגם בזה הכל מקלסין אותו ואומרים כמה נאים מעשיו של זה, ובזה הוא גורם כבוד לה' ולתורתו ומצותו. ודו"ק". עכ"ל. וכעי"ז כתב המהרש"א שם.
 

"אי אפשר להיות גדול בתורה בלי להיות גם גדול בתפילה"


לאחר חטא העגל משה רבינו עמד בתפילה על כלל ישראל, ובתוך דבריו אמר: "...ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב). ופירש"י: "מחני מספרך, מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים". עכ"ל. וראיתי בשמו של הג"ר שניאור קוטלר זצ"ל (ראש ישיבת לייקווד) שהעיר וכי משה רבינו העניו מכל האדם

אשר על פני האדמה חושש לכבודו, ומענין אותו "מה יאמרו" עליו?

וביאר הג"ר שניאור זצ"ל דמשה רבינו חשש שאם תפלתו לא תתקבל יתפרש הדבר כאילו אין כוחו של משה רבינו בתפילה יפה, ואז יבוא יום שיאמרו שאפשר להיות "גדול בתורה" גם מבלי להיות גדול בתפילה, ויביאו ראיה ממשה רבינו שהיה חזק כוחו רק בתורה שהיה מוסר התורה לכלל ישראל, אבל בתפילה לא היה כוחו חזק ולכן תפילתו לא התקבלה, ואת המחשבה הזאת רצה משה רבינו למנוע, ולכן ביקש שאם תפילתו לא תתקבל ימחו את שמו מהתורה, דהיינו שלא יקשרו את שמו לתורה, כדי שלא יתקבל רושם שאפשר להיות גדול בתורה ולא בתפילה, דהאמת שאין זו הצורה האמיתית של גדול בתורה, דא"א כלל להיות גדול בתורה בלי להיות גדול גם בתפילה ויראת שמים.
 

הנצי"ב בכה ב"אהבה רבה" לזכות לחדש בתורה הקדושה, אזיל לשיטתו ד"ולעשות" קאי על חידו"ת


ידוע מגדולי הדורות שאי אפשר לזכות ל"כתרה של תורה" ולכוין לאמיתה של תורה ולזכירת התורה, ללא תפילה ובקשה בכוונה גדולה ומעומקא דליבא, וכמו שאמרו חז"ל (נדה ע', ב') "מה יעשה אדם ויחכם וכו', א"ל יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". היינו דכדי לזכות להצלחה וגדלות בתורה צריך את ה"יבקש רחמים".

ידוע מה שאמר מרן הגרא"מ שך זצ"ל בשיחה (מחשבת מוסר ח"ב עמ' רצ"ט) "שמעתי ממרן הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל, שהנצי"ב אמר בוואלוז'ין שביום שאינו בוכה בברכת "אהבה רבה" אינו זוכה לחדש חידושי תורה".

וחשבתי, דהנצי"ב אזיל לשיטתו ב"העמק דבר"... שכתב (בפר' אחרי מות) שבברכת "אהבה רבה" מתפללים ומבקשים לזכות לחדש "חידושי תורה": "ותן בלבנו... לשמור "ולעשות" ולקיים, ד"ולעשות" היינו לחדש בתורה, וכדמוכח מלשון הגמ' בשבת דף י' "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו "תורתו" מתי נעשית", ועמד הנצי"ב על דקדוק דלא קתני "מתי למד תורה" אלא "תורתו" מתי "נעשית", וביאר הנצי"ב ש"תורתו" היינו חידושים שחידש משה בעומק עיונו [כדאיתא בגמ' עה"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה], ועל זה שואל מאחר שהיה טרוד מתי "נעשית", מתי חידש חידו"ת? קמן ש"לעשות" היינו לחדש חידו"ת.

וכ"כ הנצי"ב במכתב למו"ץ דווילנא הג"ר בצלאל כהן זצ"ל:

כבוד ידיד ה' וידי"נ הרב הגאון חריף ובקי כש"ת מ' בצלאל הכהן שי' מו"צ בק' ווילנא. הגיעני תמול ספרו דמר. ראשית בכורים לה' ולכהן וקבלתיו באהבה אהבת התורה. אהבת עולם לנפש יקרה עבודת הקודש בכתף נושא לעבדה ולשמרה בכבוד חכמה ותבונה לעשותה ולחקרה, וכך אני מפרש נוסח התפלה ותן בלבנו.. לשמור ולעשות ולקיים, לשמור וכו', ולעשות - היינו חידושי תורה כלשון גמ' שבת (י', א') "תורתו מתי נעשית" וכו' וכו'. ידידו עמיתו נפתלי צבי יהודה ברלין.

