פשוטו של מקרא - מסורת דרכי המדרש

[ישעיהו מנחלת דן]

כאן הכנסת לדבריו מובן שהוא לא כיוון כלל. תקרא שוב בבקשה.

לחץ כדי לכווץ...

אני ניסיתי להסביר את תוכן דבריו
להבנתך אז הכלל הוא שרירותי לגמרי שאדם הוא פרטי ואיש כללי ובאותו מידה אפשר לומר תאורטית שאדם הוא ירוק ואיש כחול

 

[הצעיר שבחבורה]

להבנתך אז הכלל הוא שרירותי לגמרי שאדם הוא פרטי ואיש כללי ובאותו מידה אפשר לומר תאורטית שאדם הוא ירוק ואיש כחול

לחץ כדי לכווץ...

הכלל אינו שרירותי, אלא נלמד מהמקראות ומדברי חז"ל, וחכמת הלשון עמקה ושגבה ממני, ורק לעיתים אבין מעט ממנה.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

הכלל אינו שרירותי, אלא נלמד מהמקראות ומדברי חז"ל, וחכמת הלשון עמקה ושגבה ממני, ורק לעיתים אבין מעט ממנה.

לחץ כדי לכווץ...

מהמקראות וחז''ל לומדים שזה המשמעות, אך אין שום הכרח שההסבר נמצא בחכמת הלשון דוקא, אלא בהקשר מקומי של נושא מסוים למשל

 

[הצעיר שבחבורה]

מהמקראות וחז''ל לומדים שזה המשמעות, אך אין שום הכרח שההסבר נמצא בחכמת הלשון דוקא, אלא בהקשר מקומי של נושא מסוים למשל

לחץ כדי לכווץ...

וזוהי הנחה שאין כלל משמעות למילה בלשון בקודש, דומני שזהו כלל פחות הגיוני מההנחה שיש משמעות למילה, וללמוד את כללי הלשון מתוך דברי חז"ל.
נ.ב. דומני שהויכוח בינינו הובהר ומוצה עד תום.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

וזוהי הנחה שאין כלל משמעות למילה בלשון בקודש, דומני שזהו כלל פחות הגיוני מההנחה שיש משמעות למילה, וללמוד את כללי הלשון מתוך דברי חז"ל.

לחץ כדי לכווץ...

ודאי שלא
יש את כללי הדקדוק המועטים הנלמדים מדרך המקראות בפשט
ואין קשר בין זה לתריג כללים שבנויים על דרשות ספרא וספרי

 

[הצעיר שבחבורה]

ודאי שלא
יש את כללי הדקדוק המועטים הנלמדים מדרך המקראות בפשט
ואין קשר בין זה לתריג כללים שבנויים על דרשות ספרא וספרי

לחץ כדי לכווץ...

כאן מר הופך את דעתו האישית ל'עובדה מוגמרת' ולא היא.
ומלבד זאת כבר הערתי למר על הבלבול בין כללי הדקדוק, ובין חכמת הבלשנים.
מר מניח הנחה מוקדמת על בסיס הרגשתו האישית שדרשות חז"ל אינם מבוססים על לשון המקרא, לחיי.
אך עדיין לא הכריח דבר בנושא לסתור את דברי המלבי"ם, מלבד הרגשות אישיות.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

כאן מר הופך את דעתו האישית ל'עובדה מוגמרת' ולא היא.
ומלבד זאת כבר הערתי למר על הבלבול בין כללי הדקדוק, ובין חכמת הבלשנים.

לחץ כדי לכווץ...

לא הגבתי לזה כי מנין לך שהבלבול אצלי אולי אתה יצרת חלוקה מאולצת מחודשת

מר מניח הנחה מוקדמת על בסיס הרגשתו האישית שדרשות חז"ל אינם מבוססים על לשון המקרא, לחיי.
אך עדיין לא הכריח דבר בנושא לסתור את דברי המלבי"ם, מלבד הרגשות אישיות.

לחץ כדי לכווץ...

