כללי - פאות - עבודה זרה או לא | הלכה ומנהג | פורום אוצר התורה כללי - פאות - עבודה זרה או לא | הלכה ומנהג | פורום אוצר התורה

אחד יחיד

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
3,157
תודות
5,093
נקודות
517
על מה כל הבלגן של הפאות מהודו?
עד כמה שהבנתי השאלה היא רק עם השיער הוא תקרובת או לא.
אבל אין ויכוח שזה עבודה זרה.
 
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
ראה ספר "יקם שערה לדממה" בנידון

וראה בקונטרס "פסק דין בדין הפאות הנכריות (שייטלע"ך) המגיעות ממדינת הודו"

וראה גם פעמי יעקב (חלק נו עמ' ל ואילך) את דברי הרה"ג ר' מנשה קליין בזה (וכן עמ' מח ואליך)
 
יש שם כמה נידונים
א. האם התמונה היא ע"ז או כמו האריות בב"כ
ב. ע"פ החזו"א שמי שעובד משהו לא קיים זה לא ע"ז
א"כ מי שממציא מישהו שלא היה ולא נברא האם מקרי קיים או לא (הגרד"ל)
ג. האם מותר בכלל ללבוש פאה........
נ.ב. ברד"כ הטעם שהכי מכריע בנושא...
 
הנידון כאן באשכול הוא אך ורק על נושא העבודה זרה.
האם מותר ללבוש פאות כל אחד ישאל את רבו.
לכך הוספתי כמה נקודות
כי אצל הרבה מהפוסקים לאסור מחמת ע"ז
אוחזים שסתם כך אסור....
ורק אצטט מה שאמר אחד מהאוסרים
"מדהים בכמה דרכים הקב"ה מראה לנו שאסור ללבוש פאה"
 
איני יודע מה הספק שער שמגיע מהודו רוב הסיכוים הם שזה תקרובת ע"ז.
כל מי שיבדוק את הנושא יראה שבהודו אצל ההינדים יש איזו מסורת מטופשת שצריך לתת שער לאלילה.
וזה בתור קרבן שמקריבים.
ותמהני, איזה צד יש להתיר.
אלא אם הטענה להתיר היא, שזה לא מהודו, אז יש לדון במציאות הדברים.
 
איני יודע מה הספק שער שמגיע מהודו רוב הסיכוים הם שזה תקרובת ע"ז.
כל מי שיבדוק את הנושא יראה שבהודו אצל ההינדים יש איזו מסורת מטופשת שצריך לתת שער לאלילה.
וזה בתור קרבן שמקריבים.
ותמהני, איזה צד יש להתיר.
אלא אם הטענה להתיר היא, שזה לא מהודו, אז יש לדון במציאות הדברים.
לא ולא, גם אם השערות מגיעים מהודו, יש לדון טובא אם ההתגלחות שלהם היא עבודה זרה או לא.
והנושא אינו פשוט כלל ועיקר, ויותר נראה שההתגלחות אינו אלא צעד של הכנעה, ואינו קשור לאלילות.
והרב הגאון ר' @יואל שילה הרחיב בזה.
 
בפתיחת השיעור שלי בקול הלשון אני מדגיש - אנחנו מדברים על חבישת פאה ע"י אשה בביתה, בליל שבת, בפני משפחתה וכן בפאה של נערה או גבר שרח"ל מחוסרי שיער - כדי לנטרל את הריגוש שסביב פולמוס זה. איך אומרים שאמר הגריש"א בתשס"ד כשהיה מי שרצה לתפוס טרמפ על הנושא - אין מערבין שמחה בשמחה. פאות ותקרובת לא תלוים זה בזה.

ומ"מ לענייננו.
לדון על תרבות רחוקה מחייב להכיר אותה, אם רוצים להבין דברים לא ברובד השטחי של תייר הבא לבקר, אלא ברובד של פוסק שצריך להורות הלכה למעשה לכלל ישראל על סמך ההבנה המדוייקת. כפי המשל המוכר שתייר שיראה קידוש לבנה לא יבין כלל וכלל מה שהוא רואה, גם אם מישהו יבאר לו את המילים בשפתו. ומה יבין כשיראה שבראש השנה יהודים משתחווים למגבות?
לשמוע על איזה סיפור של נתינת שערות לאלילה ומזה להסיק מסקנות - זה לחלוטין לא רציני. מה המקור של הסיפור, מי מספר אותו ומה מטרתו, כמה הוא קשור למנהג הגזיזה, מי היא אותה נאלה-דיוי, מה דרך הפולחן שלה, מה היא עושה בשערות - כל אלו שאלות שצריך לדעת לפני שמורים הלכה לכלל ישראל לאסור את השערות על סמך איזה סיפור.
לכמעט כל הנוסחאות של ההינדים - נאלה-דיוי איננה אלילה אלא נסיכה או אדוקה, בנוסחאות בודדות היא אלילה. ומ"מ אין לה שום פסל ידוע, ולא מקום פולחן [אחת הגבעות קרויה על שמה, אבל לא כמקום פולחן], ובודאי שלא איזו דרך עבודה ידועה - ובפרט לא במתחם טירופאטי - ששם הגזיזה נעשית לאליל בלאג'.. בלי שום קשר אליה, וכ"ש שאין שום 'דרך עבודתה בגזיזת שערות או במתן שערות' - שרק זה אולי היה יכול לקרבֵּן את השערות. אלא היא סתם דמות מיתולוגית, שנידבה את שערותיה לאליל שחטף זבנג בקרקפת ונשרו חלק משערותיו. בנוסחאות מאוחרות יותר של הסיפור הוא הבטיח לה כהכרת הטוב שהשערות שיגזזו מאמיניו עבורו - ישתייכו לה. כלומר, כגון מי שהציל את אלון מאסק מתאונה - והוא הבטיח שאת הטסלה הבאה שייצרו אצלי - אתן לך. אין כאן שום דרך עבודתה בשערות, ולא ריצוי שלה ע"י נתינת שערות. ובלל, הסיפור הזה כלל לא שייך ל'מסורת ההוראה' בטירופאטי, אלא להנהלה הכספית של המקום - שמשתמשים בזה כדי לעודד אנשים להביא שערות, כדי להרבות את הכנסותיהם. כך שהסיפור הזה אין בכחו לאסור את השערות.

מה כן יש לנו שם - מסורת גזיזה עתיקת יומין, שמטרתה להוות הכנה ראויה לפני הכניסה לראיית פני האליל שאפשרית לאחר המתנה בתור של שעות רבות, למשך כמה שניות, ולצורך זה מתכוננים היטב - נותנים הרבה תרומות, מתענים, כשליש מהם גוזזים [כמעט כולם זו תספורת של שערות קצרות ביותר] כדי להסיר את הטומאה הנתפסת בשערות, ורוחצים - כל זאת כדי שהאליל יראה את הסיגופים שלהם עבורו - ויקשיב לבקשות שיספיקו לבקש באותן כמה שניות.
בנוסף לא מעט מהם מתייחסים לגזיזה כאמצעי לייצור כסף המיועד לסייע לאליל להחזיר את חובותיו העצומים לאחר שלווה את כל כסף העולם בריבית לצורך חתונתו עם אלילת העושר.
שני דברים אלו לא מסוגלים לאסור את השיער, כי יסוד תקרובת היא או נתינה לאליל פנימה של דברים הניתנים בבית המקדש - בשר, יין, שמן, מנחות, או פעולה כעין פנים, שחיטה, הקטרה, וכד' של חפץ שעובדים בו את האליל [שאז נחשב החפץ כעין בהמה, ושבירתו היא כשחיטת אותה הבהמה] - אבל אם אין זה חפץ שעובדים בו את האליל - אין שום משמעות לשבירתו.
ונתינה ששרשה כעין בדק הבית - גם לא מסוגלת לאסור - כמ"ש הרשב"א שתקרובת היא רק כשהאליל חפץ בגוף החפת ולא בשוויו.
בנוסף, לא מעט מהם גוזזים למטרת בריאות, ותיירים גוזזים לסקרנות.
כללו של דבר אין בסיבות הגזיזה שום סיבה אמיתית שבכחה לאסור את השערות.
 
סיכום מקוצר ביותר של הנוגע לעניין השערות - בהיבט ההלכתי

תמצית הלכות תקרובת ע"ז​

לאחר סיכום המציאות, נסכם בקצרה את הל' תקרובת ע"ז הנוגעים לעניננו:

אין הקדש לע"ז: א'- אין הקדש לע"ז ולא שייך בה הקדשת חפץ כלל (ע"ז מ"ד: 'תניא, האומר בית זה לעבודת כוכבים, כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום - שאין הקדש לעבודת כוכבים', וברש"י 'שאין הקדש לעבודת כוכבים באמירה, עד שיקריבנה לפניה בתקרובת'), כלומר סתם הקדשת חפץ לע"ז אינה אוסרתו עד שיתקיימו בו התנאים המחשיבים אותו כתקרובת.

חפץ הניתן לע"ז: ב'- הבסיס לאיסור תקרובת הוא שיהא זה חפץ שניתן לע"ז, או בנתינה פיזית, או בנתינה רוחנית - שמייחד בהקרבה את החפץ להיות קרבן לע"ז [המושג 'תקרובת' הוא 'קרבן' כמשמעו, ונלמד האיסור מ'זבחי' מתים, וכמו שמבואר בלשונות כל הראשונים בסוגיא (ע"ז נ'-נ"א) שתקרובת הוא זבח ע"ז, וצריך שיהיה כעין זבחים בביהמ"ק, ולכן בשבר מקל (לרוב הראשונים ולפסק השו"ע) - צריך שתהיה דרך עבודתה במקל, דכדי שהמקל יחשב כמו בהמה בפנים צריך שיהיה חפץ המיוחד לעבוד בו לע"ז - ואז שבירתו תחשב כמו זביחת בהמה (עי' רש"י, רמב"ן, ר"ן על הרי"ף וריטב"א שם נ':)]; בענייננו, כיון שהמציאות היא שכוונת ההתקרחות היא רק להכנעת האגו או להסרת השער הטמא, ואין כאן חפץ שנמסר לאליל - הרי שכלל אין בסיס לאיסור תקרובת, וזה היה טעם ההיתר הראשון של הגריש"א בשנת תש"נ [וז"ל (קובץ תשובות יו"ד ע"ז): "לפי דבריו (של ד"ר מוהאן הידוע כמומחה הכי גדול בענייני הודו) נתינת השיער אינה בגדר קרבן... השערות דבר טמא לפי ההינדו... והנה קיימא לן ביו"ד... 'והוא דרך לעובדה באותו דבר... אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, אינו חייב ולא נאסר' - לפי האמור, אין עובדים ע"ז שלהם בהקרבת שערות כלל, וא"כ גם אם היה מתכוון המתגלח לעבוד בזה את הע"ז שלו, אכתי לא נאסר"; מבואר מדבריו שלא די שתהא דרך עבודתם ב'שבירת המקל' (אם לא התכוון ליחדו ע"י מעשה השבירה כקרבן הניתן לע"ז), אלא צ"ל שדרך עבודתם תהא 'במקל', כלומר שהמקל יהא חפץ המיוחד לעבודת הע"ז, ולכן בענייננו לא די שתהא דרך עבודתם במעשה של גילוח השערות, אלא צ"ל שתהא דרך עבודתם ב'הקרבת שערות'].

הע"ז חפצה בגוף החפץ: ג'- וכן כדי שהחפץ יאסֵר צריך שתהא הע"ז חפצה בגוף החפץ, כלומר שאוכלת או נהנית מגוף הדבר [לשון הרשב"א (ע"ז נ"א:) 'שאינה נקראת תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך בזריקתן לפניה או בהעמדתן לפניה, כגון אבני המרקוליס שיש בחוקי המרקוליס שהיא חפצה בתקרובת זריקת האבנים... אבל הכלים והמעות אינם תקרובת שתהא הע"ז חפצה בגופן של מעות ושל כלים'. וכן מוכח מהככרות שהתירו הראשונים, ראה להלן[1] סעיף ט']; בענייננו אין איסור תקרובת, כיון שהאליל 'אוהב' רק את הסרת השיער ולא את גוף השיער [ובפרט שהם מאפיינים את אליל זה כ'זך' שאוהב רק דברים נעימים כגון בשמים פירות פרחים וכדו', ומתעב את מותרות האדם כשיער צפרניים והפרשות, וכ"ש שלא שיער גזוז מאוס עם זיעה שומן וקשקשים, והשיער הגזוז טמא מאד ע"פ דתם, ומי שיכניס שיער לבית הע"ז מבטיחים לו בספריהם גיהנום לזמן בלתי מוגבל, וחטאו שווה להריגת עובר].

דרך עבודתה בחפץ זה: ד'- לאחר שמתקיים הבסיס - הדיון הוא האם חפץ זה קרב על גבי מזבח [כגון בשר, שמן, סולת, מים ומלח], או שעכ"פ דרך עבודתה בחפץ זה, וגם נעשתה בו פעולה שהיא כעין עבודת פנים - כגון שבירה שהיא כעין זביחה, או זריקה המשתברת שהיא כעין זריקת דם (שו"ע קל"ט ג') [או ע"י הקטרה של מקצת מהחפץ (ראשונים)].

