סיפורים פרשת שבוע פרשת שלח - ועבדי כלב - אמונת חכמים (1 צופה)

[אחד יחיד]

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (במדבר י"ד, כ"ד)

באחת מן השנים, הלך לעולמו יהודי אשר שימש כשליח-ציבור בימים נוראים בבני-ברק. מרן ה'חזון איש' זצ"ל הורה לגבאים לתת את אמירת 'כל נדרי' לבנו של הנפטר. תמהו המתפללים: "מה העניין בכך?", וה'חזון איש' הסביר: "האלמנה הלוא תשב בעזרת-נשים, וכשתאזין לקולו של שליח-הציבור, זכרון בעלה יעמוד לנגד עיניה, ואם לפחות ב'כל נדרי' היא תשמע את בנה, זה ינחם אותה ולו במעט"…

אבי-מורי רבי שכנא קולדצקי זצ"ל היה פעם אצל ה'חזון איש' בנוגע לאחד מבניו אשר נצרך לעבור טיפול רפואי כלשהו. ה'חזון איש' שמע את הנתונים וההמלצות הרופאים, והדריך את אבא בפרוטרוט מה לומר לרופא; איך לערוך את הניתוח, באיזו צורה ואופן. אבי שב אל הרופא עם הוראותיו של ה'חזון איש', והרופא התפעל עמוקות. הוא דפק על השולחן ואמר: "וכי גם את זה האיש הזה יודע?!… תאמר לי מה הוא לא יודע?!"… (הרב בנימין גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, סיפר פעם בשיחה בישיבה, כי כאשר התגורר עדיין בליטא, ביקר בשנת תרצ"ה בביתו של גדול הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בוילנא. רבי חיים עוזר היה גדול הדור, מדברנא דאומתיה, אשר על שולחנו התנקזו כל ענייני היהדות החרדית ועולם הישיבות בגולה. אז, באותם ימים, הוא היה עסוק בניהול המאבק הידוע שלו באחרית ימיו כנגד גזירת השחיטה באירופה. הממשלות בכמה מדינות דרשו להמם את הבהמות על ידי חשמל קודם שחיטתן, למנוע מהן צער כביכול, ואילו הוא – ואתו עמו רבים מגדולי הרבנים והפוסקים – הכריזו על איסור גורף של הימום הבהמות מסיבת הטרפת הבהמות ועוד סיבות נוספות.

בשעה שהרב מפוניבז' ביקר בחדרו, נכנס מזכירו האישי של רבי חיים עוזר והגיש לו מכתב הממוען אליו מכמה רבנים ופוסקים בגרמניה, בו דרשו ממנו שיפרט להם בכתב את פשר האיסור.

רבי חיים עוזר קרא את המכתב ברפרוף, ואמר לרב מפוניבז' – כי הוא אינו מתכוין להשיבם דבר. הרב שאל – מדוע? ורבי חיים עוזר השיב בחכמה: "מבין השורות אני מזהה כי הם אינם מתכוונים לשם-שמים, ולא עולה בדעתם לקבל את דעתי ואת דעת שאר הפוסקים האוסרים את ההימום. כל רצונם הוא רק למצוא פרצה בדברי כדי להתירו. אינני מעוניין לספק להם זאת"…

אחר-כך הוסיף רבי חיים עוזר ואמר עוד, כי אם בכל זאת הוא יחליט לכתוב להם משהו זה יהיה את דברי הגמרא במסכת שבת (יב, ב). שם אומרת הגמרא על רבי ישמעאל בן אלישע שכאשר למד את דברי חז"ל האוסרים לקרוא לאור הנר בשבת מחמת הטעם של שמא יטה את הנר, אמר לעצמו: "אני אקרא ולא אטה". כלומר, הטעם הזה לא נוגע אלי, כי יודע אני בעצמי שהנני מסוגל להיזהר ולא להטות. אלא שפעם אחת הוא קרא וביקש להטות, ויש אומרים שהיטה ממש, ונכשל בחילול שבת. אז חזר בו רבי ישמעאל מדבריו ואמר: "כמה גדולים דברי חכמים [במשנה], שאמרו לא יקרא לאור הנר", ולא פירטו הטעם מדוע לא יקרא, כי כך אף אחד לא יוכל להקל ולומר "אני אקרא ולא אטה". רק כאשר נאמר מפורשות טעם האיסור, אנשים מוצאים הסברים ואמתלאות שונות לחלק ולהסביר – מדוע במקרה שלהם הטעם לא מחייב.