אתה לא הסברת מאומה את דברי המלבי''ם מלבד שאינך יודע את חכמת הלשון
שאל כל מדקדק בעבר בהווה ובעתיד האם יש כזה דבר תרי''ג כללי דקדוק

 

[אברך מעמיק]

נ.ב. בתוך דבריו הוא מוסיף הסבר על דברי הגמרא, ומבאר ש"עוף הוא שם הסוג".

לחץ כדי לכווץ...

רק אציין כי דברי המלבי"ם מאוד מסתברים, לפחות בחלק של ה'עוף'. כי עוף הוא מלשון תעופה, דבר המגדיר את כל סוגי המין, ככתוב 'ועוף יעופף על הארץ'.

 

[איתי13]

לא הבנתי, גם שם איש יכול להורות שמדבר באיש ולא בבהמה, האדם נקרא בבראשית פעם אחת בשם אדם ופעם בשם איש, כאשר אדם נראה ששורשו על שם האדמה שנוצר ממנה, ואילו איש לא נתפרש שורשו בתורה ונראה שהוא שם עצם חשוב יותר מאדם, אבל לא מובן ההקשר לכללי ופרטי.

לחץ כדי לכווץ...

כאמור שאדם זה שם עצם, אך איש איננו שם עצם אלא שם תואר. וזה ניכר במה ששמות התואר מגיע בהם זכר ונקבה בנפרד כמו חכם חכמה גדול גדולה. וכן איש הנקבה ממנו אישה. לעומת שם עצם שלא מגיע בנפרד, כמו שולחן, שאין ממנו שולחנה. וכן אדם הוא שם העצם והנקבה גם כן נקראת אדם כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ומשורש זה יתפלגו מספר ענפים, כמו שאיש בא למעט אישה לא כן אדם. ואיש בא למעט קטן לא כן אדם [כי שם התואר בא על הגדלות בשנים. כמו שור בן יומו קרוי שור כי זה שם עצם, אך פר הוא בן ג' שנים כי הוא שם תואר משתתף עם פרה. וכן האדם שמגיע לגיל יב' ויום אחד או יג' ויום אחד נקרא איש ואישה בהתאמה].

וכן יתפלג מזה ענף נוסף והוא עניין הכללי והפרטי שהזכרת. שבהיות שאדם זה שם עצם לכן בא על האדם לבדו. אך איש בהיות שהוא שם תואר לא מיוחד אל האדם לבדו ובא גם על כל דבר שהוא יש ונמצא. כמו בע"ח כמ"ש מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו; ועל המלאכים כמ"ש והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף נגע אלי וגו'. כי איש מעניין ישות.

 

[אחד מן הלויים]

בלי להיכנס לכל נושאי האשכול, רק אציין נקודה אחת.
כאשר מתבוננים בחז"ל, רואים, כי אין סוף פעמים הם דורשים מילים למילים דומות, למרות שעל פניו - אין להם שום קשר בשפת הדיבור.
אציין רק שני דוגמאות שנתקלתי בהם היום כשהצצתי בדבריהם במדרש משלי (ציינתי אותם באשכול אחר), ואם כי יש מאות ואלפי בדרך זו אסתפק בהם על מנת לבאר את העיקרון.

א]. מדרש משלי א, ב: "לדעת חכמה ומוסר" - אם יש באדם חכמה, דברי תורה נמסרין בידו, ואם אין בידו חכמה, אין דברי תורה מסורין בידו. = דרשו לשון "מוסר" על דבר המסור בידי האדם.

ב]. ועוד שם, ו: ד"א למה נקראת שמה מליצה - שכל מי שמתלוצץ בדברי תורה, מוסיפין לו ליצנות, כמד"א (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ". = דרשו לשון "מליצה" כל המושג "לץ" ועל פניו זה נראה בלי קשר.

את הדבר הזה אפשר להבין בשני דרכים, א' שבאמת דרשות חז"ל הם רק רמזים מכח דימוי חיצוני של צליל המילים, דרך שקשה אולי לפרוך אותה, אבל היא בהחלט גורמת לדברי חז"ל להיתפס כלא רציניים, וכרמזים בעלמא.