פעולה בכוונת 'עבודה': ה'- הפעולה האוסרת צריכה להעשות בכוונה לעשות 'עבודה' לשם הע"ז (רש"י, רמב"ן, רבינו יונה, ר"ן, וכן לשון הרא"ה ע"ז נ"א: 'ופריש לה כגון שבצרן מתחלה לכך - כלומר לשם ע"ז לגמרי, שהבצירה עצמה לכונת עבודה, שבאותה בצירה דהוי דבר המשתבר הוא עובדה'), אבל אם הפעולה נחשבת רק כ'מנהג' טוב וכתשלום נדר ואיננה 'עבודה' כשלעצמה - החפץ אינו נאסר; בנדו"ד הרי מהות התגלחת מוגדרת בכתביהם כ'מנהג', ואינה מוזכרת ברשימת ה'עבודות' של הע"ז, אלא רק ברשימת 'הנדרים' ש'החסידים' רגילים לנדור בעת צרה וכדו' - להתגלח במטרה להפגין את ביטול האגו[2] בפני האליל. וזו היתה סיבה נוספת שעל פיה התיר הגריש"א בשנת תש"נ את השערות - שהתגלחת נעשית רק כ'מדת חסידות' של ויתור על דבר יקר ולא כ'עבודה' [ז"ל בסוף התשובה הנ"ל: 'ובלאו כל הני מילי, לפי המומחה הנ"ל – אין במעשה התגלחת שום סרך של עבודת 'עבודה' לע"ז, אלא הני עובדי אלילים רק מראים במעשה התגלחת עד כמה הם אדוקים בע"ז ושהם מוכנים להשחית ולאבד את היקר להם בגללם, אבל אין שום חלות שֵם ע"ז על עצם השערות']. כמו כן, התגלחת מוגדרת בכתביהם כאמצעי 'הכנה' להכשיר את האדם להתראות לפני האליל ללא גאוותו וללא טומאת השערות, וממילא אין בכחה לאסור את השערות.

'עבודת שבירה' ולא רק כהיכי תימצי: ו'- צריך שעצם מעשה השבירה יהיה 'מעשה עבודה' של שבירה, ולא שמעשה השבירה יהיה רק 'היכי תימצי' להביא ל'תוצאה' הרצויה לע"ז [כפי שכתבו הראשונים שהוזכרו באות ה' - שצריך לכוון לעובדה בעצם הבצירה[3]], ובפרט אם שובר רק כדי שיהיה לו חפץ תלוש לתת לע"ז אח"כ - אין כאן אלא 'הכשר' בלבד, ואינו נאסר [כדמוכח מסוגיא דחולין ל"ט שבשחיטה לחולין בשביל להוציא את הדם על מנת להוליך את הדם לע"ז - לכו"ע הבהמה לא נאסרת (שהרי מה שרבי יוחנן אסר בשוחט לחולין ע"מ לזרוק לע"ז הוא רק כי כך מצאנו בפיגול, והרי שחיטה ע"מ להוליך חוץ לזמנו אינה מפגלת - כי הולכה איננה 'אכילת מזבח'), מגיד משנה שחיטה ב' ט"ו בשם המפרשים, וכ"כ בהדיא בשמלה חדשה ד' ב']; בענייננו אין מתכוונים כלל ל'מעשה עבודה' בעצם פעולת חיתוך השיער, ואפילו אם יש מישהו מהמון העם ששוגה בהבנת דתו וחושב שהאליל אוהב את גוף השיער ומתכוון לתת לו את גוף השיער - גם הוא אינו מתכוון לעבודה ע"י עצם מעשה הגזיזה, שהרי: א'- לא נזכרה אצלם בשום מקום איזו חשיבות לעצם מעשה החיתוך, ב'- במקומות שונים בארה"ב אף שולחים את המתגלחים באופן רשמי להסתפר אצל הספר הנוצרי שבשכינות לבית הע"ז, ג'- המתגלחים לא 'מהדרים' לגזוז עכ"פ מקצת שיער בעצמם כדי 'לזכות' בעבודה הזו, ד'- התגלחת נעשית ע"י כת הספרים הרגילים שברחבי הודו, והם מהשפלים שבאומה, שלא מסתבר שהיו מוסרים דוקא להם לעשות איזו 'עבודה'.

ואכן פעולת התגלחת בשפה הטמילית מכונה 'מוֹתַּאי אַדיתַּל' (மொட்டை அடித்தல்) – שאין פירושה 'תגלחת' אלא 'התקרחות' – ללמדך שהעיקר בפעולה זו היא תוצאת הקרחת ולא מעשה החיתוך עצמו, וברמה העקרונית לא היה אכפת להם שתוצאת ההתקרחות הרצויה תושג ע"י מעשה ללא חיתוך [כגון שליפת כל השיער עם שורשו ע"י פינצטה], או אפילו ללא מעשה כלל – ע"י גרמא שהשיער יפול מאליו [ע"י משחה וכדו'].

נמצא שאף לפי[4] אותם בורים שאינם בקיאים בדתם - הגזיזה עצמה איננה 'עבודה' לע"ז, אלא רק היכי תימצי להפיק שיער גזוז כדי ליתנו לאליל[5]; ונמצא שאין כאן כלל 'מעשה עבודה' של 'חיתוך' כעין זביחה (להורות נתן חלק י"ד מ"ז, ראש דוד).

י"א שאין איסור כשאינו קרב בפנים: ז'- נחלקו הראשונים האם אין איסור תקרובת אלא בדבר הקרב בפנים [=בביהמ"ק, כגון בהמה תמימה הכשרה למזבח, שמן, סולת, מלח, וכדו'] (כדעת רבי יוחנן בע"ז נ"א: [אמנם יש ראשונים שפירשו אחרת בדעת רבי יוחנן], וכך פסקו הרמב"ן, חידושי הרשב"א, הרא"ה, הריטב"א והר"מ המובא בריטב"א, וכך נקט בפשיטות בשו"ת חת"ם סופר ז' מ', עכ"פ בהבנת הסוגיא, זה לשונו: 'רב לטעמיה דס"ל בע"ז נ': זרק מקל לפנים... דהוה כעין זביחה, ואמנם שם נ"א. איפסקא הלכתא כרבי יוחנן דלא כרב אלא דבעינן כעין פנים וליכא... ולמאי דקיי"ל הילכתא כריו"ח בעינן כעין פנים'), או שאיסור תקרובת הוא אפילו בדבר שאינו קרב בפנים - אלא שנעשתה בו פעולה כעין פנים, ואף א"צ שתהיה פעולה בדיוק כעין פנים - אלא די בפעולת שבירה שהיא רק כעין זביחה (כדברי רב בע"ז נ':, וכך פסקו הרמב"ם והראב"ד), והנפ"מ לגבי שיער שאיננו קרב בפנים - שלדעה הראשונה אין כלל אפשרות לאסור את השיער מאחר ואינו קרב בפנים; אמנם השו"ע פסק לאיסור בשבירת מקל, אך בודאי שאם ישנם עוד צדדים או ספיקות יש לצרף את שיטת הראשונים האלו (שלחן הלוי כ"ח, ראש דוד).

נתינה כשווי כספי: ח'- נתינה שכל מהותה היא הענקת שווי כספי לבית הע"ז - אינה אוסרת (רשב"א ע"ז נ"א: 'הכלים והמעות אינם תקרובת שתהא הע"ז חפצה בגופן של מעות ושל כלים, אלא שהמעות הן נדרים ונדבות ליקח מהם צרכי ע"ז'), וכ"כ הגר"מ שטרנבוך (בתשובתו הראשונה דת והלכה א', שנת תש"ל) שאם ציווי האליל לגזיזה הוא רק למטרת ריווח כספי שלא כדי להגדיל ולהאדיר את הע"ז בכך - איננו אוסר את השיער [ומה שהגרמ"ש אסר היה רק כי הניח שבהודו הגזיזה נעשית על דעת להקטיר את השיער לע"ז], וכן אמר הגריש"א בעת עדות הרב דונר; על כן, כלפי אלו שמתכוונים בגילוח לנתינה ממונית של שווי השיער - אין בכך סיבה לאסור את השיער.