וראה מכתבו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהיה טרוד בעסק הדיינות והקשה אנפשיה... "תורתו מתי נעשית"...-

בעזרת השם. ט"ו תמוז תשי"ג
למעלת כבוד גיסי היקר הרב הגאון הגדול המפורסם מורינו הרב רבי חיים יעקב לוין שליט"א

מהני דאזלי מהכא להתם ומהתם להכא, קול הברה נשמע קלא דלא פסיק, כי כבוד תורתו מוצא לו את הדרך לעלות למעלה מעשרה, מקול המונה של עיר, ומהמון טרדותיו לעולם שאין בו אלא ד' אמות של הלכה, וכה יושב ומפרק הויות ומתרץ שברים סולל מסילות ובונה דרכים בדרכי נועם בעולם התלמוד והראשונים. ואני תפלה שכה יוסיף לעלות ולהגות בעומק העיון לאמיתה של תורה באין מפריע כאשר עם לבבו.

ואנכי כמתפלל בעד חבירו הצריך לאותו דבר, כי מיום שנכנסתי למשרד הרבנות בפה עיה"ק, לא מצאתי מרגוע לנפשי, ואני עמוס בעול העבודה, עד שלא נשאר לי לעצמי מאומה.

ואם כי "דינא היינו תורה", מכל מקום אמרו רבותינו זכרונם לברכה בשבת י' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית? ואני עומד בפני חומר הקושיה, ואין לי מי שיתרץ אותה.


יעזרני ד' יתברך שאזכה עוד לשבת באהלה של תורה ולהגות בתורה הקדושה לשמה.

רעיתי שינא חיה תחיה, אמי הרבנית שתחיה, וכל בני ביתינו שיחיו דורשים בשלומו ובשלום בני ביתו השם ישמרם ויצליחם.

והנני בזה גיסו הדורש שלומו תמיד
יוסף שלו' אלישיב
 

מרן החזו"א בכה בחג השבועות בברכת "אהבה רבה"


הג"ר יהודה אריה טרגר זצ"ל (חתן הגרשז"א), בלמדו בישיבת סלבודקה בב"ב היה פוקד רבות את מעונו של החזו"א זצ"ל, וסיפר בהתרגשות גדולה על "אהבה רבה" של מרן החזו"א בחג השבועות בשנת תשי"ג (האחרון לחייו), כפי שהובא בספר הנפלא: "גיבור כארי" (חדש, תולדות חייו של הרב טרגר) ח"א עמ' 202 "אחד המראות הגדולים שנצרבו בנשמתו, היתה תפלת שחרית כותיקין ביום "חג מתן תורה" בשנת תשי"ג במניינו. הוא הגיע עם ארבעה בחורים נוספים מישיבת סלבודקה להתפלל עם מרן החזון איש זצ"ל לאחר שהיו ערים כל הלילה ולמדו בהיכל הישיבה. במנין עצמו היו בין ארבעים לחמישים מתפללים, רבינו התיישב מאחורי כסאו של מרן "החזון איש" ובעינים בוחנות עקב אחר הנהגותיו בשעת התפילה. וסיפר, כי בברכת "אהבה רבה" הוא ראה את גופו הקדוש מזדעזע ונרעד, סכר דמעותיו נפרץ, והוא בכה כמו ילד קטן.

ברבות הימים היה חוזר ומתאר בהתרגשות רבה באוזני תלמידיו וצאצאיו את מראה ההוד הזה. ועשרות שנים אחר כך אמר:

שעוד מצלצל באוזניו קולו המתחנן והמשתפך של ה"חזון איש" באותה שעה: "אבינו אב הרחמן----- המרחם רחם עלינו--- ותן בלבינו להבין---- ולהשכיל---לשמוע--- ללמוד--- וללמד...". ע"כ.

ומילתא טובא קמ"ל, שאף שמעשה זה היה בסוף ימיו של החזו"א - בחג השבועות האחרון לחייו - לאחר שכבר זכה להקיף ולחדש בכל התורה כולה בעיון נורא ומבהיל , עדיין התפלל "ובכה" לזכות "להבין" "ולהשכיל" ולחדש בתורה הקדושה...

