ד' תעניות בין המצרים ת"ב פוחת והולך תשעה באב? (1 צופה)

[חדושא]

ביהמ"ק התחיל להישרף ביום תשיעי ורובו ביום עשירי.
ואילו ככל שהצום לקראת סיום מקילים בכמה דינים מה הפשט?

 

[חיים ארוכים]

כ' האר"י שבזמן שנשרף ביהמ"ק היו שרים ושמחים עת נטו צלילי ערב ונשרף הבית,
כזכור לי אני לא בטוח, הטעם משום שפך חמתו על עצים ואבנים

 

[לב טוב]

ביהמ"ק התחיל להישרף ביום תשיעי ורובו ביום עשירי.
ואילו ככל שהצום לקראת סיום מקילים בכמה דינים מה הפשט?

לחץ כדי לכווץ...

כ' האר"י שבזמן שנשרף ביהמ"ק היו שרים ושמחים עת נטו צלילי ערב ונשרף הבית,
כזכור לי אני לא בטוח, הטעם משום שפך חמתו על עצים ואבנים

לחץ כדי לכווץ...

בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ג (פרשת לך לך)
מתיבין ליה והכתיב (ירמיה לח) והיה כאשר נלכדה ירושלים, אמר להם עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם דאמר רבי שמואל ב"נ =בן נחמני= אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש שנאמר תם עונך בת ציון וגו'.

טעמי המנהגים סימן תרנז
טעם שאין אומרים נחם בערבית ושחרית עד המנחה, כי עד המנחה הרי הוא כמו שמתו מוטל לפניו ואין ראוי לקבל תנחומין עד המנחה שהוא כנסתם הגולל (המנהיג). עוד טעם, כי במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם* (זכור לאברהם אות ט' בשם מהרח"ו, ועיין מדרש איכה פ"א אות נ"ז):

ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנט ס"ק ז
מנהג העולם לומר פסוקי נחמה בערב. והרב שיירי כנה"ג משם הרב צדה לדרך ערער על המנהג, דהא כל היום אסור בתורה. וכתב דכיון דלא נזכר זה בטור וב"י, נהג שלא לאומרם ולא למחות במנהג. והרב יד אהרן מצא סמך למנהג מדברי הגמי"י שהביא מרן בב"י ריש סי' זה, ע"ש. ואני מוסיף דכיון דבימי מרן כבר היו הסדורים והמחזורים בדפוס אי לא הוה סבר דשרי הו"ל לערער ולבטל המנהג, ומדשתיק שמע מינה דהמנהג טוב.
שוב ראיתי בספר הכונות להאר"י זצ"ל (דף פט ע"ג) שהביא המנהג ונתן טעם למנהג כמשז"ל (איכ"ר ד, יד) דכשישראל ראו דבט' באב בערב הציתו אש בהיכל אמרו מזמור, ששפך חמתו על עצים ואבנים ושמחו שמחה גדולה, דאי לאו הכי לא היה ח"ו תקומה, ואז קבלו נחמה, המנהג הוא טוב ונכון. והאריך עוד. וכתב מהרח"ו שם, דנראה לו ששמע טעם אחר מהרב זצ"ל, כי במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם כמשז"ל (ראה איכ"ר א, נא), עש"ב. ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"וג.

 

[איש פשוט]

ביהמ"ק התחיל להישרף ביום תשיעי ורובו ביום עשירי.
ואילו ככל שהצום לקראת סיום מקילים בכמה דינים מה הפשט?

לחץ כדי לכווץ...

יש איזה משהו מוזר שיוצא שעיקר האבל הוא בזמן שביהמ"ק לא נחרב ממש עדיין
אבל הטעם הוא כיוון שבחצות ת"ב נולד המשיח. (ומקדים רפואה למכה...)

 

[לב טוב]

יש איזה משהו מוזר שיוצא שעיקר האבל הוא בזמן שביהמ"ק לא נחרב ממש עדיין
אבל הטעם הוא כיוון שבחצות ת"ב נולד המשיח. (ומקדים רפואה למכה...)

לחץ כדי לכווץ...

ספר סדר היום סדר תשעה באב
עוד אפשר לומר אעפ"י שנעשה בו מקצת הפעולה מ"מ חשבינן לו כיון שהוא יום מועד לרעה מזמנים אחרים כאלו נעשה כל הענין בו ביום דמי והוא הוא הגורם וראיה לזה שבבית שני נכנסו בו עכו"ם בט' לעת ערב והתחילו לשרוף ולא נשרף באותו יום כ"א מעט מזעיר ורובו או כולו נשרף בי' ואפי' הכי נקבעה הבכיה והתענית ביום ט' מפני שהוא יום המועד ויום הגורם כל הנזק ור"י בגמרא דאמר אלו הייתי שם הייתי קובעו בי' היינו משום צער החורבן והשרפה שהיה בו אבל הקובעים לא חששו לזה אבל חששו ליום המר והנמהר וקבעו אותו לבכיה.

 

[איש פשוט]

ספר סדר היום סדר תשעה באב
עוד אפשר לומר אעפ"י שנעשה בו מקצת הפעולה מ"מ חשבינן לו כיון שהוא יום מועד לרעה מזמנים אחרים כאלו נעשה כל הענין בו ביום דמי והוא הוא הגורם וראיה לזה שבבית שני נכנסו בו עכו"ם בט' לעת ערב והתחילו לשרוף ולא נשרף באותו יום כ"א מעט מזעיר ורובו או כולו נשרף בי' ואפי' הכי נקבעה הבכיה והתענית ביום ט' מפני שהוא יום המועד ויום הגורם כל הנזק ור"י בגמרא דאמר אלו הייתי שם הייתי קובעו בי' היינו משום צער החורבן והשרפה שהיה בו אבל הקובעים לא חששו לזה אבל חששו ליום המר והנמהר וקבעו אותו לבכיה.

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי מה הוסיף.

 

[לב טוב]

לא הבנתי מה הוסיף.

לחץ כדי לכווץ...

זה יום של "מקצת הפעולה" כלשונו של בעל הסדר היום
וממילא כל מה שהקילו זה על סמך שהוא יום של "מקצת הפעולה"

לא הבנתי מה הוסיף.

לחץ כדי לכווץ...

זה יום של "מקצת הפעולה" כלשונו של בעל הסדר היום
וממילא כל מה שהקילו זה על סמך שהוא יום של "מקצת הפעולה"

לחץ כדי לכווץ...

אני מסכים שאין כאן תשובה ברורה אלא מראה מקום בעלמא למעיין.

 

[לב טוב]

ביהמ"ק התחיל להישרף ביום תשיעי ורובו ביום עשירי.
ואילו ככל שהצום לקראת סיום מקילים בכמה דינים מה הפשט?

לחץ כדי לכווץ...

עוד מקום שחזינן הענין

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנט סעיף ז
אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרים הקינות; ויש ממתינין למולו עד אחר חצות,
משנה ברורה סימן תקנט ס"ק כה - כו
(כה) אחר שגומרים הקינות - דמצוה זו [כג] עושין אותה ישראל בשמחה ולכן אין מלין בשעת קינות והספד:
(כו) עד אחר חצות - דמקודם חל עדיין אבילות ואינו כדאי [כד] וסברא ראשונה ס"ל דאעפ"כ מצוה להקדים דזריזין מקדימין למצות:

וכפי הנראה שמנהג האבילות נקבע לפי דרך האבילות שאחרי כן מקבלים נחמה
ואין זה שייך בדיוק לסדר היום שהיה אז בשעת החורבן.

 

[הוגה דעות]

ביהמ"ק התחיל להישרף ביום תשיעי ורובו ביום עשירי.
ואילו ככל שהצום לקראת סיום מקילים בכמה דינים מה הפשט?

לחץ כדי לכווץ...

אף פעם לא הבנתי את השאלה היטב.
הרי בית המקדש נפל בידי האויבים המבקשים להחריבו ביום תשעה באב. ומה שהלך ונשרף אחר חצות וביום העשירי הוא כבר תוצאה מאותו רגע שבו כבשו אותו האויבים ושרפו אותו. ואם כן עיקר האבילות הוא עד אותו רגע שבו נדלק בית המקדש, אבל אחר שנדלק בית המקדש והוא הולך ונשרף, אין כאן דבר חדש להצטער עליו.

 

[לב טוב]

אף פעם לא הבנתי את השאלה היטב.
הרי בית המקדש נפל בידי האויבים המבקשים להחריבו ביום תשעה באב. ומה שהלך ונשרף אחר חצות וביום העשירי הוא כבר תוצאה מאותו רגע שבו כבשו אותו האויבים ושרפו אותו. ואם כן עיקר האבילות הוא עד אותו רגע שבו נדלק בית המקדש, אבל אחר שנדלק בית המקדש והוא הולך ונשרף, אין כאן דבר חדש להצטער עליו.

לחץ כדי לכווץ...

אמשול לך משל
אדם שביתו הפרטי התחיל לעלות באש
ואין בידו לכבות
והאש הולכת ושורפת עוד חדר ועוד חדר...
והנמשל מובן

 

[איש פשוט]

אמשול לך משל
אדם שביתו הפרטי התחיל לעלות באש
ואין בידו לכבות
והאש הולכת ושורפת עוד חדר ועוד חדר...
והנמשל מובן

לחץ כדי לכווץ...

אמשול לך משל
אדם שגופו התחיל לעלות באש
ואין בידו לכבות
והאש הולכת ושורפת עוד אבר ועוד אבר...
והנמשל מובן

 

[הוגה דעות]

אמשול לך משל
אדם שביתו הפרטי התחיל לעלות באש
ואין בידו לכבות
והאש הולכת ושורפת עוד חדר ועוד חדר...
והנמשל מובן

לחץ כדי לכווץ...

ואם ירצה אותו האיש לקבוע לו יום להצטער על חורבן ביתו, האם לא יקבע את זה ביום שבו נפלה הדליקה בביתו ?

 

[הוגה דעות]

אמשול לך משל
אדם שגופו התחיל לעלות באש
ואין בידו לכבות
והאש הולכת ושורפת עוד אבר ועוד אבר...
והנמשל מובן

לחץ כדי לכווץ...

אין כאן דבר חדש להצטער

לחץ כדי לכווץ...

ודאי שהצער קיים בשיא תוקפו, אבל הרגע שבו איבד אותו האיש את ביתו הוא רגע הדליקה, ומכאן ואילך אין כאן נזק חדש.

 

[לב טוב]

ואם ירצה אותו האיש לקבוע לו יום להצטער על חורבן ביתו, האם לא יקבע את זה ביום שבו נפלה הדליקה בביתו ?

לחץ כדי לכווץ...

יש באחרונים סברא שתשעה באב זה כמו שמתו מוטל לפניו
אך אולי כתבו את זה בעיקר לגבי ערב תשעה באב וכמבואר בחדושי מרן רי''ז הלוי
ולא עיינתי בזה כעת
עכ''פ יש בחינה של מתו מוטל לפניו בזה

 

[איש פשוט]

ודאי שהצער קיים בשיא תוקפו, אבל הרגע שבו איבד אותו האיש את ביתו הוא רגע הדליקה, ומכאן ואילך אין כאן נזק חדש.

לחץ כדי לכווץ...

גם כשהאש בוערת בשיא תוקפה ברגליו האדם עדיין חי.
לא ראוי להתאבל רק שכנשרפו איברים שהנפש תלויה בהם?

 

[עול תורה]

בתענית איתא מחלוקת בין רבי יוחנן לרבנן, לדעת רבי יוחנן היה ראוי לקבוע בעשירי דעיקרו של היכל נשרף אז, ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא.