נתינה לצורך אחרים או לנחת רוח:
ט'- אם תכלית הנתינה לאליל היא על מנת שיתן לאחרים, או אם הנתינה היא לאחרים כדי לעשות לאליל נחת רוח - אינה אוסרת [שהרי אין זה בגדר שהע"ז 'חפצה' בגוף הדבר - הנזכר בדברי הרשב"א (הובא לעיל באות ג'), ועל כן אין כאן גדר 'קרבן' שהוא מהות התקרובת (כפי שנתבאר באות ב'); וכן מוכח ממה שהתירו הראשונים את הככרות שניתנו לע"ז לצורך אכילת הכמרים משל הע"ז, וסיבת ההיתר היא שהככרות לא ניתנו לאכילת הע"ז עצמה והע"ז לא נהנית מגוף הככרות[6]] - א"כ אפילו אם נניח שמכוונים לתת את השערות לאליל על מנת למוסרן לנאלה-דיווי, או אם נותנים לה את השערות בשביל לעשות נחת רוח לאליל - השיער לא יאסר בכך.

האם יחידים מחדשים דרך עבודה: י'- אם עפ"י אמונתם אין כאן תקרובת - אזי פשוט שגם אם יחידים מתכוונים לנתינת השיער מחוסר הבנתם את דתם ודאי לא נוכל להגדיר בזה שהע"ז 'דרכה בשערות', שהוא תנאי הנצרך לכל תקרובת שאינה מתקבלת בפנים כשבירת מקל (כדעת רוב הראשונים, וכ"פ בשו"ע קל"ט ג') - דודאי דרך העבודה נקבעת דוקא ע"י ספרי הדת והכמרים ולא ע"י יחידים נבערים מדעת שטועים בהבנת דתם (שלחן הלוי כ"ח, משנה הלכות י"ט קט"ו); כדי לאסור יאלצו לומר שאותם נבערים שאינם מתעמקים בטעמי עבודתם מתכוונים לחדש 'דרך עבודה' חדשה ולומר שדרך ע"ז זו בשערות - אך קשה להעלות על הדעת שהנבערים יתכוונו לייצר עבודה חדשה השונה מהדת המקובלת אצלם מאות שנים והמבוארת בספריהם וע"י כמריהם, אלא לכל היותר הם טועים ושוגים בהבנת דתם [ואפילו נניח שהם מתכוונים לחדש נתינה לאליל - לא מסתבר שהם מתכוונים גם לחדש עבודה בגזיזה כדי לדאוג שיהא לאליל שיער גזוז (ראש דוד, להורות נתן)].

כל דפריש: י"א- גם אם היה בכח אותו מיעוט לאסור את השערות שלו - הרי עדיין רוב השערות היוצאות מבית הע"ז הן מותרות, וכל דפריש מרובא פריש [והספק נולד לאחר שכבר פירש, ואכמ"ל]. בנוסף יש גם 'ביטול ברוב' לדעת הרמ"א (קל"ד ב') שאיסור ע"ז בתערובת יבש ביבש - בטל, אם הוא דבר שאינו חשוב [כמו שערות במצבן הגולמי הראשוני].

ספק תקרובת וחזקה דמעיקרא: י"ב- אפילו נימא שאין כאן רוב ברור להיתר, הלא לכל היותר יש כאן רק ספק [שהלא מידיעה על מיעוטא דמיעוטא דאינשי אי אפשר לקבוע מה דעת הרוב, והרי זה תלוי בדעת כל אחד ואחד], ושוב יש לילך אחר חזקת ההיתר של השערות שהיו בודאי מותרות לפני הגילוח; וכך אמר הגר"ד לנדו שליט"א [הובא בתשובה שכתב בן אחיו שליט"א מה ששמע ממנו, והראה את הדברים להגר"ד שליט"א לאישור] שבכל ספק תקרובת יש חזקה דמעיקרא שלא היה בכלל תקרובת - ואין לאסור מספק [ומה שבמשנה (ע"ז נ"א:) אסרו כשמצא בראשו פרכילי ענבים, ולא הלכו אחר חזקת היתר - ראה רשב"א וריטב"א ששם דרכם לבצור לע"ז, או ששם מיירי דוקא כשנמצא בפנים לפני הע"ז].

מספיקא לא מחזקינן איסורא: י"ג- כתב הט"ז (יו"ד קמ"א ב') לגבי צלמים הנמצאים שספק אם נעשו לע"ז או לנוי, דמספיקא לא מחזקינן איסורא, וז"ל 'הא קי"ל בכל דוכתי דלא מחזקינן איסורא מספק ואין מחמרינן מספק אלא במקום דאתחזק איסורא כבר', וכן דעת הב"ח בקו"א שם [וכ"כ הריטב"א ע"ז מ': 'כל סתם מקומות הם בחזקת שאין נעבדין, ואנו אין לנו לאסור שום דבר משום ספק עבודה זרה אף על גב דאיסור תורה הוא, עד דנדע ודאי שהיא עבודה זרה או שהרוב נעבד, וכולהו קראי דמשתעו בענין עבודה זרה - בעבודה זרה ודאית הם... ומדברי רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל למדתיה'], ואף הש"ך שם דפליג ואסר בספק, היינו דוקא שם שיש ריעותא, כי יש בודאי צלמים רבים שנעשו לשם ע"ז [וכמ"ש התוס' (ע"ז ל"ד:) לגבי קיבות עגלים שספק אם נשחטו לע"ז, שאחר שנשחטו יש ריעותא בחזקת היתר של הקיבה מפני שידוע לנו בודאות שחלק מבהמות העיר נשחטו לע"ז ובודאי חלק מקיבות העיר אסורות (כך מבואר בתוס' הרא"ש ותוס' רבינו אלחנן), וכ"כ הבינת אדם (פ"ח)], משא"כ בענייננו שהספק הוא אם בכלל קיימת אצלם 'עבודת תקרובת' במעשה הגילוח, ואנו יודעים בוודאות כי במקורה נקבעה התגלחת לא כ'עבודה', ובודאי שלא כ'תקרובת', אלא כהסרת טומאה וגאווה - אלא שאנו דנים האם מחמת הסיפור החדש השתנתה מהות הגילוח מ'מעשה התקרחות בעלמא' ל'עבודת שחיטת קרבן' – בזה בודאי יש לומר שמספיקא לא מחזיקין איסורא. גם יש לנו בזה ספק ספיקא, דיש לצרף דעות הראשונים שאין תקרובת במעשה כעין פנים בלבד [וספק ספיקא בע"ז מותר אליבא דרב (זבחים ע"ד., ע"ש) דקיי"ל כוותיה באיסורא, וכ"פ הרמב"ם (ע"ז ז' י') והטור (ק"מ א')]; ואין לטעון שהוא רק ספק חסרון ידיעה שאפשר לברר, שהרי מצד עיקר דתם ברור למעלה מעל כל ספק שאין כאן לתא דתקרובת, וכל הספק [למחמירים שחשים לדעת העובדים מול דעת עצם דתם] מתחיל רק בדעת העובדים, וברור שאי אפשר לשאול ולברר אצל כל אחד ממליוני העובדים הללו למה בדיוק הוא מתכוון בתגלחת - וא"כ הו"ל חסרון ידיעה שאי אפשר לברר.