"הלימוד והתפילה קשורים זה בזה, עמל התורה עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד, תפילה בבחינת "קבע" מרחיקה את הלימוד". (חזו"א אגרת ב').
 

שיוצאים מהבית מדרש צריך לקחת עמו "שטיק תורה"...


הבאנו בשבועות תשפ"ג: דבחי' הר"ן (שבת ק"ח) כתב שכל הבעלי חיים היו במעמד הר סיני, זולת הדגים שלא היו במעמד הר סיני. עיי"ש. וכתב השפת אמת (שם) על דבריו: "ודאי כך הי' קבלה בידו דכולם עמדו שם זולת דגים שאינם יכולים לזוז מן המים ליבשה". עכ"ל.

והבאנו לבאר: דזה בא לרמוז "למקבלי התורה" דכמו שהדגים שבים אינם יכולים לצאת מהמים לבוא להר סיני אפי' לזמן מועט, כך אנחנו לא יכולים לחיות בלי התורה אפי' זמן מועט. וכפי שהמשיל ר"ע (ברכות ס"א, ב') את עסק התורה לדגים:

כמו שמקום החיות של הדגים הוא במים, כך חיות של האדם הוא רק בעסק התורה.

והבאנו את דבריו של הגאון ר' מיכל פיינשטיין זצ"ל, וז"ל הגר"ד פיינשטיין שליט"א (ישורון, ניסן תשס"ד עמ' ש"ט): "הסביר אבא (הגרי"מ זצ"ל) בהספד על אחד מגאוני הדור, שהפשט הוא שדג ביבשה זה לא המקום של הבריאה שלו כלל, וזה לא האטמוספירה המתאימה לו בכלל, אותו דבר אנחנו בלי תורה, המקום שלנו זה עם התורה, בלי תורה זה לא המקום של הבריאה שלנו בכלל, הביטוי שאנחנו צריכים את התורה וזקוקים לתורה אינו מספיק, אלא זה לא המקום של הבריאה שלנו בכלל, כך הסביר אבא את הגמ' הזאת". עכ"ל.

ובשעתו, שאל אותי בחור צעיר, הרי יש אנשים שעלו עם חללית לירח והצליחו לשהות תקופה מחוץ לאטמוספרה?...

וכעת, ראיתי מסופר, דכשבאו לבעל השפע חיים האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל וסיפרו לו שהצליחו לשלוח אדם שהגיע עד לירח ושהה עליו, סירב מלהאמין לדברים, באומרו הרי מקום הלבנה אינו מיועד לבני אדם ורק הארץ מיועדת לבני אדם, ואיך שייך שיחיה על הירח. וכשאמרו לו שאותו האדם לבש חליפה מיוחדת והגיע עם חומר מיוחד שיוכל לנשום וכדו', אז האמין ואמר שכיון שהאדם בא עם "שטיק ארץ" [חתיכה של ארץ] עמו לירח, שפיר יכול לחיות בה, כיון שיש לו ארץ עמו, והוא הביא יחד עמו את הארץ.

ועפ"י דבריו י"ל, דאפי' כשיוצאים מהבית מדרש או מהישיבה [מהאטמוספרה...], לתקופת בין הזמנים וכדו', אם לכל מקום שהולך הוא לוקח "שטיק תורה" עמו, חשיב שנמצא בתוך האטמוספרה... ושפיר יכול להמשיך לחיות...
 

את התורה שלומדים שומרים בראש או בבטן?


אחי הרה"ג ר' גבריאל שליט"א שאל את אמו"ר זצ"ל על לשון מרן החפץ חיים זצ"ל בעמוד השער לספר "משנה ברורה" שכתב לבאר את ענינו של "השער הציון": "תחת המשנ"ב הנ"ל פתחתי שער רחב עם פרחים וציצים מצוינים, ושמו נאה לו שער הציון, כי בו יצוין על כל דיבור ודיבור לדעת מבטן מי יצאו הפנינים האלו". עכ"ל הח"ח. וצ"ב מהו הלשון "מבטן מי.." לכא' יותר מתאים הלשון "מהיכן יצאו הפנינים האלו" וכיו"ב. ומהו הלשון מבטן.

