פרפראות לפרשת בשלח - נפלא !!! (1 צופה)

[התורה]

כאשר רק גלגל אחד חסר
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו (יד, כה) מכח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות (רש"י).​

מדוע נכתב 'אופן מרכבותיו' לשון יחיד, ולא 'אופני' לשון רבים?

כותב בפירוש 'הטור' על התורה, שלכל מרכבה היו שני גלגלים, אחד מכאן ואחד מכאן, ואילו היה הקב"ה מסיר את שני הגלגלים, לא היו נוהגים כל כך בכבדות, כי אז היתה המרכבה נגררת בארץ (כמו מזחלת שלג), לכן הסיר הקב"ה רק גלגל אחד והשאיר את הגלגל השני, כך היו יושבי העגלה נופלים ומתנדנדים ואבריהם מתפרקים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מדוע דווקא שש מאות?
וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר (שמות יד, ז).​

בזוהר הק' (בשלח מו, ב) מובא, שפרעה לקח פרעה דווקא שש מאות רכב בחור 'כנגד מספר בני ישראל', וצריך ביאור, מה הקשר בין שש מאות רכב למספר בני ישראל?

מבאר הגה"ק רבי חיים הכהן ראפפורט זי"ע, בספרו 'מים חיים': הנה הכתוב אומר בתוכחה (דברים לב, ל) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, לכן סבר פרעה ששנים מאנשיו יוכלו להניס רבבה מישראל, וכיוון שמספר יוצאי מצרים היה ששים ריבוא, לכאורה היה די לפרעה רק במאה ועשרים אנשים כדי לרדוף אחריהם, שנים לכל ריבוא, ומדוע לקח פרעה שש מאות איש? אלא שכבר כתב רש"י בתחילת הפרשה (יג, יח) שרק אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו במכת חושך. אולם פרעה לא ידע זאת, כי הרי בהיותם באפילה לא ראו המצרים כיצד מתו בני ישראל (כמובא ברש"י שמות י, כב), ולפי חשבונם של המצרים היה מספר בני ישראל חמשה פעמים ששים ריבוא, לכן סברו שצריך חמש פעמים מאה ועשרים, דהיינו שש מאות, כדי לרדוף אחרי ישראל. וזו כוונת הזוהר שפרעה לקח שש מאות כנגד חשבון בני ישראל!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אָז יָשִׁיר (טו, א) מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה (רש"י).​

'אמונה' היא בדבר שאדם מאמין ואינו רואה, אולם באותה שעה עצמה לא היה שייך אצלם אמונה כי ראו והשיגו בחוש את מראה כבוד ה' כביכול. ואם בכל זאת הכתוב אומר 'ויאמינו' בהכרח שהכוונה שכבר האמינו אז בתחית המתים שלעתיד לבוא.​

(הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[התורה]

הניגון שהולחן בכלא
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות טו, כ) מוּבְטָחוֹת הָיוּ צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדוֹר שֶׁהַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תּוּפִּים מִמִּצְרַיִם (רש"י).​

יסוד עצום במידת הביטחון בה', מלמד אותנו כאן רש"י הקדוש: הנשים הצדקניות במצרים בטחו בה' באמת ובלב שלם, שבוודאי יושיע אותם ויעשה להם נסים, עד שמכח ביטחון וודאי זה, עשו מעשה והכינו מראש את התופים בהם ישמיעו קול זמר בשעת השירה על הנס. מכאן נוכל ללמוד עד היכן מגעת מידת הביטחון, שעוד בטרם זוכה אדם לישועה, צריך הוא להיות מלא ביטחון בה' שיושיעו, בטחון מוחלט שיביאו אפילו לעשות מעשה.

מדי שנה נהג כ"ק האדמו"ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע, בעל 'נועם אליעזר', לערוך 'סעודת הודאה' על הצלתו מבית האסורים ברומניה אצל הקומוניסטים. במהלך הסעודה היה משורר בכל שנה ניגון שמח ועליז ביותר על הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. באחת השנים כשסיים לשיר פנה אל המסובים וסיפר שניגון זה הוא הלחין כשישב בבית האסורים. השומעים השתוממו ותמהו: 'האומנם ניגון כה עליז ושמח, אפשר להלחין בהשראת הסבל הנורא בבית האסורים?!' אך הרבי כאילו לא הבין לפליאתם והשיב בתמימות: הלא צריך הייתי להכין ניגון כדי להודות בו להקב"ה לאחר שאשתחרר, הלחנתי אפוא כבר בכלא את הניגון שאשורר לאחר השחרור...
תורה שבכתב​

 

[התורה]

אָז יָשִׁיר (טו, א) מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה (רש"י).​

לאחר שיצאו ממצרים רק אחד מחמשה, וארבעה חלקים מכלל ישראל נכחדו ונאבדו? איך אפשר להתחזק ולשיר? אלא מכאן רמז לתחיית המתים, וכאשר מאמינים בתחיית המתים אפשר להתחזק גם אחרי האבידה הגדולה, ולומר שירה.​

(הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, תורה שבכתב)​

 

[אברך מישיבת מיר]

כאשר רק גלגל אחד חסר
וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו (יד, כה) מכח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות (רש"י).​

מדוע נכתב 'אופן מרכבותיו' לשון יחיד, ולא 'אופני' לשון רבים?

כותב בפירוש 'הטור' על התורה, שלכל מרכבה היו שני גלגלים, אחד מכאן ואחד מכאן, ואילו היה הקב"ה מסיר את שני הגלגלים, לא היו נוהגים כל כך בכבדות, כי אז היתה המרכבה נגררת בארץ (כמו מזחלת שלג), לכן הסיר הקב"ה רק גלגל אחד והשאיר את הגלגל השני, כך היו יושבי העגלה נופלים ומתנדנדים ואבריהם מתפרקים.
תורה שבכתב​

לחץ כדי לכווץ...

יש לציין שרש"י במקום חולק על ב' הדברים שהוא כותב שהעגלות נגררו והוסרו ב' הגלגלים

 

[אברך מישיבת מיר]

אָז יָשִׁיר (טו, א) מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה (רש"י).​

לאחר שיצאו ממצרים רק אחד מחמשה, וארבעה חלקים מכלל ישראל נכחדו ונאבדו? איך אפשר להתחזק ולשיר? אלא מכאן רמז לתחיית המתים, וכאשר מאמינים בתחיית המתים אפשר להתחזק גם אחרי האבידה הגדולה, ולומר שירה.​

(הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, תורה שבכתב)​

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה עיקר השירה נאמרה על קריעת ים סוף ולא על המופתים במצרים ויציאת בני ישראל ממצרים

 

[אברך מישיבת מיר]

הניגון שהולחן בכלא
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות טו, כ) מוּבְטָחוֹת הָיוּ צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבַּדוֹר שֶׁהַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וְהוֹצִיאוּ תּוּפִּים מִמִּצְרַיִם (רש"י).​

יסוד עצום במידת הביטחון בה', מלמד אותנו כאן רש"י הקדוש: הנשים הצדקניות במצרים בטחו בה' באמת ובלב שלם, שבוודאי יושיע אותם ויעשה להם נסים, עד שמכח ביטחון וודאי זה, עשו מעשה והכינו מראש את התופים בהם ישמיעו קול זמר בשעת השירה על הנס. מכאן נוכל ללמוד עד היכן מגעת מידת הביטחון, שעוד בטרם זוכה אדם לישועה, צריך הוא להיות מלא ביטחון בה' שיושיעו, בטחון מוחלט שיביאו אפילו לעשות מעשה.

מדי שנה נהג כ"ק האדמו"ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע, בעל 'נועם אליעזר', לערוך 'סעודת הודאה' על הצלתו מבית האסורים ברומניה אצל הקומוניסטים. במהלך הסעודה היה משורר בכל שנה ניגון שמח ועליז ביותר על הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. באחת השנים כשסיים לשיר פנה אל המסובים וסיפר שניגון זה הוא הלחין כשישב בבית האסורים. השומעים השתוממו ותמהו: 'האומנם ניגון כה עליז ושמח, אפשר להלחין בהשראת הסבל הנורא בבית האסורים?!' אך הרבי כאילו לא הבין לפליאתם והשיב בתמימות: הלא צריך הייתי להכין ניגון כדי להודות בו להקב"ה לאחר שאשתחרר, הלחנתי אפוא כבר בכלא את הניגון שאשורר לאחר השחרור...
תורה שבכתב​

לחץ כדי לכווץ...

יש לציין בדומה לזה דבדברי הימים ב כ מבואר כשה' אמר להם שיעשה להם ניסים ויצליחו במלחמה אמרו הודו לה' כי לעולם חסדו והיינו אף קודם הנס ועי' בעמק ברכה פרק הלל על הנס שביאר דשירה אומרים רקלאחר הנס אך הודאה אומרעם אף קודם הנס

 

[התורה]

יש לציין שרש"י במקום חולק על ב' הדברים שהוא כותב שהעגלות נגררו והוסרו ב' הגלגלים

לחץ כדי לכווץ...

אכן לדבריו קשה הקושיא הנ"ל.

לכאורה עיקר השירה נאמרה על קריעת ים סוף ולא על המופתים במצרים ויציאת בני ישראל ממצרים

לחץ כדי לכווץ...

מה זה קשור לשאלה, המצב היה ירוד.

 

[אברך מישיבת מיר]

אכן לדבריו קשה הקושיא הנ"ל.

מה זה קשור לשאלה, המצב היה ירוד.

לחץ כדי לכווץ...

שמא יש לומר דאע"פ שמצב היה קשה כשיצאו מצרים אין זה שייך למה שעוברים את הים לאחר ז' ימים (אפילו כבר קמו מן השבעה) ולמה אי אפשר לומר שירה על זה

 

[התורה]

שמא יש לומר דאע"פ שמצב היה קשה כשיצאו מצרים אין זה שייך למה שעוברים את הים לאחר ז' ימים (אפילו כבר קמו מן השבעה) ולמה אי אפשר לומר שירה על זה

לחץ כדי לכווץ...

האם הספיקו כ"כ מהר לשכוח, 'שלושים' 'י"ב חודש'...
ודאי שהצער היה קיים, והווראט [לפחות לענ"ד...] מיוחד