דרך שניה, היא ההבנה כי אכן! הייתה לחז"ל חכמה נפלאה בהבנת שורשי המילים, והבנת ההקשרים שבין מילים שונות בעלי שורשים דומים, דבר שאכן מצריך הרבה חכמה והתבוננות, אבל על דרך כלל כאשר מתבוננים ברצינות מגלים בדרך זו נפלאות! [ורק אציין כאן לשני הודעות שבו ניסיתי להטעים את דברי חז"ל שצוטטו לעיל, ולבאר את השייכות בין המילה הכתובה למילה שדרשוה חז"ל, בהודעה הזו על ה"מוסר" ובהודעה הזו על ה"מליצה"].

כמובן הדוגמאות האלו הם טיפה מן הים, והדברים חוזרים על עצמם בדברי חז"ל אין סוף פעמים.

בהודעה הבאה, אנסה לבאר מה זה המהות של "דרש" לעומת "פשט" ומה היא הדרך הנכונה לגשת לשני חלקים אלו.

 

[אחד מן הלויים]

ההבדל בין "פשט" ל"דרש"​

חושבני כי ההבדל בין ה"פשט" ל"דרש". מבואר בשמות העצמיים שלהם "פשט" ו"דרש".

כי הנה המושג "פשט" הוא דבר חלק המתפשט בלי הפרעות וקשיים, הוא פשוט, זורם ללא עיקולים וסיבוכים, כעין שמצאנו "פשוטי כלי עץ" ושופר ללא עיקולים נקרא "פשוט" (רה" כו, ב), ותקיעה חלקה נקראת "פשוטה" (שם לג, ב) ועוד רבים כיוצא בזה.

לעומת זאת, ה"דרש" מבטא "דרישה" ודקדוק, כמו שכתוב (דברים יג, טו): וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וגו'. כלומר אחרי ששמעת את העדות בצורה חלקה וזורמת - פשוטה, אתה מדקדק דורש ומבקש על כל נקודה ונקודה, איננו מניחים לעצמנו להישאר עם המבט השטחי הכללי, אלא נכנסים לכל פרט ומדקדקים בו עד הסוף, על ידי ביקוש ורצון לדייק בכל פרט [ואף לדרשת הספרי "ודרשת" - בתורה, "וחקרת" - את העדים, מ"מ העיקרון הוא אותו עיקרון].

והנה ל"פשט" יש מעלה, כי הוא מאפשר לנו לקבל תמונה כללית - [מאקרו בלע"ז], אבל הוא עלול לפספס דקויות שמשנות את המשמעות.

וה"דרש" לעומתו, מאפשר לנו לתפוס את הדקויות שבדבר - [מיקרו בלע"ז], אבל פעמים רבות שמתמקדים בדרש, עלולים לאבד את המסר הכללי העולה מן הדברים - ה"פשט".

אלא שכאן מגיע שלב נוסף, כי ה"פשט" וה"דרש" אינם באמת שני דברים סותרים, להיפך! הם משלימים אחד את השני, ורק אם האדם יקיים "מזה ומזה על תנח ידך" יוכל לעמוד על העומק האמיתי הטמון בתורה, כי על ידי הפשט יתפוס את מכלול התמונה, ועל ידי הדרש, יקבל הבנה בכל אחד מהפרטים המרכיבים את הכלל. וכמו עדות, שחייבים הדיינים לתפוס בהתחלה את הסיפור בכללותו, אבל אם הם לא ידרשו הם עלולים להיגרר אחרי התפיסה השטחית, ולא לשים לב לבעיות שמחייבות שימת לב.

 

[אחד מן הלויים]

א]. העולה מן הדברים בהודעה הקודמת, כי לימוד ה"פשט" הוא לימוד שמעצם מהותו אינו נכנס לדקדוקי המילים והמשפטים, אלא מקיף במבט מלמעלה את הענין, תופס את הרעיון המרכזי, מבלי לדקדק עד תום בכל נקודה במכלול.

לעומתו ה"דרש", עיקרו להיכנס לכל נושא, משפט ומילה בפני עצמה, ולדקדק בה בלי קשר לתפיסת המכלול. [ודבר זה תלוי גם בשינויי הטבעים בבני האדם, יש שהם "בעלי פשט" ויש "בעלי דרש" ואין התורה שלימה בלי שניהם יחד].

ב]. לכן, נראה בעיני, כי לדעת חז"ל לא היה כל כך טעם לחבר חיבורים על דרך הפשט, כי עצם הדרישה והדקדוק, כבר שייכים אל ה"דרש" מעצם מהותם, וה"פשט" מונח לפני הקוראים, להבין מעצמם את המהלך הכללי של הדברים, לתפוס את המכלול, אך לדקדק בפשט, זה עצמו כבר מוגדר "דרש".

ג]. אמנם גם בדרש ישנם כמה דרכים וכמה סוגים, ובדרשות חז"ל עצמם מצאנו דרשות הקרובות יותר למשמעות הפשוטה [כמו לדוגמא בענין שהזכרנו גבי "חכמה ומוסר", כי בתחילה דרשו חז"ל - "לדעת חכמה ומוסר" - אם חכמה, למה מוסר? ואם מוסר, למה חכמה? אלא, אם יש באדם חכמה, הרי הוא למד מוסר, ואם אין באדם חכמה, אינו יכול ללמוד מוסר, וזה אכן קרוב הרבה יותר אל הפשט.

והדרשה השניה (שהובאה לעיל) שדרשו לשון "מוסר" על דבר ה"מסור" בידי האדם וז"ל - "לדעת חכמה ומוסר", אם יש באדם חכמה, דברי תורה נמסרין בידו, ואם אין בידו חכמה, אין דברי תורה מסורין בידו. וזה כבר מגיע מדרישה ודקדוק רציני יותר, העומד על השורש של המילה "מוסר" ושייכותו למושג שאינו ניכר בקריאה הפשוטה של הפסוק.

ד]. אמנם מהתבוננות נוספת, לאחר השלב של ה"דרש", ניתן להבין, כי אכן, ה"מוסר" שהוא מייסר את האדם על ידי שהוא נחקק בו, ממילא הוא מסור בידו, כלומר וזה משלים את הפשט של המילה "מוסר" - כי המוסר מבטא את השלב שדברי התורה נחקקים, משפיעים, ומסורים בידי האדם ואינם מתנתקים ממנו. ועל כן אמר שלמה באופן כללי, כי מטרת הספר לדעת חכמה ומוסר, כלומר לדעת חכמה באופן שיהיה מסור ללב.

נמצא כי לאחר ה"דרש" אנו מוסיפים הבנה בפשט עצמו!​

 

[נתנאל לב]

לא הגבתי לזה כי מנין לך שהבלבול אצלי אולי אתה יצרת חלוקה מאולצת מחודשת

לחץ כדי לכווץ...

חלוקה זו היא של המלבי"ם עצמו, שכתב תחילה רמ"ח כללים בחכמת הדקדוק ושימוש הלשון, ולאחר מכן שס"ה כללים בפירוש המילות והשורשים.
ומר בלבל ביניהם וחיפש כללי דקדוק שלא במקומם.

 

[איש חסיד היה]

לכאורה יש לתמוה מפני מה ממשיכים רוב ככל הלומדים להכיר בפרש''י כפשט
בעוד שלכאורה רבינו הרשב''ם מעיד בפנינו שרש''י חזר בו והודה שפרושו אינו פשט
וכן כתב האבן עזרא בפתיחה לספרו שפה ברורה שם הוא כותב על פירושי רש"י:
..אין ספק שהם ידעו הדרך הישרה כאשר היא, על כן אמרו כלל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש הוא תוספת טעם.
והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושרש כרב שלמה ז"ל, שפירש התנ"ך על דרך דרש, והוא חושב כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו רק פשט אחד מני אלף, וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים.

לחץ כדי לכווץ...

התשובה לתמיהה פשוטה מאוד:
רוב ככל הלומדים מאמינים לרש"י עצמו שכתב פעם אחר פעם שהוא בא לפשוטו של מקרא, ואמנם הוא מרבה להביא את הדרש במקום שהפשט לא מספיק לדעתו ויש בו קושי, אבל עיקרו של דבר הוא מפרש כפשט ע"פ עדותו של רש"י.
ואף האבן עזרא כותב שרש"י עצמו מעיד על פירושו שהוא פשט, אלא שהוא סובר שאין זה פשט. וכך דרכם של הראשונים כשהם רוצים לחלוק אחד על השני שהם כתבו בחריפות, אבל אדרבה זה עצמו מעיד שההתייחסות לרש"י היא כספר פשט.
וגם הרשב"ם מעולם לא כתב אחרת, אדרבה הוא כתב שרש"י נתן לב לפרש פשוטו של מקרא,

וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.

לחץ כדי לכווץ...

אלא שהוא כותב שהתווכח אתו בפשט חלק מהמקראות והודה לו שהיה צריך לפרש אחרת, וכי מחמת זה זה נקרא שרש"י הודה שהוא לא פירש כפשוטו של מקרא?
ובר מן דין, מעולם לא הצלחתי להבין מה הכוונה לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום, וכי התורה משתנית פירושה בכל יום?? או שמא דורות אחרונים 'מבינים' יותר מהראשונים ומתחדשים להם דברים וצריכים להתאים את הפירוש ח"ו למתחדשים?? ח"ו מלומר שזו כוונת הרשב"ם.
[ולענ"ד נראה, ואולי שמעתי פעם - איני זוכר, שכוונת הרשב"ם היא שהתורה מתאימה לכל דור ודור והכל נרמז ונכתב בה, ולכן ניתן להוסיף ולכתוב פירושים לפי המאורעות המתחדשים בעולם ולהראות איך שגם הם נרמזים ונכללים בפשוטו של מקרא, ואין דבר שהתורה בפשוטה השאירה פתוח].

 

[ישעיהו מנחלת דן]

אלא שהוא כותב שהתווכח אתו בפשט חלק מהמקראות והודה לו שהיה צריך לפרש אחרת,

לחץ כדי לכווץ...

לא זו המשמעות כלל
אלא שהודה שאין פרושו באמת פשט כפי שחשב ולכן לפ' פשט צריך פרושים אחרים
ופשטות המתחדשות בכל יום לאו דוקא אלא המתחדשות מכוח הבנת הפסוקים לבדם
וכעין מאמר הירושלמי אין ביהמ''ד בלא חידוש בכל יום

 

[ישעיהו מנחלת דן]

ולדקדק בה בלי קשר לתפיסת המכלול.

לחץ כדי לכווץ...

לפי מה שבארת בהמשך הכונה בלי קשר לפום ריהטא אבל עם קשר עמוק למסקנה.
וישר כח על כל דבריך הנפלאים !!!

 

[איש חסיד היה]

לא זו המשמעות כלל
אלא שהודה שאין פרושו באמת פשט כפי שחשב ולכן לפ' פשט צריך פרושים אחרים
ופשטות המתחדשות בכל יום לאו דוקא אלא המתחדשות מכוח הבנת הפסוקים לבדם
וכעין מאמר הירושלמי אין ביהמ''ד בלא חידוש בכל יום

לחץ כדי לכווץ...

המעיין יראה שהרשב"ם לא בא להגיד שרש"י אינו מבאר פשוטו של מקרא, אלא אדרבה להביא את זה ראיה לדבריו שמתחיל שהראשונים התעמקו הרבה בדרש ולא כתבו פשט בעוד שבעצם צריך להיות פשט, ואף רש"י נתן לב לכתוב פשט, ואף אני התווכחתי עמו ודנתי לפניו וכו', פירוש: הנה גם רש''י סבר שצריך לפרש את המקרא ע"י פשוטו, והנה אפילו התווכחתי איתו בכמה מקראות ודנתי לפניו בפירוש הפסוקים [- מה שאם הכל היה הולך לפי דרש בלבד לא היה מקום לויכוח זה, וזה עצמו חלק מהראיה] ואפילו הודה לי בחלק מהם.

זה לפשוטו של מקרא [רשב"ם]. דבריך הם כבר בדרך דרש.

 

[ישעיהו מנחלת דן]

זה לפשוטו של מקרא [רשב"ם].

לחץ כדי לכווץ...

רשב''ם לא מדבר על פסוק כזה או אחר אלא על שיטה כוללת