ויש להעיר כן גם על הרמב"ם, דכתב (פ"ד מיסוה"ת הי"ג) "שאין ראוי לטייל בפרדס [סתרי תורה], אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר זה הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות". ולשון הרמב"ם צ"ב דלכא' התורה הקדושה אינה "בכריסו" של האדם, אלא במוחו ושכלו, והיה להרמב"ם לומר 'מי שנתמלא שכלו בש"ס ופוסקים'.

ובאמת דמצינו כן בפסוק במשלי (פרק כ"ב פסוק י"ח), דכתיב "כי נעים, כי תשמרם בבטנך", והגמ' בעירובין נ"ד דורשת את הפסוק כך: "אימתי דברי תורה נעימים בזמן שתשמרם בבטנך" מבואר בפסוק – שיש מושג שהתורה נכנסת לבטנו. ומעתה לא יפלא לשונו הזהב של מרן הח"ח "מבטן מי יצאו הדברים"... וכן א"ש מש"כ הרמב"ם מי שנמתלא "כריסו" בש"ס ופוסקים.

אולם אכתי צ"ב דלכא' את התורה שומרים בראש ובמוח ולא בבטן. שוב ראיתי בספר "חלקנו עמהם" (פר' ראה) שהביא שנשאל בזה מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל: דרש"י בפר' ראה (י"ב, כ"ח) הביא את הפסוק במשלי הנ"ל על הפסוק "שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך". ופרש"י "שמור - זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח. כענין שנאמר )משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך". וצ"ב ענין השמירה בבטן, הרי את התורה שומרים בראש ובמוח. והביא שמרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל ביאר: "דהוא בטוי שתהא התורה כל כך עמוק וכחלק מהאדם, שיהא עמוק בתוך גופו", וכמו שאמרו במדרש (הובא בתוס' בכתובות ק"ד) "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". עכ"ד.

ויש להוסיף, דגם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בעמוד השער לספרו "דרך אמונה" כתב לבאר ענינו של ה"ציון ההלכה" [שתחת הדרך אמונה]: "תחת הדרך אמונה פתחתנו שער רחב בשם "ציון ההלכה" ושם יצויין על כל דבר ודבר, לדעת מבטן מי יצאו הפנינים האלו". וא"ש לשיטתו, דהוא "בטוי שתהא התורה כל כך עמוק וכחלק מהאדם, שיהא עמוק בתוך גופו"....

"תדע בני יקירי שהגמרא הקדושה פועלת להשקיט הרעב ומשביע לכל חי ממש כמו הלחם והעוגה שאני עושה"


ונראה להוסיף בכוונת הפסוק "ותשמרם בבטנך", דלא רק שהתורה נעשית חלק מגופו, אלא דהתורה נהפכת גם למזון לגוף וכמש"כ האור ההחיים הקדוש (ויקרא י"ח, ב') וז"ל: והוא מה שנתכוין לומר דוד המלך 'ותורתך בתוך מעי', הכוונה היא שמרוב דביקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך וכו' ואומרו ותורתך בתוך מעי, פירוש לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאילו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי, עכ"ל.

הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד [נרצח בדרך לאושוויץ בחורף תש"ה] בהקדמה לספרו "משנה שכיר", מספר על הצלחתו בלימודו: שאמא ערבה עליו את התורה בכל מיני עריבות, ובכל יום שישי היתה אופה לו עוגה מתוקה מיוחדת לשמו, באומרה שכיון שהוא לומד תורה מגיע לו יותר מאחיותיו. ופעם אחת כשחזר מהתפילה, והעוגה עדיין לא היתה מכונה שאל את אמו היכן העוגה, אמרה לו אמו: העוגה עדיין בתנור ולא נגמר אפייתה, אך אומר לך עצה להשקיט רעבונך, תדע בני יקירי שהגמרא הקדושה פועלת להשקיט הרעב ומשביע לכל חי ממש כמו הלחם והעוגה הטובה שאני עושה – קח נא בני את הגמרא וחזור על מה שלמדת השבוע ולא תרגיש שום רעבון, וכשמעי את דבריה הנעימים שנאמרו בפנים צוחקות ובוערות מאש אהבה לתורה הקדושה, האמנתי בכל ליבי שבכוח התורה להשקיט הרעבון, הלכתי לחזור על תלמודי בתשוקה גדולה, עד שבאמת נשכח ממני כל רעבון, וגם העוגה נשכחה ממני, ובתוך כך נאפתה העוגה והכניסה לי לחדרי, ואמרה לי אכול בשמחה לחמך.

וסיים שם: ודין גרמא שעצרתי חיל לעמוד בכל הניסיונות שעברו על ראשי עד שבאתי עד הלום, כי באמת הכל תלוי באבות, אם הבנים רואים שאצל האבות בוער באמת אש האהבה לתורה הקדושה, היא מורשת ומוחזקת גם לבנים, וביותר הגורם לזה האם. [כשהספר הגיע לידי מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, כתב לגאון הנ"ל שמאד נהנה מהקדמה זו].
 

התנאים הרגישו כמו "נגיחה בקרן" בגופם - כשסתרו את דעתם


בתוספתא (סוף מקוואות) הובא מח' תנאים גדולה בין רבי יוסי הגלילי לר' עקיבא, והיו תנאים שהביאו ראיות נגד ר"י הגללי, והיו שהביאו ראיות נגד רבי עקיבא - ועל ה"ריתחא דאורייתא" שהייתה שם - המשיל רבי טרפון את הפסוק (בדניאל( "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו". [והביא עוד פסוקים המדברים על נגיחת קרן להמשיל את הוויכוח הסוער שהיה שם בין התנאים].

וכתב מרן רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל (בתוספתא שם) וזה לשונו: "בספירת דברים אשר בכתובים האלו מספר רבי טרפון בשבחם של רבי עקיבא ורבי יוסי הגללי, עד כמה הכתה תורתם שורש בתחושתם הגופנית, וההלכות אשר העלו בעמלם בתורה לילות כימים ובכלות הנפש, נעשו כעצם מעצמותיהם וכבשר מבשרם, ובבוא מי שהוא ופוגע בסברתו ובמשפטו של אחד מהם וסותר דבריו, הוא חש כאילו הוכה מכה רבה של נגיחה בקרן בכל גופו.

וכן אנו מוצאים מקרא כתוב, שכל מי שפוגע בחרוף ובגדוף בדבר רוחני הממלא כל עולמו של חבירו, הרי הוא כאילו עשה מעשה רצח בעצם מהותו החמרי, "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלוקיך". עכ"ל החזון יחזקאל.
 

המלאכים: תורה לבשר ודם "בזיון התורה"

משה רבינו: אדרבה זהו "כבוד התורה"


הבאנו לעיל את הגמ' בשבת (פ"ח, ב') דבשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם "חמודה גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם", מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. וטענת המלאכים צ"ב דמה אכפ"ל שתהא התורה ניתנת לישראל. ובפשוטו טענתם שהתורה כ"כ קדושה שאינה יכולה לשכון ולרדת למקום שפל [וכן נתבאר לעיל מהמשך חכמה[. אולם ראיתי שרבותינו הוסיפו: שטענת המלאכים היתה מצד ההלכה של "כבוד התורה" – דאי"ז "כבוד התורה" להוריד את התורה לארץ לבני אדם, למקום שפל, שהוא מלא תאוות וחטאים וטומאה, זהו "בזיון והשפלה" לתורה אם תרד לארץ, ולכן תבעו המלאכים שתשאר התורה בשמים ולא תרד לבני אדם.

אך צ"ב לפי"ז מה השיב משה רבינו למלאכים שאין המצוות יכולות להתקיים בהם לפי שאין להם גוף וקנאה ויצר הרע, אכתי קיימא טענת המלאכים שאין זה מ"כבוד התורה" ליתנה לבני אדם שהם שפלים מלאי שקרים וקטטה תאוות וטומאה.

וביאר בספר "אמרי שלמה", דמשה רבינו השיבם שאדרבה זהו "כבוד התורה" הגדול ביותר - שהתורה הופכת "בשר ודם" מלא קנאה ויצה"ר - לאדם מרומם ומקודש, ומשפל המדרגה נעשה לאדם נעלה, עם הנהגה אצילית בעניני בין אדם לחבירו - שהבריות אומרות: "כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו", אבל בלי התורה אין הפרש בין האדם החכם ביותר לפשוטי העם בעצם מדרגתו של האדם דכמה יוסף איכא בשוקא [וכמשנ"ת לעיל בעמ' 2], ורק ע"י התורה יכול האדם להגיע למצב של "ונתרוממתי" וזהו "כבוד התורה" האמיתי.
 

הדרגות הנשגבות במידות טובות של גדולי הדורות - מכח התורה


והנה תנן באבות (ג', י"ז(: "רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה". וכבר עמדו על כך שדברי המשנה צ"ב, דמה יעשה האדם, להתחיל עם דרך ארץ אינו יכול – דהרי בלי תורה אין דרך ארץ. ולהתחיל עם תורה אינו יכול – דהרי בלי דרך ארץ אין תורה. ומהיכן הדבר מתחיל.

ביאר מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שיש ב' מיני דרך ארץ. יש דרך ארץ חיצונית, של נימוסים והליכות [כגון, לא להתחצף וכו'] שאותה מבין כל אדם ברחוב, דרך ארץ זו קדמה לתורה, כי מי שאינו נוהג מנהג דרך ארץ בסיסי זה לא יוכל להגיע לתורה.

אך יש גם דרך ארץ פנימית, והכוונה לאצילות פנימית של מדות, אצילות שאליה אפשר להגיע רק על ידי התורה הקדושה וכפי שמסופר על כל גדולי הדורות כמה חרדו וחישבו חשבונות רבים לא לגרום לשני איזה חלישות הדעת וצער אפי' בעקיפין, כמה הפקירו את עצמם עבור השני, כמה נשאו בעול עם השני, על דרך ארץ זו נאמר במשנה "אם אין תורה אין דרך ארץ" דרק בכוח התורה הקדושה לרומם ולעדן את האדם, ולהביא אותו לדרגות עצומות במידות טובות.

שמעתי ממרן הגרמ"צ ברגמן שליט"א שפעם מרן החזו"א זצ"ל יצא מברית, וקודם שנכנס לרכב דברו אתו אנשים, וכשנכנס לרכב ביקש מהנהג שחמישים מטר יסע לאט, הרי עכשיו אנשים סיפרו לי על הצרות שלהם, שלא אראה כבורח מהצרות שלהם...

ויש שפי' שהחזו"א ביקש שיסע לאט, כי אם היה נוסע מהר יחשבו האנשים שהחזו"א מיהר והם עיכבו אותו ויהיה להם הרגשה לא נעימה... כך או כך להרגשת אצילות זו אפשר להגיע רק מכח התורה – וזהו "כבוד התורה" שרואים לאיזה פסגות של רגישות ואצילות מגיעים ע"י התורה הקדושה. וכלשון החזו"א "...ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה ...החי חיי אצילות...".

והנה דוגמא לחיי האצילות של החזו"א, שכתב בעצמו: "יש איש מתאוה להיטיב לזולתו, הפגשו עם רעהו הוא לו לחדות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע אל המטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר דבר שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו, ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו, כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, ואין בלבו הרהורים רעים מעין זלזול בכבוד הבריות, כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש, למען הטוב המלא"..
 

לעם ישראל יש את הנשק החזק ביותר: 'עמל התורה'


שמעתי מאמו"ר זצ"ל ווארט נפלא: הנה בפרשת "במדבר" התורה כותבת את מספר החילים היוצאים לצבא מכל שבט. שואל המהר"ם שי"ק איך התורה מפרסמת את מספר היוצאי צבא, הרי כל צבאות העולם אינם מפרסמים את מספר החילים שלה, כדי שהאויב לא יידע כיצד להערך למלחמה נגדה, ויחשוש האויב שמא יש לה מספר רב ועצום של חילים.

מבאר המהר"ם שי"ק: דבאמת יש מדינות שלא חוששות לפרסם את מספר החילים שלה – כגון מדינות שיש להם פצצות אטום וגרעין )כארה"ב שמפרסמת את מספר חיליה) כי כוחם אינו בחילים שלה, אלא בכוח הגרעיני והטכנולגי שלה.

לכן התורה הקדושה בפר' במדבר מפרסמת את מספר החילים היוצאים לצבא – לאחר שבפרשה הקודמת – פר' בחוקתי - התורה מגלה לנו שלעם ישראל יש את הנשק החזק ביותר בעולם - "עמל התורה" – "אם בחוקתי תלכו ונתתי שלום בארץ" וכיון שהנשק של עם ישראל אינו החילים שלה, אלא כוח התורה, אין כל חשש לפרסם את מספר החילים. עכ"ד. ויתכן, שמה"ט פרשת במדבר נקראת בציבור לפני חג השבועות (עיין תוס' מגילה ל"א), ולהנ"ל י"ל שנלמד מזה את החשיבות הגדולה של עמל התורה, ושזה המגן והנשק החזק ביותר של כלל ישראל.
 

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון