טעם: פי' הרמב"ן (שמות כ, ח) שעשה זה אהבה ולאו זה יראה, ואהבה גדולה מיראה.איך ייתכן שדוחה העשה הקל את הלאו החמור: בפי' ר' נסים גאון בשבת קלג (נדפס על גליון הגמ') תירץ שהלאו לא נאמר במקום שיש עשה. (וע' קובץ הערות ז).
אם ביטול העשה דוחה הלאו או הקיום: ברמב"ן בב"מ ל. (ד"ה קרא למאי אתא בקטע עוד אפשר) מבואר דהקיום דוחה, ולכאורה כן מוכח מכלאיים בצצית ועשה דייבום [ע' יבמות (ג: - ד.) שמזה לומדים]. אמנם בר"ן ובנ"י משמע שחולקים על הרמב"ן, וכן הרשב"א שם לא הביא אלא את תירוצו הא'. ע' קובץ הערות (סי' יד). וע' חי' רעק"א (או"ח יא על המ"א ס"ק יג), וחי' ר' שמואל יבמות סי' ה אות ז, (וע' תוס' יבמות צ: ד"ה כולהו).
אם דוקא באינו יכול לקיים שניהם: ע' שבת קלג. (ועוד – כמצויין שם) דדוקא באינו יכול לקיים שניהם. אמנם י"א שיש אמוראים שחולקים ע"ז (ע' רמב"ן רשב"א וריטב"א ביבמות ד:). וע' רמב"ן (שבת כד:) שאם אינו יכול לקיים העשה אלא אחר זמן נחשב אינו יכול לקיים שניהם. וכ"כ רשב"א ריטב"א וחי' הר"ן שם. מדוע בכלאיים בצצית נחשב אינו יכול לקיים שניהם – ע' תוס' כתובות מ. ד"ה כגון.
בעידניה: עשה דוחה רק אם מתקיים העשה בשעת עקירת הלאו. (שבת קלב: וכתובות מ. וביצה ח.). אם עצם המצוה צ"ל בעידניה או סגי בהכשר שלעולם[1] א"א בלעדיו: ע' נוב"י תניינא (אה"ע סי' קמא ד"ה אך וד"ה ונלענ"ד) שנחלקו בזה הר"ן והר' יהוסף בנ"י ב"מ טז (סוף ע"א ותחילת ע"ב).[2] וכן נראה מהג' הריעב"ץ בפסחים פה. (בהוצאת וגשל). וכ"נ מהקובץ הערות (סט, כח). וע"ע פסקי תוס' (זבחים אות סט) שאם א"א לקיים העשה בע"א א"צ בעידניה. ובטורי אבן (בחגיגה ב.) מבואר שפירוש דברי הפסקי תוס' היינו כהר"ן הנ"ל, וכ"ה בשפ"א (בסוף הל' קרבן פסח). אמנם בתוס' בפסחים פח. (ד"ה לישא) מבואר דלא כהפסקי תוס'.
אין עשה דוחה ל"ת ועשה – האם הלאו נדחה ונשאר רק העשה: בתוס' בחולין (קמא.) כתבו בשם ריב"א דהלאו נדחה, ונשאר רק העשה, והקשו עליו. ובתוס' בקידושין (לד. סד"ה מעקה) משמע דלא נדחה הלאו. (וכן משמע בגליון הש"ס שם שהתוס' בקידושין חולקים על הריב"א, וכן נקט בפורת יוסף ב"מ ל.) וע' פסחים מז: (תד"ה כתישה) דמבואר דלוקין על הלאו. ובתר"פ (בפסחים מז:) הביא סברא הנ"ל שהלאו נדחה וחלק ע"ז. וכ"ה בחי' הר"ן ובתוס' הר"ש שם. ובמהר"ם חלאוה (שם) סובר שהלאו נדחה.
ובנוב"י קמא בסוף הספר (ובהוצאה החדשה חו"מ סי' מ) הקשה דנימא שהעשה הוי מצוה הבאה בעבירה וממילא אין זה מצוה ואיך יידחה הלאו. ותי' דכמו דשייך 'מאי אולמיה' לומר דשייך שוא"ת לכתחילה ה"ה דשייך לומר שלא יבטל בדיעבד את השני. וע"ע נוב"י תניינא או"ח קלה.
[1] אבל הכשר שלפעמים אפשר בלעדיו - זמן עשייתו אינו נחשב בעידניה, כדמוכח בביצה ח: שכתישת העפר כדי לכסות בו אינה דוחה דל"ה בעידניה. ומה שמבואר בפסחים מז: (לחלק מהפירושים בתוס' ובראשונים) דשייך עשה דוחה ל"ת בחפירת עפר בשביל כיסוי הדם – צ"ל כמש"כ ר' דוד שם (ד"ה והרב) דר"ל שייעשה הכיסוי בפעולת החרישה, וכן משמע בתר"פ שם.
[2] וע"ש שתמה על השאג"א (סי' ל) שדן בזה ולא הביא דברי הנ"י, ואולי השאג"א סובר שנחלקו אם הנטילה היא חלק מהמצוה ממש. וע' טורי אבן (חגיגה ב. ד"ה לישא) שפי' בתוס' ביבמות צ: דסגי בהכשר כזה.