האם יש ע"ז לכח דמיוני: י"ד- כתב החזו"א (יו"ד ס"ב כ"א) [ויש לכך ראיות מדברי הראשונים, ואכמ"ל, יתבאר באורך במאמר 'בענין עבודה ותקרובת לע"ז דמיונית', בעמ' 851, וכן בעמ' 801, ובהערות 440,444] שכשעובד כח נברא כזב שצייר בנפשו ולא שנברא באמת [וקיים בהוה, או שהיה חי בעבר ונשמתו קיימת] - אינו אלא איסור מינות ולא איסור ע"ז; כך משמעות הרמב"ם (ע"ז ב' א') 'עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן'[7]. עבודת ההינדו היא לכח מופשט ולא לנברא מסויים, והפסלים הרבים שבדו הם דמויות דמיוניות משונות - ולכאורה יש לדון שמא עבודתה איננה בכלל ע"ז; לפי אמונתם אין משמעות לפסלונים לפני שעשו להם 'טקס החייאה' שבו האלוהות מתגלמת בפסל, ולפ"ז לכאורה נראה שהפסל רק מייצג את האלילות הדמיונית, ועכ"פ בודאי סביר להניח שבעבודות שאינן לפני הפסל ממש לא מתכוונים לפסל הממשי שנמצא בתוך בית הע"ז, אלא לכח המופשט הדמיוני, וא"כ התגלחת היא עבודה לכח דמיוני בעלמא, ולפי דברי החזו"א אין כאן ע"ז אלא מינות, וממילא אין כאן תקרובת, ושמעתי שזו אחת הסיבות שהגר"ד לנדו שליט"א אוחז שאין איסור בשערות הבאות מבתי הע"ז בהודו (הובא בקיצור בספרו 'מנחת דבר' מצווה כ"ו, בהערה).

תקרובת שהוקרבה לדמיון: ט"ו- גם לולא דברי החזו"א [ונניח שהעובד לדמיון היה נחשב כעובד ע"ז], אך תקרובת שהוקרבה לדמיון ודאי איננה נאסרת, כדמוכח בראשונים שבשביל לאסור תקרובת צריך שהדבר יוקרב לפני מציאות מסוימת שנעשתה ע"ז ונקראת אלוהות [בחולין מ'. הגמ' חילקה בין השוחט לשם גדא (-מזל/מלאך) דהר - שנאסרת התקרובת, לבין השוחט להר עצמו - שאינה נאסרת, ופירש"י 'הר אינו נעשה עבודת כוכבים, דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במס' ע''ז (מ"ה:) - הלכך לשמן לא מיקריא זבחי מתים', ובגדא דהר פירש"י: 'מיהו אלהות מיקרו', וכל הראשונים שחלקו עליו (בטעם או בדין) כולם אמרו רק שהר כן נעשה אלהות (מכח מה שהעובד להר בסייף) - הרי שכולם מודים שבשביל לאסור תקרובת צריך שהחפץ יוקרב לפני דבר שנעשה אלהות]; א"כ בע"ז דמיונית [כמו בענייננו] הרי אין שום מציאות אמיתית שנעשית ע"ז ונקראת אלוהות - ממילא מה שהוקרב לדמיון זה אינו נאסר כתקרובת ע"ז.

בסיכומו של תקציר זה - חושבני שאין כאן סיבה מספיקה לאסור את השיער הנגזז בבתי הע"ז בהודו, וכ"ש לא שיער שספק אם מקורו משם, ודו"ק בכל זה כי קיצרתי ככל שניתן



[1] יש להעיר שסעיף זה, ג', וסעיפים ח' וט' בנויים על אותו יסוד, בסעיף זה מבואר איזה סוג נתינה נצרך בכדי להיקרא תקרובת, ובסעיפים ח' וט' מובאות שתי דוגמאות של נתינה מסוג אחר שאינן נאסרות, וחילקנום לג' סעיפים רק למען הסדר הטוב.
[2] ואין לומר שכל מעשה שיש בו צער ומסירות לאליל ה"ז בגדר 'עבודה', שהרי דרך העכו"ם היה להתגודד ולחבל בגופם לע"ז ['ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם' (מ"א י"ח כ"ח)], ועכ"ז כתב הרמב"ם (ע"ז י"ב י"ג) שאין בזה אלא מלקות, ועיי"ש בכס"מ, וכ"ה בנימוק"י (מכות ד'.) בשם התוס', ולא חייב סקילה כדין עובד ע"ז; ועוד שלפי פסק הגריש"א (בתשובה הנ"ל) אין להתחשב אלא בכוונת המגלחים [שהם העובדים] ולא במתגלחים - ומצד המגלחים אין שום צער ומסירות.
[3] גם השחיטה בביהמ"ק [שאיסור השחיטה והשבירה לע"ז נלמדים ממנה] היא לא רק היכי תימצי להכשיר את הבהמה מאיסור אבר מן החי ומאיסור נבילה, וכמ"ש בשו"ת בית הלוי ב' כ"ג: 'ודאי דשחיטה דידהו הוא מ"ע גמורה... ודאי דאינו משום הפקעת איסור של אבר מן החי לחודא רק הוא ציווי ומ"ע בעבודת הקרבן, ובלא זה הוא מחוסר מצוה אחת שבקרבן... ולא דבאה רק להפקיע איסורא לחודא כמו בחולין' [על אף שיש לשונות בגמ' ובראשונים ששחיטה בקרבן לאו עבודה אמנם יש גם לשונות בכמה מקומות שהשחיטה היא כן 'עבודה', כגון בזבחים ט': לגבי קרבן, ובע"ז ל"ד: לגבי שחיטה לע"ז, ושחיטה נמנית מד' עבודות שבקרבן (פסחים ס':), ויש הוכחות מסוגיות שונות שהשחיטה היא 'תחילת עבודה', ואכמ"ל - ועכ"פ לעניין תקרובת מבואר במפורש בראשונים הנ"ל שצריך לכוון 'לעובדה' באותה השבירה].
[4] ובאמת לפי המציאות האמיתית שאין כאן כוונת תקרובת כלל, אלא מעשה של הכנעה ושל וויתור – פשוט שאין כאן שום 'עבודה' במעשה הגזיזה של הספרים, שהרי 'עבודה' יכולה להיות קיימת בזה רק כלפי המתגלח המוותר משהו למען האליל, משא"כ הספר שלא עושה כאן שום 'וויתור', אלא אדרבה, מקבל על כך תשלום מלא.
[5] כדוגמה למחשבת ההמון בזה יש לציין שבמהדורה הראשונה של 'הישכם אוהבים' הביאו כמה ציטוטים מאיזה כומר ותיק בבית הע"ז ומהנהלת הבית הע"ז שהשיער 'ינתן לאליל' אחרי השארתו באולם התגלחת או אחרי משך זמן בלתי ידוע..., הרי שכל שדיברו הוא רק על נתינת שיער גזוז לאליל, אבל הם כלל לא העלו על דעתם כזה רעיון משונה של 'עבודה' בעצם פעולת הגזיזה [יש להעיר שגם מתוך דבריהם מוכח שכוונתם היתה רק לתרומת שווי השיער וכלל לא לנתינת גוף השיער].
[6] זה לשון תוס' (ע"ז נ': דיבור ראשון): 'וככרות שמביאין דורון מותרין שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים, ותקרובת עבודת כוכבים לא הוו שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים', וז"ל הרשב"א (ע"ז נ"א:): 'ורבינו יצחק ז"ל היה אומר שאין הככרות תקרובת לפי שאין מתכוונים אלא לתתם לגלחים, ודוקא באותן דורות שהיו עובדי ע"ז אומרים שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת היה התקרובת אסור', וכן בריטב"א ע"ז נ"א: 'הני מילי דבר הנתון לעבודה זרה להיות לה תקרובת, אבל זה אין עושין לדעת תקרובת אלא אותו שמשקין אותו [=את הע"ז] הכומר ואוכל אותו שם, אבל שאר האובלד"ש דורון לכומרים הוא, ומה שמניחין אותו בפני עבודה זרה אינו בדרך תקרובת כלל אלא כמי שנותן לה פרס לכומריה', וז"ל המאירי (ע"ז י"ד:) 'ויש מהם שהתירו אף במה שדומה שהוא גוף תקרובת אם הוא נותן לכומריהם בשכרם', וכ"כ (ע"ז נ"א:) 'וכן היה מטכסיסיהם להיות ההמון מקריבים לחם לצורך משרתי האלילים וכומריהם, ולחם זה מותר - שאין מקריבין אותו לע"ז, וז"ל המרדכי (ע"ז תתמ"ב): וכן לחם חק לכומרים אינה תקרובת לעבודת כוכבים, כי בימים הראשונים היו מאכילין לעבודת כוכבים עצמה, וז"ל השבלי הלקט (תשמישי ע"ז סי' ט') 'ותקרובת ע"ז לא הוו, לפי שאין מביאין דורון לע"ז להאכיל כדורות הראשונים', וז"ל האורחות חיים והכל בו (צ"ז): ואותן ככרות של ע"ז שנותנין לכומרים שמקריבין לע"ז מותרין, דאין נותנין אותן להאכיל לע"ז, ואם כן לא הוי תקרובת אלא נותנין לכומרים, וכן פסק הרא"ש (ע"ז ד' א'), וכן פסק השו"ע (קל"ט ח'), ואע"פ שלא כולם הזכירו שמניחים לפני הע"ז, אך מסתבר שכולם דיברו על אותה המציאות; כיו"ב כתב הסמ"ק (מצוה ס"ח) לגבי נרות (יתכן שזו ט"ס, וצ"ל 'ככרות'): 'ויש לדקדק איך נהנין מן נרות שמקריבין לאלילים... ויש לומר דאינה כתקרובת - אלא שמביאין אותן בתורת דורון לעבדי ומשרתי האלילים'; הרי שמבואר מהתוס', והרשב"א בשם התוס', והריטב"א, והמאירי, והמרדכי, והאורחות חיים והכל בו - שיש כאן נתינה מסויימת לע"ז, אלא שתכלית הנתינה היא לא להנאת הע"ז עצמה, אלא בכדי שהככרות ינתנו אח"כ לכמרים [או שהנתינה היא ישירות לכמרים בשם הע"ז] - ועכ"ז מותר כיון שאין הע"ז חפצה בגוף הדבר ולא נהנית מהחפץ כמו בהנאת אכילתה וכדו'.

בחוברת 'פאת קדמה' הבין שהיתר הראשונים הוא רק מפני שהנתינה היא לכמרים בלבד וכלל לא לע"ז; אמנם דבריו אינם מסתברים, כי אם היתה זו נתינה לכמרים בלבד - לא הוצרכו הראשונים להאריך בסיבת ההיתר כי אין שום צד לאסור תרומת ככרות למשרתי הע"ז [ומבואר ברמב"ן (דברים י"ח ג') לגבי הזרוע לחיים וקיבה 'ינתנו למשרתי עליון לכבודו', וכ"כ החינוך (מצוה תק"ז) לגבי נתינת תרומה לכהן, ופשוט שאינם בכלל קרבן], וגם לא הוצרכו לנמק את ההבדל בין מה שפעם היו אוסרים את הככרות לימיהם שלא אסרום - בכך שבימים הראשונים היו מאכילים את הככרות לע"ז, אלא היה די לכתוב שכיום הנתינה רק לכמרים ואין כאן שום נתינה לע"ז, ונראה שכוונתם היתה לבאר שהנימוק שמחמתו פעם אסרו את הככרות הוא כי הע"ז היתה חפצה בגוף הככרות מאחר 'שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת'; ועוד, כשנדייק את לשון הראשונים נווכח שהם הגדירו זאת כהקרבה לע"ז, אלא שלא היתה בדרך תקרובת, ונתנום 'כמי שנותן לה פרס לכומריה'. אמנם, דעת הרשב"א (ע"ז נ"א:) עצמו שיש טעם לאסור באותן הככרות, אך גם הוא לא אסר אלא כשמניחים אותן לפני הע"ז 'כיון שמניחים אותה תקרובת לפניה וחושבים שמתרצה בהנחתו לפניה' [וצ"ל שהבין ממה שמניחים לפניה שאין הנתינה לע"ז רק כדי לתת את הככרות לכמרים, אלא שהע"ז כביכול נהנית מגוף הככרות (שהרי הרשב"א כתב בהדיא שצריך שתהיה הע"ז חפצה בגוף הדבר), והכמרים מקבלים רק אח"כ משולחן הע"ז, דומיא דביכורים בבהמ"ק], ולהלכה נפסק ככל הראשונים המתירים בזה.
[7] כן משמע גם בספורנו (שמות כ' ג'): 'לא יהיה לך אלהים אחרים' - אע"פ שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי כעובד לעבד המלך, על דרך 'את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים' (מ"ב י"ז ל"ג); 'על פני' - שאין חולקין כבוד לעבדים במקום המלך', ואם יסוד איסור ע"ז הוא לתת כבוד לנברא, א"כ לכאורה הוא דוקא כשמכבד נברא מציאותי ולא דמיוני.

השיעור שלי בקול הלשון
ומשהו ממש מקוצר, מלפני כשבוע, כמעט רק בנידון ההלכתי
 
נשתוממתי מהיקף ידיעתו המבהילה עד לפרטי פרטים, ובאמת שאיני ראוי לחלוק עליו, אך כיון שמהכרותי הסקתי שהוא מתרצה בהערות ודיונים לגופם של ענינים, אציג בזה כמה הערות שעלו בדעתי בעברי על הענין מקופיא:
נאלה-דיוי איננה אלילה אלא נסיכה או אדוקה, בנוסחאות בודדות היא אלילה. ומ"מ אין לה שום פסל ידוע, ולא מקום פולחן [אחת הגבעות קרויה על שמה, אבל לא כמקום פולחן], ובודאי שלא איזו דרך עבודה ידועה - ובפרט לא במתחם טירופאטי - ששם הגזיזה נעשית לאליל בלאג'.. בלי שום קשר אליה,
אין כאן שום דרך עבודתה בשערות, ולא ריצוי שלה ע"י נתינת שערות.
לכאורה העבודה היא לאליל בלאג'.. הנזכר ולא לאותה נסיכה.
בנוסף, לא מעט מהם גוזזים למטרת בריאות, ותיירים גוזזים לסקרנות.
רחוק מאוד מן השכל לעשות בריאות בבית עבודתו או להתגלח לסקרנות (מה היית אומר על 'לא מעט מניחים תפילין למטרת בריאות והמרצת הדם, ותיירים מניחים תפילין לסקרנות' וזה בפעולה חיצונית וכש"כ דבר שבגוף האדם').
ואכן פעולת התגלחת בשפה הטמילית מכונה 'מוֹתַּאי אַדיתַּל' (மொட்டை அடித்தல்) – שאין פירושה 'תגלחת' אלא 'התקרחות' – ללמדך שהעיקר בפעולה זו היא תוצאת הקרחת ולא מעשה החיתוך עצמו, וברמה העקרונית לא היה אכפת להם שתוצאת ההתקרחות הרצויה תושג ע"י מעשה ללא חיתוך [כגון שליפת כל השיער עם שורשו ע"י פינצטה], או אפילו ללא מעשה כלל – ע"י גרמא שהשיער יפול מאליו [ע"י משחה וכדו'].
ר' גוגל תרגם גילוח ואפי' נאמר כדבריך נראה שהיא עבודה שאפשר לעשותה בכמה דרכים וכגון אם יש ע"ז שאפשר לעובדה ע"י שחיטת/עריפת/חניקת/נחירת הקרבן לכאורה כולם יחשבו עבודה
נתינה לצורך אחרים או לנחת רוח: ט'- אם תכלית הנתינה לאליל היא על מנת שיתן לאחרים, או אם הנתינה היא לאחרים כדי לעשות לאליל נחת רוח - אינה אוסרת [שהרי אין זה בגדר שהע"ז 'חפצה' בגוף הדבר - הנזכר בדברי הרשב"א (הובא לעיל באות ג'), ועל כן אין כאן גדר 'קרבן' שהוא מהות התקרובת (כפי שנתבאר באות ב'); וכן מוכח ממה שהתירו הראשונים את הככרות שניתנו לע"ז לצורך אכילת הכמרים משל הע"ז, וסיבת ההיתר היא שהככרות לא ניתנו לאכילת הע"ז עצמה והע"ז לא נהנית מגוף הככרות[6]] - א"כ אפילו אם נניח שמכוונים לתת את השערות לאליל על מנת למוסרן לנאלה-דיווי, או אם נותנים לה את השערות בשביל לעשות נחת רוח לאליל - השיער לא יאסר בכך.
כפי שהערתי לעיל לכאורה אין נותנים השערות לאותה נסיכה אלא שהאליל התחייב לנסיכה והם נותנים לאליל בשביל שיוכל לקיים הבטחתו ואחדד שהם אין להם ענין לתת לאותה נסיכה שהרי כאמור אינם מאמינים בה אלא נותנים לאליל בשביל שיוכל לקיים חובו.
ע"כ הנראה לענ"ד לדון כתלמיד לפני רבו.
 
לכאורה העבודה היא לאליל בלאג'.. הנזכר ולא לאותה נסיכה.

רחוק מאוד מן השכל לעשות בריאות בבית עבודתו או להתגלח לסקרנות (מה היית אומר על 'לא מעט מניחים תפילין למטרת בריאות והמרצת הדם, ותיירים מניחים תפילין לסקרנות' וזה בפעולה חיצונית וכש"כ דבר שבגוף האדם').

ר' גוגל תרגם גילוח ואפי' נאמר כדבריך נראה שהיא עבודה שאפשר לעשותה בכמה דרכים וכגון אם יש ע"ז שאפשר לעובדה ע"י שחיטת/עריפת/חניקת/נחירת הקרבן לכאורה כולם יחשבו עבודה

כפי שהערתי לעיל לכאורה אין נותנים השערות לאותה נסיכה אלא שהאליל התחייב לנסיכה והם נותנים לאליל בשביל שיוכל לקיים הבטחתו ואחדד שהם אין להם ענין לתת לאותה נסיכה שהרי כאמור אינם מאמינים בה אלא נותנים לאליל בשביל שיוכל לקיים חובו.
ע"כ הנראה לענ"ד לדון כתלמיד לפני רבו.
יפה כתבת, ואשיב בס"ד
העבודה היא לאליל הנ"ל ולא לאותה נסיכה, וממילא היא לא בסיפור, ומה שנניח שהיא מחבבת שערות והאליל נותן לה את השערות שהוא מקבל - לא יכול להפוך את השערות הללו ל'עבודת אליל בשערות' במה שנותנים לה אותם.
וממילא חזרנו רק לחלק של האליל ולא למה שהיא מקבלת שערות
וכלפי האליל - בודאי אין נתינת חפץ החביב עליו, כי כל שחביב עליו [לפי שטותם כמובן] הוא המסירות שבהתקרחות, ואין לו שום ענין בגוף השיער, שנחשב כטמא לאחר שנגזז [וגם לפני שנגזז - נתפסים בו החיצונים לפי אמונתם], ונמצא שאין שום אליל שיש לו ענין בשערות עצמן כחפץ שעובדים אותו בו.

מה שרחוק מן השכל שלך - מה לעשות, השכל שלך הוא לא שכל של הינדי. את הנתונים הללו כתבו חברת התחקירים ההינדית שקיבלה ממון רב מאחד הרבנים כדי לבצע עבודת המחקר, הן על נושא כמות ואחוזי השיער, והן על מהות מנהג התגלחת, והם אלו שאמרו שאנשים רבים גוזזים רק מסיבה בריאותית - שהשמש תקרין על הקרקפת, ותשפר את מאזן הויטמינים, ועוד כמה דברים כאלו. עורכי המחקר הם הינדים שבעצמם התגלחו שם.

אנחנו ביררנו עם דוברי טמילית שורשיים ולא עם קשקושי גוגל. אני אישית שוחחתי עם כמה כמרים, ועם כמה מומחים לדתם, הן יהודים והן נכרים.

נתינה לאליל כדי שיתן למישהו אחר לא יכולה להיות תקרובת, כפי הגדרת הרשב"א המקובלת להלכה שתקרובת היא רק כשהאליל חפץ בעצמו בגוף החפץ
 
הלילה התפניתי כמה דקות לפתוח מעט את 'ואתם הדבקים' בנספח על כמות השיער, וכתבתי כמה הערות:
עוד על 'ואתם הדבקים'
עוד ראיתי במהדורה זו שכדי להמחיש את כמות השערות מבתי הע"ז הוא נעזר במחקר של חברת התחקירים FBI שהבאנו את ממצאיה לאורך הספר הכצעקתה, וכדאי להווכח איך הוא הביא את דבריהם שהיו לפניו.
א'- כתב שהם כתבו שלהערכתם עיקר שיער הרמי בעולם הוא מבתי הע"ז בהודו, אך השמיט את מה שכתבו בעמוד הבא שמכירת שיער דרך המגזר הלא מאורגן היא תעשייה מסיבית, ושזה מאתגר לכמֵת את גודל השוק השחור מכיוון ששום איגוד סחר או ממשלה לא אמדו במדויק את היקף המכירות הבלתי חוקיות של מוצרי שיער אדם, ושפקידי מכס מעריכים שהודו מפסידה כ-18 מיליון דולר בשנה מהברחת שיער אדם, וכך כתבו לאורך כל התחקיר שנתוניהם מבוססים רק על השוק החוקי, אבל את השוק השחור אין שום דרך לאמוד .
ב'- בעל 'ואתם דבקים' הוסיף בהערה שהיו שהתעקשו שמא השיער הלא חוקי הוא מרובה על שיער בתי הע"ז אך מיותר לציין שזו טענה חלשה כי מחקר מכובד לא יכתוב שאם נתייחס לשוק השחור הכל יתהפך ~ אמנם התעלם ממה ש חברת התחקירים עצמה כתבה לאורך כל הדו"ח שכמות השיער הלא חוקי היא עצומה ושאין שום דרך לדעת מהי, ואף בתוך הודו אין דרך לכמֵת את השוק השחור .
ג'- עוד הוסיף שם בהערה שבידו כתבות ומקורות שמבריחים המון שיער מבתי הע"ז - אני מכיר רק כתבה אחת בלבד על שיער שנתפס וחשדו שמקורו מבית הע"ז טירופאטי אך הם הכחישו זאת נמרצות, ולא ראיתי זכר לכתבות ומקורות נוספים על זה, ואילו כתבות על ההפסדים הגדולים להודו בשל הברחות שיער - יש הרבה ולכן הממשלה הנהיגה שורת תקנות המיועדות לצמצם את הפסדי תעשיית עיבוד השיער בהודו [בלי לקשר זאת לבתי הע"ז].
ד'- עוד רצה להגדיל את כמות השיער מבתי הע"ז ונתן אמון במספר 12.5 מיליון מתגלחים בשנה - אלא ש זהו מספר שכתבו TTD - הנהלת המקום שמטרתה להגדיל את מספר המבקרים כדי להגיל את הכנסותיהם, והאמון מהם והלאה .
ה'- עוד ניסו לקבל אינדיקציה לכמות המתגלחות מדברי המחקר הנ"ל שניסו לעשות פילוח מה אחוז המתגלחים מבין הצליינים, וכמה מתוכם הם נשים, וכמה מגלחות גילוח מלא, ומנתוני התרשמות זו הסיקו שאחוז המתגלחות גילוח מלא הוא 5.6% מכלל המתגלחים, וממילא מדובר במספר אדיר של נשים בכל יום המגלחות גילוח מלא, ומפיקות כטון שיער לפאות בכל יום ~ אמנם, הפילוח הנ"ל הוא התרשמות אישית בלבד של כותב הדו"ח [Based on our personal opinion], כלומר לא איזה נתון מבוסס על מידע אמין, ועוד, המינוח 'גילוח מלא' אין משמעותו בדוקא שיער ארוך 15 אינץ' הראוי לפאות - שהרי שיער כזה צומח בכמה שנים ואילו שני שליש ממבקרי המקום באים בתדירות גבוהה עד פעם בשנתיים [כפי הסטטיסטיקה שהבאנו בעמ' 277 שנערכה על 500 צליינים, והסיקה ש-11.2% מהם מגיעים פעם בחודש לטירומאלה, 50.6% פעם בשנה, 5.6% פעם בשנתיים, 32.6 מגיעים כשיכולים] , ושיערן קצר ולא ראוי לפאות, ובנוסף, כמות של טון שיער ארוך ביום סותרת את מה שכתוב במקומות רבים שכל תפוקת השיער בטירופאטי היא 500-600 טון בשנה [מעולם לא מצאתי נתון כתוב על יותר מ-600 טון שיער בשנה!] , והרי בכל המכרזים שמצאנו אחוז השיער הארוך הוא לכל היותר כ-6% מכלל השיער, כלומר כ-36 טון בשנה בסה"כ - שהם עשירית ממסקנת 'ואתם הדבקים' .
ו'- עוד ניסה להוכיח מנתוני שני מכרזים שהציעו למכירה 11.2 טון שיער מעל 27 אינץ', 39.6 טון שיער מעל 19 אינץ', ו-26.3 טון שיער מעל 10 אינץ' [ובמכרז השני המשקל הוא 3.9, 26.9, ו-18.4 טון בהתאמה] ~ אלא שכתבו שזו הכמות שנמכרה, ואילו במסמך הנ"ל רק כתוב שזו הכמות שהוצאה למכירה ולא כתוב שנמכרה בפועל [אם היו מצרפים קישור היה אפשר אולי לבדוק מה באמת כתוב שם], ומי שמצוי במכרזים שלהם יודע שמכיון ששיער לא מתקלקל, ואינם לחוצים כספית - אזי מוכרים רק את הכמות שמקבלים עליה סכום מירבי, ולדוגמא במכרז ינואר 2018 מתוך עשרה טון של השיער הארוך ביותר נמכרו רק 600 ק"ג [=6%], 2.4 טון מתוך 46.1 של הבינוני [=5.2%], ו-500 קילו מתוך 30.3 טון שיער מעל 10 אינץ' [=1.7%] (https://www.indiatoday.in/fyi/story/hair-auction-ttd-andhra-pradesh-balaji-temple-1123238-2018-01-05).
ז'- עוד הביאו מחברת התחקירים שכמות השיער בטירופאטי מהווה 56.85% מכלל בתי הע"ז בהודו - וממילא למדו משם על כמות השיער בשאר בתי הע"ז ~ העלימו את מה שהדגישו שם שאלו נתוני רווח כספי ולא של כמות , והרי רווח כספי תלוי ברמת המחירים שהשיגו במכרזים, ועוד הוסיפו שאחוז השיער רמי בבתי הע"ז הוא 90.12% מכלל שיער הרמי בהודו - וממילא מוכח לחלוטין שכמעט כל השיער רמי בהודו הוא אסור ~ אלא שהעלימו את מה שמודגש שם שזהו נתון כספי ולא כמותי, ושהוא מייצג רק את הרווח הלבן ולא את השוק השחור ... [Note: The graph shows India Remy hair supply shares (%), by source, based on revenue (value), and not volume (weight). The graph represents data based only on legal/official hair trade ], וממילא נתון זה חסר ערך לחלוטין מכיון שעיקר תעשיית השיער בהודו ובעולם היא בשוק השחור, ומכירות שיער חוקיות הינן כמעט רק בבתי הע"ז המנהלים רישום רשמי ומכרזים גלויים.
 

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון