- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
במכירת חמץ, שלא ניתן לעשות משיכה, שלא שייך שהגוי יבוא לכל בית וימשוך את שיירי החמץ המוטמנים, דנו הפוסקים כיצד להקנות לגוי לפי הצד שכסף לא מועיל, ועושים עשרה קניינים ואלו הם:
קנין כסף – וזה מועיל רק לשיטות שכסף קונה בגוי, ונתבאר שיש בזה מחלוקת.
קנין אגב קרקע – ולצורך זה הוסיפו הרבנים בשטרות מכירת חמץ, שכל אחד משכיר טפח על טפח במקום מסויים בביתו [למשל בצד ימין שתחת מכונת הכביסה], ועי"ז מקנה את חמצו בקנין אגב קרקע, וצריך להיות מקום שלא נמכר במכירת י"ג, כדי שיוכל להקנות על ידו את החמץ, ואם השטח כבר מכור מי"ג לא נוכל להקנות אותו בקנין אגב.
קנין חצר – שמשכירים את המקום שבו החמץ לגו והגוי קונה בקנין חצר.
קנין סודר וחליפין – שהגוי נותן בגד או כלי, והרב זוכה בו עבור המוכרים ותמורתו מקנים את החמץ לגוי.
ובשלשה אלו כתב המשנ"ב, שיש מפקפקים לומר שאינם נוהגים בגוי רק בישראל.
סיטומתא – כ"כ המשנ"ב שאם א"א לעשות משיכה, כגון שהחמץ מרובה, יקנה בסיטומתא, שזה מנהג הסוחרים לעשות רושם טיט על החביות כדי לקנותן, כמו כן עושים פעולה שהיא מנהג הסוחרים לקנות, כגון תקיעת כף או מסירת מפתח או נתינת פרוטה מחוץ למחיר לשם קנין.
אודיתא – שעושים הודאת בעל דין שהחמץ שייך לגוי, ובזה דעת הרבה פוסקים שעצם ההודאה גורמת קנין, ואכן דעת הט"ז בהלכות ריבית שהודאה אף שהיא מחייבת ממונית, אינה מועילה לגבי איסורים.
משיכה – כאשר הדבר מתאפשר זה הכי טוב בצירוף כסף.
שטר.
דינא דמלכותא – מנהג של קנין שנפסק בחוק אופן שמועיל לקנות, אך ידוע הנידון אם במדינת ישראל נוהג דינא דמלכותא של אחינו התועים.
גמירות דעת.
בסופו של דבר שום קנין אינו מוסכם, רק כסף ומשיכה יחד, אך כתב המשנ"ב (סי' תמ"ח סקי"ז), שאם עשה קניינים אחרים יכול לסמוך להקל, כי חמץ שעבר עליו פסח הוא דרבנן. ועוד שבשעת איסורו נחשב שאינו ברשותו, ועשתה התורה כאילו הוא ברשותו, לכן מספיק גילוי דעת שאינו רוצה את זה. (דרשו)
קנין כסף – וזה מועיל רק לשיטות שכסף קונה בגוי, ונתבאר שיש בזה מחלוקת.
קנין אגב קרקע – ולצורך זה הוסיפו הרבנים בשטרות מכירת חמץ, שכל אחד משכיר טפח על טפח במקום מסויים בביתו [למשל בצד ימין שתחת מכונת הכביסה], ועי"ז מקנה את חמצו בקנין אגב קרקע, וצריך להיות מקום שלא נמכר במכירת י"ג, כדי שיוכל להקנות על ידו את החמץ, ואם השטח כבר מכור מי"ג לא נוכל להקנות אותו בקנין אגב.
קנין חצר – שמשכירים את המקום שבו החמץ לגו והגוי קונה בקנין חצר.
קנין סודר וחליפין – שהגוי נותן בגד או כלי, והרב זוכה בו עבור המוכרים ותמורתו מקנים את החמץ לגוי.
ובשלשה אלו כתב המשנ"ב, שיש מפקפקים לומר שאינם נוהגים בגוי רק בישראל.
סיטומתא – כ"כ המשנ"ב שאם א"א לעשות משיכה, כגון שהחמץ מרובה, יקנה בסיטומתא, שזה מנהג הסוחרים לעשות רושם טיט על החביות כדי לקנותן, כמו כן עושים פעולה שהיא מנהג הסוחרים לקנות, כגון תקיעת כף או מסירת מפתח או נתינת פרוטה מחוץ למחיר לשם קנין.
אודיתא – שעושים הודאת בעל דין שהחמץ שייך לגוי, ובזה דעת הרבה פוסקים שעצם ההודאה גורמת קנין, ואכן דעת הט"ז בהלכות ריבית שהודאה אף שהיא מחייבת ממונית, אינה מועילה לגבי איסורים.
משיכה – כאשר הדבר מתאפשר זה הכי טוב בצירוף כסף.
שטר.
דינא דמלכותא – מנהג של קנין שנפסק בחוק אופן שמועיל לקנות, אך ידוע הנידון אם במדינת ישראל נוהג דינא דמלכותא של אחינו התועים.
גמירות דעת.
בסופו של דבר שום קנין אינו מוסכם, רק כסף ומשיכה יחד, אך כתב המשנ"ב (סי' תמ"ח סקי"ז), שאם עשה קניינים אחרים יכול לסמוך להקל, כי חמץ שעבר עליו פסח הוא דרבנן. ועוד שבשעת איסורו נחשב שאינו ברשותו, ועשתה התורה כאילו הוא ברשותו, לכן מספיק גילוי דעת שאינו רוצה את זה. (דרשו)