הרב מפוניבז' התפעל להיווכח בעיניו איך ברפרוף קל, ברגע כמימרא ממש, הבין רבי חיים עוזר ברוב תבונה את המניעים הנסתרים שעמדו מאחורי המכתב, ומה השולחים בקשו להפיק ממנו.

ואציין, כי אבי-מורי רבי שכנא קולדצקי זצ"ל כאשר עזב את ישיבת מיר בדרכו לארץ-ישראל, הוא עבר דרך וילנא, ופגש שם את רבי חיים עוזר. הוא נועץ בו בהקשר למחלה כלשהי שתקפה אותו בבחרותו, ורבי חיים עוזר יעץ לו לפנות לרופא מסויים שריפא את רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל. על כל פנים, באותה פגישה התפעל אבא לראות את חכמתו הפלאית של רבי חיים עוזר, איך שעשה שלושה פעולות בבת-אחת; הוא כתב שתי תשובות שונות בשתי ידיו, ובאותו הזמן ממש גם שוחח איתו על ענין אחר… תמיד כשהזכיר זאת אמר בהתפעלות: "ממש א וועלסט גאון". ["ממש גאון עולמי"]. (הרב בנימין גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

ישנו סיפור מדהים שהתרחש עם רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל לפני כמאה שנים. הרוסים העלילו על תלמיד ישיבת ראדין מעיר ממל – עלילת דם מרושעת ואכזרית, שכביכול הוא ריגל בזדון לטובת הגרמנים, ותכננו להשית עליו גזר דין מוות. ה'חפץ חיים' בעצמו היה מעורב בכל שלבי הצלתו, ואף נסע להיות נוכח פיזית במשפטו הפומבי שנערך בעיר פטרבורג.

מי שליווהו כל אותה תקופה וסייעו בפעולות ההצלה השונות היה אחד מחשובי הבחורים שלמדו בישיבת ראדין בתקופה ההיא, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, לימים ראש ישיבת חברון. פרטי שתדלנות זו נשארו אפופי מסתורין, ורבי יחזקאל לא גילה אותם לאיש עד יום מותו.

עם זאת הוא הזכיר פעמים אחדות, שכאשר באו לבשר ל'חפץ חיים' בגמר המשפט כי אותו תלמיד לא נידון למוות כפי שחששו, אלא לשש שנות מאסר בלבד, וכדי שלא יצטער אף הפחיתו ואמרו ששה חודשים, התרגש ה'חפץ חיים' וקרא על שליטי הצאר הרוסי: "שוטים שכמותם, ועל ששה שבועות הם כן בטוחים?!"…

המשפט הקצר והחד הזה יצא מפי קודשו של ה'חפץ חיים' בחודש טבת תרע"ז. כעבור ששה שבועות בדיוק, בי"ג לחודש אדר, התחוללה בארץ רוסיה המהפכה הסוציאליסטית הידועה. הצאר הודח מכיסאו, ולא ארכו הימים עד שהוצא להורג, בעוד שלתלמיד מישיבת ראדין נקרא דרור. (הרב בנימין גינזבורג)

 

[אחד יחיד]

ישנו יהודי יקר המתגורר בקצה בני-ברק, רבי נחמן בולבין שליט"א. הוא סיפר לי סיפור מופלא שהתרחש עם אמו ע"ה לפני למעלה משבעים שנה בחדרו של ה'חזון איש' זצ"ל, בו נוכחה לראות כיצד שכינה מדברת מתוך גרונו של רבינו הגדול:

אמו של רבי נחמן לא זכתה להיפקד בזרע של קיימא במשך חמש שנים לאחר נישואיה. היא ובעלה – שהיה תלמיד-חכם גדול ומרביץ תורה בירושלים – כיתתו רגליים והתדפקו על דלתי טובי הרופאים, ושילמו הון תועפות כמקובל עבור כל ביקור וייעוץ, מתוך תקוה לזכות בזרע של קיימא. אלא שבפועל התקוות נכזבו פעם אחר פעם. היא לא ראתה אור בקצה המנהרה, ונדמה היה בעיניה כי הישועה רחוקה ממנה והלאה.

בהתקרב חג הפסח של שנת תש"י, כשל כח סבלה לישא עוד את תחושות הייאוש והתסכול שאפפוה, והחליטה לקום ולנסוע ללא שהות לבית אי"ש האלוקים אשר היה בימים ההם, ה'חזון איש', לשפוך מרי-שיחה לפניו ולקבל את ברכתו.

הנסיעה בימים ההם מירושלים לבני-ברק נמשכה שעות ארוכות, וכללה היטלטלות לא קלה של יום שלם בתחבורה ציבורית, והיא הגיעה לביתו שבמעלה 'גבעת רוקח' בליל בדיקת חמץ, מעט לאחר שקיעת החמה.

היא נקשה על דלת הבית בפחד ובהיסוס, והרבנית – אשת ה'חזון איש' – קידמה את פניה בגערה: "איזו אשה באה לכאן בזמן כה דחוק?", והיא השיבה בקול סדוק: "אשה דחוקה באה בזמן דחוק"… ה'חזון איש' שמע את תגובתה, ריחם עליה, והורה לרבנית להכניסה פנימה.

הוא ישב בראש השולחן, והיא התיישבה בקצה השני ופרצה בבכי סוער. באנחות כבדות ובזרם דמעות שלא פסק היא המשיכה לומר בקושי רב: "אשה עקרה אנוכי כך וכך שנים לאחר נישואיי, ולמרות הדרישות ברופאים והמאמצים הרבים שעשיתי בעניין, עדיין פעולותיי אינן נושאות פרי. לכן מתחננת ומבקשת אני מהרב שיברכני ויושיעני"…

היא הוסיפה ואמרה בחכמה: "באתי בכוונה תחילה כעת, בחודש ניסן, שהרי חז"ל אומרים (ראש השנה יא, א): "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", ולבטח כוונתם היא גם לגאולה הפרטית של כל אחד ואחד, ולכן הזמן גרמא שאגאל מצרתי הפרטית בתוך צרות הכלל כולו"…

ה'חזון איש' שמע את דבריה ברוב קשב, וכשסיימה הוריד את ראשו על השולחן, וכך ישב כעשר דקות בדומיה מוחלטת. "כל אותו הזמן שהיה ה'חזון איש' שקוע בשרעפיו" – תיארה לימים הגב' בולבין באוזני בנה, "שררה אוירה מתוחה מאד בחדרו. האוירה היתה מורגשת וסמיכה, וממש יכלו לחתוך אותה בסכין… גם הרבנית עמדה כל העת מאחורי בעלה, והמתינה בסקרנות לראות איך ומה יגיב בעלה מול הדברים הכואבים שנשמעו קודם".

כעבור כעשר דקות אשר נדמו כנצח, הרים ה'חזון איש' את ראשו, ופניו להבים. סמוקות לגמרי. מראה שהשרה מין פחד ומורא רק מלהביט בהן, ולימד עד כמה התאמץ באותן דקות שהיה תפוס במחשבות, ואמר משפט אחד: "בשנה הבאה בעזרת השם כבר יהיה קשה לך לעשות את הפסח"…

ואכן, כעבור כמעט עשרה חודשים, ביום ה' בשבט תשי"א, היא נפקדה בבן זכר. בערב פסח שבא אחריו היא כבר היתה אכן מטופלת בעולל רך אשר דרש את שלו בעיצומן של עבודות ההכנה בערב פסח, והקשה עליה בגלל נסיבות טובות… (הרב בנימין גינזבורג)