האזינו פתיחות חז"ל לשירת האזינו (6 צופים)

[יוסף צ. הירשמן]

שירת האזינו נפתחת בפסוקים הבאים המהווים מעין הקדמה לשירה זו:

{א} הַֽאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַֽאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי-פִֽי:
{ב} יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי-דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵֽשֶׂב:
{ג} כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ:

---

פתיחתות שחז"ל דרשו בספרי כהקדמה לשירת "האזינו":

---

דברי רבי מאיר בענין העדים שמוכיחים בישראל

היה רבי מאיר אומר: כשהיו ישראל זכאים היו מעידים בעצמם, שנאמר - ויאמר יהושע אל העם עדים אתה בכם.
קלקלו בעצמם, שנאמר - סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, העיד בהם שבט יהודה ובנימין, שנאמר - ועתה יושבי ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי מה לעשות עוד לכרמי.
קלקלו שבט יהודה, שנאמר - בגדה יהודה, העיד בהם את הנביאים, שנאמר - ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאים כל חוזה.
קלקלו בנביאים, שנאמר - ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו, העיד בהם את השמים, שנאמר - העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ.
קלקלו בשמים, שנאמר - האינך רואה מה הם עושים... הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש, והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים - העיד בהם את הארץ, שנאמר - שמעי ארץ הנה אני מביא רעה.
קלקלו בארץ, שנאמר - מזבחותם כגלים על תלמי שדי, העיד בהם את הדרכים, שנאמר - כל ראש דרך גגות (בבית) [בנית] רמתך.
שמעו את הגוים. עמדו על דרכים,
קלקלו דרכים - העיד בהם הגגות.
קלקלו הגגות - העיד בהם את הגוים.
קלקלו בגוים, שנאמר - ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, העיד בהם את ההרים, שנאמר - שמעו הרים את ריב ה'.
קלקלו בהרים, שנאמר - על ראשי ההרים יזבחו, העיד בהם את הבהמה, שנאמר - ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
קלקלו בבהמה, שנאמר - וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, העיד בהם את החיה, שנאמר - גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור.
קלקלו בחיה, שנאמר - ואשוב ואראה והנה תבנית רמש ובהמה שקץ, העיד בהם את הדגים, שנאמר - או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים.
קלקלו בדגים, שנאמר - ותעשה אדם כדגי הים, העיד בהם את הנמלה, שנאמר - לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין תכין בקיץ לחמה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עלוב היה אדם זה, שצריך ללמד מן הנמלה. אלו למד ועשה - עלוב היה; אלא שצריך ללמד מדרכיה, ולא למד!

עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרי עדי קיימים, שנאמר - העדותי בכם את השמים ואת הארץ!
אמר לה: הרי אני מעבירן, שנאמר - כי הנני בורא השמים החדשים.
אומרת לפניו: רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי, שנאמר - ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית! ואומר לה: הריני מעבירם, שנאמר - כל גיא ינשא.
אומרת לפניו: רבונו של עולם, הרי שמי קיים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר - וקורא לך שם חדש.
אומרת לפניו: רבונו של עולם, הרי שמך קרוי על שם הבעלים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר - והסירותי את שמות הבעלים מפיה.
אומרת לפניו: רבונו של עולם, אף על פי כן, בני ביתי מזכירים אותו! אומר לה: ולא יזכרו עוד בשמם.
שוב למחר עתידה שתאמר לפניו: רבונו של עולם, כבר כתבת - לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר! אומר לה: כלום הכתבתי לך, אלא איש! והלא כבר נאמר - כי אל אנכי ולא איש! וכי גרושים אתם לי, בית ישראל? והלא כבר נאמר - כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?