יש מבארים את המחלוקת. דלדעת רבנן הולכים לפי זמן החורבן,
והחורבן היה ב-ט', דלאחר שהתחיל הבית להישרף פקע קדושת הבית, ונמצא ד-י' באב, הבית שנשרף היה בית של חולין , ורק ב- ט' באב התרחש החורבן העיקרי, שפקע קדושת הבית, ולכן מתאבלים ב- ט'

ואלו לדעת רבי יוחנן אזלינן בתר הצער, והצער העיקרי היה ב- י' באב דאז נשרף הבית,

יתכן דלפי זה מובן מדוע מחצות אנו פוחתים מהאבלות, דלאחר חצות כבר התרחש החורבן העיקרי, היינו חורבן הקדושה, ומה שעיקר הבית נשרף לאחר חצות, אין אלו אלא עצים ואבנים, [דכבר פקע הקדושה כדלעיל] ולכן פוחתים משעת חצות מהאבלות.

 

[עול תורה]

יתכן דלפי זה מובן מדוע מחצות אנו פוחתים מהאבלות, דלאחר חצות כבר התרחש החורבן העיקרי, היינו חורבן הקדושה, ומה שעיקר הבית נשרף לאחר חצות, אין אלו אלא עצים ואבנים, [דכבר פקע הקדושה כדלעיל] ולכן פוחתים משעת חצות מהאבלות.

לחץ כדי לכווץ...

ומצאתי בחת"ס בדרשות כעין זה, אך הוא פירש דגם רבי יוחנן מודה דאזלינן בתר סילוק השכינה, רק לדעת רבי יוחנן יש חילוק בין ביהמ"ק הראשון לשני.

וז"ל: דאמר ר"י אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא, צ״ע איך יכריע רבי יוחנן את ריב״ז שבחורבן בית שני, וגם את הנביאים שבחורבן בית ראשון שקבעוהו בט׳ בתר אתחלתא, ואיך אמר הוא אלו הי׳ התם הוי אזיל בתר רובא, ותימה הוא זה.

וי"ל כתיב [ חגי ב׳ ט׳] גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ופירשוהו חז״ל פ״ק דב״ב [ג׳ ע״א] אבית שני שהי׳ גדול בבנין ובשנים, והקשה גוי א׳ להגאון תי״ט א״כ בית שני הוא אחרון ואין כאן בית שלישי ח״ו, וא״ל מצינו אחרון בבחינת הראשון שלפניו אבל יש אחריו, כדמצינו לאה וילדיה אחרונים ויוסף ורחל אחרונים. והנה אמת נכון הדבר, מ״מ אמרתי כבר במקום אחר, כי בית הראשון הי׳ עיקר קדושת השכינה, ובית טפל, והיה כבוד הבית עצים ואבנים טפל ובטל נגד עיקר הקדושה, ולע״ל יהי׳ קדושת השכינה שם עוד יותר, אהי׳ חומת אם סביב ולכבוד אהי׳ בתוכה [זכריה ב׳ ט׳], משא״כ בית שני הי׳ עיקר רק הבנין המקודש אבל לא הי׳ שם ארון הקודש ושכינה , ע״כ נגד הבית הראשון ומכ״ש נגד השלישי יהי׳ הבית הזה אחרון ואין כמוהו, כי כבוד הבתים ההמה כשרגא בטיהרא לעומת כבוד השכינה והתורה, ושפיר קרי לי׳ אחרון.

ולפ״ז א״ש דנביאים שבחורבן בית ראשון קבעו ב ט׳ באתחלתא דפורענות בסילוק שכינה שהוא עיקר, אבל מה שרובו של בית נשרף זהו טפל נגד סילוק שכינה, ומודה ר׳ יוחנן שבדין קבעו ב ט׳, אך בבית שני שהי׳ העיקר הבית ורובו נשרף ביו״ד ס״ל לר' יוחנן לקובעו בעשירי.

HebrewBooks — ארון הספרים הדיגיטלי

חיפוש בטקסט המלא של אלפי ספרי קודש — אוצר הספרים HebrewBooks

hebrewbooks.pages.dev