הגמ' אומרת (שבועות ל) דאף ר"י שסובר שבע"ד אינם מחויבים לעמוד בכל זמן הדיון, מודה בגמ"ד דבעי עמידה, מטעם דלא גרע מעדים שחיבתם תורה לעמוד לפני הדיינים.
ומבואר דאין צד לומר שבעדות סיבת החיוב היא צד שקר שימנע ע"י כללי הטקס, דא"כ לא מסתבר להעתיק את זה לבע"ד, שבהם חובת הדרישה וחקירה ומניעת צד שקר עומדת במקום אחר לגמרי מעדים. וא"כ לכאורה היה נראה דסיבת העמידה היא השכינה המצויה בבית הדין, ומשום כבודה.
אמנם אי אפשר לומר כן מאידך בגמרא משמע דאי"צ מקור לכך שהדינים בישיבה, והביאור דאי"ז דין בפנ"ע אלא היכי תמצי לדין של בע"ד בעמידה, דכל משמעות העמידה היא לפני הדינים. וראה בר"ן שכתב "דכיון דס"ל [דכל דין] דבעלי דין בעמידה אית להו נמי וודאי דדיינין בישיבה דבהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דין בעמידה דיינין בישיבה".
ובסמ"ע כתב דסמיכה- אפשר לדונה כישיבה ואפשר כעמידה, אבל לא בדין אחד, שיהיו גם הדינים וגם הבע"ד סמוכין, ונחשיב לזה כישיבה ולזה בעמידה. והב"ח והש"ך חלקו עליו והוכיחו מהמפו' בגמרא דאפשר בעמידה אחת גם לקים דין של קימה בפני אשת חבר, וגם ישיבה לצורך דין. ופשוט שדעת הסמ"ע לחלק בין סיבת ישיבה ועמידה משני פרשיות, או מסיבה אחת. ובפרט למשנ"ת שאי"ז שני דינים נפרדים, אלא דין אחד שיעמדו העדים לפני הדינים שיושבים, וא"כ פשיטא שמסתכלים ע"ז מתוך אותה נקודה, וא"א לדון זאת גם כישיבה וגם כעמידה, וכמ"ש התומים . וא"כ מוכח דהוא כדי ליצור צורת יחס מסוימת בין בעלי הדין לבין הדינים, שהם עומדים לפניהם, וא"כ לכאורה הוא מצד מניעת שקר, דאל"כ מה הענין ליצר צורה טקסית המשעבדת את בעלי הדין לפני הדיינים.
וצ"ל דודאי הוא משום כבוד השכינה, אבל לא זו המרחפת בחלל החדר, אלא זו החלה אצל הדיינים, וכדמצינו בהלכות תלמוד תורה, שהרב בישיבה והתלמידים בעמידה. שהבאים לפני בית הדין מחויבים לעמוד לפניו, מכיון שהוא מיצג את דברו של האלוקים.
ומבואר דאין צד לומר שבעדות סיבת החיוב היא צד שקר שימנע ע"י כללי הטקס, דא"כ לא מסתבר להעתיק את זה לבע"ד, שבהם חובת הדרישה וחקירה ומניעת צד שקר עומדת במקום אחר לגמרי מעדים. וא"כ לכאורה היה נראה דסיבת העמידה היא השכינה המצויה בבית הדין, ומשום כבודה.
אמנם אי אפשר לומר כן מאידך בגמרא משמע דאי"צ מקור לכך שהדינים בישיבה, והביאור דאי"ז דין בפנ"ע אלא היכי תמצי לדין של בע"ד בעמידה, דכל משמעות העמידה היא לפני הדינים. וראה בר"ן שכתב "דכיון דס"ל [דכל דין] דבעלי דין בעמידה אית להו נמי וודאי דדיינין בישיבה דבהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דין בעמידה דיינין בישיבה".
ובסמ"ע כתב דסמיכה- אפשר לדונה כישיבה ואפשר כעמידה, אבל לא בדין אחד, שיהיו גם הדינים וגם הבע"ד סמוכין, ונחשיב לזה כישיבה ולזה בעמידה. והב"ח והש"ך חלקו עליו והוכיחו מהמפו' בגמרא דאפשר בעמידה אחת גם לקים דין של קימה בפני אשת חבר, וגם ישיבה לצורך דין. ופשוט שדעת הסמ"ע לחלק בין סיבת ישיבה ועמידה משני פרשיות, או מסיבה אחת. ובפרט למשנ"ת שאי"ז שני דינים נפרדים, אלא דין אחד שיעמדו העדים לפני הדינים שיושבים, וא"כ פשיטא שמסתכלים ע"ז מתוך אותה נקודה, וא"א לדון זאת גם כישיבה וגם כעמידה, וכמ"ש התומים . וא"כ מוכח דהוא כדי ליצור צורת יחס מסוימת בין בעלי הדין לבין הדינים, שהם עומדים לפניהם, וא"כ לכאורה הוא מצד מניעת שקר, דאל"כ מה הענין ליצר צורה טקסית המשעבדת את בעלי הדין לפני הדיינים.
וצ"ל דודאי הוא משום כבוד השכינה, אבל לא זו המרחפת בחלל החדר, אלא זו החלה אצל הדיינים, וכדמצינו בהלכות תלמוד תורה, שהרב בישיבה והתלמידים בעמידה. שהבאים לפני בית הדין מחויבים לעמוד לפניו, מכיון שהוא מיצג את דברו של האלוקים.