---

הטעם שנבחרו שמים וארץ להעיד בישראל, טעם א' שאין ישראל יכולים לברוח מהם

דבר אחר:
האזינו השמים.
משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, להיות יושב ומשמרו. אמר אותו הבן: כסבור אבא שהועיל כלום, שמסרני לפדגוג? עכשיו הריני משמרו, כדי שיאכל וישתה וישן, ואלך אני ואעשה רצוני וצרכי! אמר לו אביו: אף אני לא מסרתיך לפדגוג, כדי שלא יהיה מזיזך.
כך אמר להם משה לישראל: שמא אתם סבורים לברוח על כנפי השכינה, או לזוז מעל הארץ? ולא עוד אלא שהשמים כותבים, שנאמר - יגלו שמים עוונו, ומנין שאף הארץ מודעת? שנאמר וארץ מתקוממה לו.
עתידה כנסת ישראל שתעמיד לדין לפני המקום, ואומרת לפניו: רבונו של עולם, איני יודעת מי קלקל במי, ומי שינה במי: אם ישראל קלקלו לפני המקום, ואם המקום שינה בהם בישראל? כשהוא אומר - ויגידו שמים צדקו, הוי ישראל קלקלו לפני המקום; ואין המקום שינה בהם בישראל, שנאמר - כי אני ה' לא שניתי.

---

טעם ב' - שהשכר והעונש באים על ידי השמים והארץ

דבר אחר:
האזינו השמים.
היה רבי יהודה אומר: משל למלך שהיו לו אפוטרופוסים במדינה, והשלים להם את שלו, ומסר להם את בנו, ואמר להם: כל זמן שבני עושה לי רצוני - היו מערבים ומעדנים אותו, ומפנקים אותו ומאכילים אותו ומשקים אותו; וכשאין בני עושה רצוני - אל יטעום משלי כלום!
כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? - יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? - וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה.

---

טעם ג' - כביכול הקב"ה קובל על ישראל

דבר אחר:
האזינו השמים.
משל למלך שיצא בנו לתרבות רעה. התחיל לקבול עליו באחיו, התחיל לקבול עליו באוהביו, התחיל לקבול עליו בשכניו, התחיל לקבול עליו בקרוביו, לא זז האב ההוא מלהיות קובל והולך - עד שאמר לשמים: למי אקבול עליו חוץ מאלו?
לכך נאמר האזינו השמים.

---

טעם ד' - הצדיקים מרחיבים על העולם והרשעים דוחקים את העולם

דבר אחר:
האזינו השמים
אלו שאין דיין של צדיקים, אלא שמרחיבים על העולם שהם בתוכו; שבזכות שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, ואין לשון פתיחה אלא לשון הרווחה, שנאמר ויפתח את רחמה.
ואלו אין דיין של רשעים, אלא שדוחקים את העולם שהם בתוכו; שבשעת שאין עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? ועצר השמים, ואין לשון עצירה אלא לשון דוחק, שנאמר כי עצר ה' בעד כל רחם.

---

טעם ה' - ללמד קל וחומר משמים וארץ שאינם משנים את מידתם

דבר אחר:
האזינו השמים ואדברה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל, הסתכלתי בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם, או שמא גלגל חמה אינו עולה אלא מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו - ולא! כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש. ולא עוד, אלא שמח לעשות לי רצוני, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח:
ותשמע הארץ אמרי פי.
הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מדתה, שמא זרעתם ולא צמחה, שמא זרעתם חטים והעלית שעורים, או שמא פרה אינה דשה ואינה חורשת היום, או שמא חמור זה אינו טוען ואינו הולך.
וכן לענין (היום) [הים] הוא אומר - ואותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים? שמשעה שגזרתי על הים שמא שינה את מדותיו, ואומר אעלה ואציף את העולם? לא! כענין שנאמר - ואשבר עליו חוקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף! ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר יהמו גליו ולא יוכלו.
והרי דברים קל וחומר: ומה אלו, שלא נעשו לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר, ואם חוטאים אין מקבלים פורענות, ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם - לא שינו את מדתם; אתם, שאם זכיתם אתם מקבלים שכר, ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות, ואתם חסין על בניכם ובנותיכם, על אחת כמה וכמה שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם!

---

[כעין טעם ג' - שפורענות ושכר משמים]

דבר אחר:
האזינו השמים.
היה רבי בנאה אומר: בזמן שאתם מתחייבים - אין פושטים בו יד אלא עדים, שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ואחר כך בני אדם שמשתמשים ובאים, שנאמר ויד כל העם באחרונה.
בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים, ואחר פורענות משתמשת ובאה, שנאמר ואבדתי בהם.
ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? - והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והארץ תענה, וזרעתיה לי בארץ.

---

משה רבינו השתיק שמים וארץ

דבר אחר:
האזינו השמים ואדברה.
היה רבי יהודה בן חנניה אומר: בשעה שאמר משה האזינו השמים, היו השמים ושמי השמים דוממים. ובשעה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי, היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים.
ואם תמיה אתה על הדבר צא וראה מה נאמר ביהושע - ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד ולא היה כיום ההוא.
נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו.

---

טעם מדוע נאמר בשמים לשון "האזינו" ובארץ לשון "תשמע", ובישעיה להיפך

דבר אחר:
האזינו השמים.
לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר האזינו השמים; לפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר ותשמע הארץ אמרי פי.
בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר - שמעו שמים והאזיני ארץ. שמעו שמים - שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ - שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר:
לפי שהיו שמים מרובים פתח בהם בלשון מרובה ולפי שהיתה ארץ מועטת פתח בה בלשון מועט, ותשמע הארץ אמרי פי.
בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן את המרובה במרובים ואת המעוטה למעוטים.
וחכמים אומרים:
אין הדבר כן, אלא שהעדים מגידים: אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד - עדותם קיימת, ואם לאו - אין עדותם קיימת; כך, אלו אמר משה האזינו השמים ושותק - היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה. ותשמע הארץ - היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה; בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן האזנה ושמיעה לשמים - והאזנה ושמיעה לארץ.

---

טעם ו' - שבהם ניתנה תורה לישראל

דבר אחר:
האזינו השמים - על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר - אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם.
ותשמע הארץ אמרי פי - שעליה עמדו ישראל ואמרו - כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

---

טעם ז' - שלא קיימו מצוות שניתנו משמים וארץ

דבר אחר:
האזינו השמים.
שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים. ואלו הם מצות שניתנו להם מן השמים? - עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.
ותשמע הארץ.
שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ: לקט ושכחה ופיאה, תרומות ומעשרות, שמיטים ויובלות.
דבר אחר:
האזינו השמים - שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים ולא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ.

---

טעם ח' - ששמים וארץ קיימים לעולם

משה העיד בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. אמר להם: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם ירצו לומר לא קבלנו את התורה - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים.
והמקום העיד בהם את השירה, שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. אמר: שירה תעיד בהם למטן, ואני למעלן.
ומנין שהמקום קרוי עד ממהר? שנאמר - וקרבתי לכם למשפט והייתי עד ממהר, ואומר - ואנכי היודע ועד, ואומר - ויהי ה' אלהיכם בכם לעד:

---

עוד פתיחתות שחז"ל דרשו במדרש רבה (פרשה י) כהקדמה לשירת "האזינו":

---

פתיחה בשבח המטה אזנו לדברי תורה

א הֲלָכָה.
אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ בְּאָזְנוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לְרַפְּאוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל שֶׁסָּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְזוֹ מַכַּת הָאֹזֶן אִם סַכָּנָה הִיא מְרַפְּאִים אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי, מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁלֹא לָחוּשׁ בְּאָזְנֶיךָ וְלֹא אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ, הַטֵּה אָזְנְךָ לַתּוֹרָה וְאַתָּה נוֹחֵל חַיִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ג): הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא כָּל מִי שֶׁמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה תְּפִלָתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, ט): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.
רַבִּי לֵוִי אָמַר, הָאֹזֶן לַגּוּף כְּקִינְקָל לְכֵלִים, שֶׁכֵּן הַקִּינְקָל כַּמָּה כֵּלִים נִתָּנִין עָלָיו וְאַתְּ נוֹתֵן מֻגְמָר תַּחְתָּיו וְכֻלָּם מִתְעַשְּׁנִים, כָּךְ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַזֶּה, עַל יְדֵי הָאֹזֶן כֻּלָּן חַיִּין, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם,
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הִטִּיתָ אָזְנְךָ לַתּוֹרָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל מִשְׁתַּתְּקִים לְפָנֶיךָ וְשׁוֹמְעִים דְּבָרֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁהִטִּיתָ אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. וּמֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהִטָּה אָזְנוֹ לַתּוֹרָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נִשְׁתַּתְּקוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהֶאֱזִינוּ דְּבָרָיו,
מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן (דברים לב, א): הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו'.

---

הצדיקים משנים את הטבע כדי להכניס יראת שמים בלב הבריות

ב זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ג, יד): יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מַהוּ עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וגו'?
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן, וּמִפְנֵי מָה כְּתִיב (עמוס ה, ח): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ, שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, הֵבִיא לִגְיוֹן אֶחָד קָשֶׁה וְהִקִּיפָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה רוֹאִין אוֹתוֹ וּמִתְיָרְאִין מִלְּפָנָיו.
דָּבָר אַחֵר,
כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, יוֹם שֶׁיְהֵא יוֹם, וְלַיְלָה שֶׁיְהֵא לַיְלָה,
בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח, יא): וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ.
בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה הַלַּיְלָה יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, יב): שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם,
הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.
דָּבָר אַחֵר,
כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם, וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה,
בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.
בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג, טז יז): כֹּה אָמַר ה' עָשׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים וגו' וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם.
[דָּבָר אַחֵר]
כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְהֵא חֹרֶף, וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְהֵא קַיִץ,
בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, שֶׁכֵּן כְּתִיב (מלכים א יז, א): חַי ה' אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי.
בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמואל א יב, יז): הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר.
דָּבָר אַחֵר,
כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם,
בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו' (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי.
דָּבָר אַחֵר,
כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּסִים אוֹתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל,
כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה שִׁתֵּק אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.

---

עוד בענין הנ"ל

ג זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמואל ב כג, ג): אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם. וּמַהוּ (שמואל ב כג, ג): צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים, הַצַּדִּיקִים מוֹשְׁלִים כִּבְיָכוֹל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁל,
כֵּיצַד, כָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂין,
כֵּיצַד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת, וֶאֱלִישָׁע פָּקַד אֶת הַשּׁוּנַמִּית, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד, טז): לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים, וֶאֱלִישָׁע הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ שֶׁל הַשּׁוּנַמִּית.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵעַ יַמִּים, וְאֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע קָרְעוּ יַמִּים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב, יד): אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא בְּלֹא רְטִיָּה, וֶאֱלִישָׁע רִפֵּא אֶת נַעֲמָן שֶׁלֹא בִּרְטִיָּה.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּיק אֶת הַמָּרִים, וֶאֱלִישָׁע הִמְתִּיק אֶת הַמָּרִים, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (מלכים ב ב, כ): וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלוֹחִית חֲדָשָׁה וגו', וּכְתִיב (מלכים ב ב, כב): וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹצֵר גְּשָׁמִים, וְאֵלִיָּהוּ עָצַר אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יז, א): חַי ה' צְבָאוֹת אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו'.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד אֶת הַגְּשָׁמִים, וּשְׁמוּאֵל הוֹרִיד אֶת הַגְּשָׁמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב, יז): הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וגו'.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד הָאֵשׁ, וְאֵלִיָּהוּ הוֹרִיד אֶת הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, לח): וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה.

---

מכאן אתה למד שיש לשמים אוזן

ד דָּבָר אַחֵר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם,
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁיֵּשׁ לַשָּׁמַיִם פֶּה וְלֵב וְאֹזֶן.
פֶּה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל.
וְלֵב מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.
וְאֹזֶן מִנָּלָן, דִּכְתִיב הַאֲזִינוּ.

---

טעם מדוע קרא משה רבינו לשמים ולארץ, משום שהיה מן הארץ וגדל בשמים

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ,
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִסְטְרָטִיגִין שֶׁשִּׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי מְדִינוֹת פָּרַס וּקְּלָאוֹנָה, עָשָׂה יוֹם טוֹב, אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִים, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאֵלּוּ, אֵלּוּ כּוֹעֲסִין, מֶה עָשָׂה, קָרָא לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ.
כָּךְ משֶׁה הָיָה מִן הָאָרֶץ וְגָדַל בַּשָּׁמַיִם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וגו', אָמַר אִם קוֹרֵא אֲנִי לַשָּׁמַיִם, הָאָרֶץ רוֹגֶזֶת, וְאִם אֲנִי קוֹרֵא לָאָרֶץ, הַשָּׁמַיִם רוֹגְזִין, אָמַר, הֲרֵינִי קוֹרֵא לִשְׁנֵיהֶם, לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.

---

ג' טעמים נוספים לקריאת שמים וארץ, שמשם ניתנו גאולה, תורה, מן ושליו

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (ישעיה מד, כג): רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר.

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה.

דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹא נִתְּנוּ מָן וּשְׂלָיו אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וּשְׂלָיו מִן הָאָרֶץ, דִּכְתִיב (שמות טז, יג): וַתַּעַל הַשְֹּׂלָו וגו'.

---

טעם ה' - שישראל נמשלו לשמים וארץ

דָּבָר אַחֵר, שֶׁמָּשַׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מִנַיִן, דִּכְתִיב (בראשית טו, ה): הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְכַעֲפַר הָאָרֶץ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית כח, יד): וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ.

---

טעם ו' - שכל הניסים נעשו לישראל על ידי שמים וארץ

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ, שֶׁהֵן עֵדוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): הֲעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבֶן מְלָכִים שֶׁמָּסַר לוֹ אָבִיו שְׁנֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְכָל עֲטָרָה שֶׁהָיָה אָבִיו מְעַטְּרוֹ לֹא הָיָה מְעַטְּרוֹ אֶלָּא עַל יְדֵיהֶן, וּכְשֶׁנִּכְנַס לְחֻפָּתוֹ נְטָלָן לָעֵדִים שֶׁיִּהְיוּ בֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו.
כָּךְ כָּל נִסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ עָשָׂה לָהֶן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ שִׁירָה עַל יְדֵיהֶן, שֶׁהֵן מְעִידִין בֵּינוֹ וּבֵינָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, ב): שִׁמְעִי שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה א, ב): בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי,
הֱוֵי הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם.

---

טעם ז' - שאמר איני יודע להיכן נפשי הולכת

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ,
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד פִּקָּדוֹן אֵצֶל אוֹהֲבוֹ, מֵת אוֹהֲבוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶת הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן וְהָיָה מְכַבֵּד לְאוֹתוֹ שֶׁהִפְקִיד הַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וּמְכַבֵּד לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה אַתָּה מְכַבֵּד אֶת שְׁנֵיהֶם, אָמַר לָהֶן פִּקָּדוֹן יֵשׁ לִי אֶצְלָם וְאֵינָהּ בְּרוּרָה לִי אֵצֶל מִי הוּא הַפִּקָּדוֹן, אִם אֶצְלוֹ אִם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, כָּל הֵיכָן שֶׁפִּקְדוֹנִי מֻנָּח שֶׁיְהֵא שָׁמוּר יָפֶה.
כָּךְ אָמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה לָמָּה אַתָּה מְצַוֶּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ,
אָמַר לָהֶן, אֲנִי עָתִיד לָמוּת וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְהֵיכָן נַפְשִׁי הוֹלֶכֶת, אִם לַשָּׁמַיִם אִם לָאָרֶץ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. לְפִיכָךְ אֲנִי מְצַוֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁתְּהֵא נַפְשִׁי מֻנַּחַת שֶׁתְּהֵא יָפָה.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין בְּרִיָּה שַׁלִּיט עַל נַפְשֶׁךָ, וְהֵיכָן הִיא מֻנַּחַת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד בַּשָּׁמַיִם, שֶׁכֵּן אֲבִיגַיִל אוֹמֶרֶת (שמואל א כה, כט): וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.

---

טעם ח' - בשמים וארץ חטאו, בהם לקו, ובהם הם מתנחמים

דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ,
שֶׁבָּהֶן הֵעִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וּבָהֶן חָטְאוּ, וּבָהֶן לָקוּ, וּבָהֶן הֵן מִתְנַחֲמִין.
בָּהֶן הֵעִיד, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): הֲעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
וּבָהֶן חָטְאוּ, דִכְתִיב (ירמיה ז, יח): לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם,
וּבָהֶן לָקוּ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ירמיה ד, כג): וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם.
בָּאָרֶץ מִנַיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, כו): וְאֶת הָאָרֶץ, וְחָטְאוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב (הושע יב, יב): גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי, וְלָקוּ בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב (ירמיה ד, כג): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, וּבַשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ הֵן מִתְנַחֲמִים, דִּכְתִיב (ישעיה סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם.

---

עוד פתיחתות לשירת האזינו מתוך מדרש תנחומא וז"ל:

---

טעם מדוע קרא משה רבינו לשמים וארץ

ב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם,
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ (משלי טז, כו).
מָה רָאָה מֹשֶׁה לִקְרֹא לַשָּׁמַיִם וְלָאָרֶץ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁקָּרָא אוֹתָן לְצַוּוֹתָן עַל עַצְמָן.
אָמַר לָהֶן, הֲרֵי גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי שֶׁאָמוּת, תְּנוּ דַּעַתְכֶם הֵיאַךְ תִּהְיוּ מְקַבְּלִין אוֹתִי בְּכָבוֹד, שֶׁתִּהְיוּ מִסְתַּכְּלִין בִּי כְּאִלּוּ אֲנִי חַי וּמְדַבֵּר אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָה לָעוֹלָם.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם,
שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי לָכֶם, הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וְגוֹ' (דברים ל, יט), תְּנוּ דַּעַתְכֶם שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מְקַטְרְגִין עַל יִשְׂרָאֵל לְאַחַר מוֹתִי, אֶלָּא הֱיוּ זְכוּרִים כְּאִלּוּ אֲנִי חַי וְעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

---

בענין ישעיה הנביא שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר

אָמַר יְשַׁעְיָה, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ (ישעיה א, ב). מָה רָאָה יְשַׁעְיָהוּ לוֹמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם.
אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים שָׁוִים. מֹשֶׁה אָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וִישַׁעְיָהוּ אָמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מְלַמֵּד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה, בַּשָּׁמַיִם הָיָה, וְהָיָה מְדַבֵּר עִם הַשָּׁמַיִם כְּאָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁאָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וְרָאָה אֶת הָאָרֶץ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ.
אֲבָל יְשַׁעְיָה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ וְרָאָה שָׁמַיִם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, הִתְחִיל לוֹמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם, וְאַחַר כָּךְ, וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה אֵלָיו.
כִּי ה' דִּבֵּר (שם), אָמְרוּ לוֹ: יְשַׁעְיָה רַבֵּנוּ, וְכִי דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא רָעֲשָׁה הָאָרֶץ. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, אֶרֶץ רָעֲשָׁה אַף שָׁמַיִם וְגוֹ', מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי (תהלים סח, ט). וְהַמַּיִם נִזְדַּעְזְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים וְגוֹ' (שם צג, ד). אֵימָתַי, בִּזְמַן וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ' (שמות כ, א). אִלּוּ דִּבֵּר עִמְּךָ, הָיִיתָ חַי?
מָשָׁל לְשִׁלְטוֹן שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה. בָּא אִסְטְרַטְיוּטוֹן שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא שִׁלְטוֹן לְדַבֵּר עִמָּהֶם, נִטְּלָה מֵהֶן דַּעְתָּן. לְיָמִים, בָּא קַרְתָּנִי אֶחָד, אָמַר לָהֶם: זֶה הַשִּׁלְטוֹן הוּא אוֹהֲבִי וַאֲנִי רָגִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְדַבֵּר עִמּוֹ, אֶלָּא אִם הוּא אוֹהַבְךָ, דַּבֵּר עִמּוֹ בַּעֲדֵנוּ וְאַחַר כָּךְ עִמָּנוּ.
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִישַׁעְיָה, אָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאָנוּ בָּנָיו, דִּכְתִיב: בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד, כב), וּכְתִיב: הָעֲמוּסִים מִנִּי בָטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם (ישעיה מו, ג), כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ בְּסִינַי, נַפְשֵׁנוּ יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ. שֶׁמָּא אִם יְדַבֵּר עִמָּנוּ נָמוּת. אֶלָּא אַתָּה רַבֵּנוּ קְרַב אַתָּה וּשְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.
וּמִנַּיִן הָיְתָה הָעֲטָרָה הַזֹּאת לִישַׁעְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה אָמַר ה' יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (שם מט, ה). וּלְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְגוֹ'.

---

עוד מצאתי במדרש רבה פרשת וזאת הברכה (פרשה יא אות ה) והוא שייך לתחילת שירת האזינו:

---

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, הָלַךְ מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵצֶל משֶׁה וְאָמַר לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלָחַנִּי אֶצְלְךָ שֶׁאַתָּה מִסְתַּלֵּק בַּיּוֹם הַזֶּה,
אָמַר לוֹ משֶׁה לֵךְ מִכָּאן שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁכָּתוּב (תהלים קיח, יז): לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
אָמַר לוֹ, משֶׁה, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה, יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיְקַלְּסוּהוּ, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּכָל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל.
אָמַר לוֹ משֶׁה, וַאֲנִי מְשַׁתֵּק אוֹתָן וּמְקַלֵּס אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, א): הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו'.
בָּא אֶצְלוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה, מֶה עָשָׂה משֶׁה, הִזְכִּיר עָלָיו שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וּבָרַח, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, ג): כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא.
כֵּיוָן שֶׁבָּא אֶצְלוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית, אָמַר, הוֹאִיל וּמִן הַשֵּׁם הוּא, צָרִיךְ אֲנִי לְצַדֵּק עָלַי אֶת הַדִּין, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ.

---

וראה עוד בספרי והובא בילקוט שמעוני על פסוק ג' שמשה הזכיר את השם לאחר כ"א תיבות

 

[יוסף צ. הירשמן]

מסדר המדרש תנחומא הוסיף בתחילת הפרשה דברים מתוקים אלו:

---

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה. אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁאוֹמֵר לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם כֵּן, כְּמֶלֶךְ שֶׁאוֹמֵר לַעֲבָדָיו, הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ לִדְבָרַי, כָּךְ הוּא אוֹמֵר לְשָׁמַיִם וָאָרֶץ שִׁתְקוּ עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל דְּבָרַי.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל (ירמיה לא, לו). לְפִי שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל קַיָּמִים לְעוֹלָם,

לְכָךְ הִזְמִינָם לְעֵדוּת, שֶׁיְּקַיְּמוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יְבַטְּלוּם, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בָּם בָּרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתָם. כְּתִיב: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ (דברים יא, יז), לְכָךְ הִזְמִינָם לְעֵדוּת כְּשֶׁיְּקַיְּמוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יְמָאֲנוּ, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בָּם בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שם לא, כח).

וּלְכָךְ הֶעֱמִידָם לְעֵדוּת, דְּאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא, אָדָם נִמְשָׁל לִשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת,
בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנּוֹלַד, נִדְמֶה כְּטָלֶה שֶׁהוּא רַךְ,
וּמִתְגַּבֵּר כְּשׁוֹר.
כְּשֶׁגָּדֵל וְנַעֲשֶׂה תְּאוֹמִים, כְּלוֹמַר שָׁלֵם,
וְגָדֵל בּוֹ יֵצֶר הָרָע. וּתְחִלָּתוֹ חַלָּשׁ כְּסַרְטָן,
וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, נִתְגַּבֵּר כְּאַרְיֵה.
וְאִם חוֹטֵא, נַעֲשֶׂה כִּבְתוּלָה.
וְאִם מוֹסִיף עֲוֹנוֹת, שׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בְּמֹאזְנַיִם.
וְאִם יַעֲמֹד בְּמִרְדּוֹ, מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית, שְׁאוֹל וְגֵיהִנָּם, כָּעַקְרָב הַמֻּטָּל לָאָרֶץ וְלַשִּׂיחִין.
וְאִם יָשׁוּב, זוֹרְקִין אוֹתוֹ לַחוּץ, כְּמוֹרֶה הַחֵץ בַּקֶּשֶׁת.
לְכָךְ רְגִילִין לְהַזְכִּיר הַמֵּתִים בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ לַגֵּיהִנָּם. שֶׁכֵּן אִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (שם כא, ח), אֵלּוּ הַחַיִּים. אֲשֶׁר פָּדִיתָ (שם), אֵלּוּ הַמֵּתִים, מִכָּאן שֶׁהַחַיִּים פּוֹדִין אֶת הַמֵּתִים.
לְכָךְ אָנוּ נוֹהֲגִין לְהַזְכִּיר אֶת הַמֵּתִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלִפְסֹק עֲלֵיהֶם צְדָקָה. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, יָכֹל מִשֶּׁמֵּתוּ לֹא יוֹעִיל לָהֶם הַצְּדָקָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר פָּדִיתָ. מִכָּאן כְּשֶׁפּוֹסְקִין צְדָקָה בִּשְׁבִילָם,
מוֹצִיאִין וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּחֵץ מִן הַקֶּשֶׁת.
מִיָּד נַעֲשֶׂה רַךְ וְנָקִי כִּגְדִי,
וּמְטַהֲרִין אוֹתוֹ כְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד, וּמַזִּין עָלָיו מַיִם טְהוֹרִין מִדְּלִי,
וְגָדֵל בְּרֹב הֲנָאָה כְּדַג הַנֶּהֱנֶה בַּמַּיִם. כָּךְ הוּא טוֹבֵל בְּכָל שָׁעָה בְּנַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן וּבְחָלָב וּבְשֶׁמֶן וּבִדְבַשׁ, וְאוֹכֵל מֵעֵץ הַחַיִּים תָּמִיד הַנָּטוּעַ בִּמְחִיצַת הַצַּדִּיקִים, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה עַל כָּל שֻׁלְחָן שֶׁל צַדִּיק וְצַדִּיק, וְחַי לְעוֹלָם.

עַד כָּאן חָדָשׁ הוּא. וּמִכָּאן וָאֵילָךְ מִן הַיָּשָׁן.
[הישן היינו המדרש תנחומא המקורי, והובא לעיל בהודעה הקודמת]

 

[יוסף צ. הירשמן]

פסוק ב

הקדמה:
לשון הכתוב הוא: יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי-דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵֽשֶׂב:
וביאורו בפירוש רש"י: זו היא העדות שתעידו, שאני אומר בפניכם תורה שנתתי לישראל וכו':
כשעירם. לשון רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא וכו':
וכרביבים. טיפי מטר, ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר רובה קשת:
דשא. ארברי"ץ (גראזיכט) עטיפת הארץ מכוסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב: ע"כ.

---

פסוק זה נדרש בספרי בכמה וכמה פנים:

---

פן א': דברי התורה נמשלו בפסוק זה לד' דברים: א. מטר. ב. טל. ג. שעירים. ד. רביבים. והטעם לכך

יערף כמטר לקחי.
אין לקחי אלא דברי תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם [תורתי אל תעזבו].
ואומר קחו מוסרי ואל כסף, ואין מוסר אלא דברי תורה שנאמר שמע בני מוסר אביך, ואומר שמע מוסר וחכמה, ואומר החזק במוסר ואל תרף.
ואומר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם:

כמטר - מה מטר חיים לעולם - אף דברי תורה חיים לעולם.
אי מה מטר, מקצת עולם שמחים ומקצת עולם עצבים בו; מי שבורו וגתו מלא יין וגתו וגרנו לפניו מצירים לו, אף דברי תורה כן?
תלמוד לומר תזל כטל אמרתי. מה טל, כל העולם כולו שמחים בו - אף דברי תורה, כל העולם כולו שמחים בו:

כשעירים עלי דשא. מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם - כך דברי תורה מעלים לומדיהם ומגדלים אותם, תלמוד לומר סלסלה ותרוממך:
וכרביבים עלי עשב. מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותן - וכן דברי תורה מעדנים אותם ומפנקים אותן. וכן הוא אומר כי לוית חן הם לראשך, ואומר תתן לראשך לוית חן.

---

פן ב': יעשה כללים לדברי תורה, ויחזור עליהם תדיר

דבר אחר:
היה רבי יהודה אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם כללים, שנאמר יערוף כמטר לקחי, ואין יערף אלא לשון כנעני, שאין אדם אומר לחבירו "פרוט לי סלע זו" - אלא "ערוף לי סלע זו", כך הוי כונס דברי תורה כללים - ופורט ומוציאם כטיפים הללו של טל; ולא כטיפים הללו של מטר גדולות, אלא כטיפים הללו של טל שהם קטנים:

כשעירים עלי דשא - מה שעירים הללו יורדים על עשבים, ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעום - כך הוי מפשפש בדברי תורה כדי שלא תשכחם.
כך אמר לו רבי יעקב ברבי חנינא לרבי: בא ונפשפש בהלכות, בשביל שלא יעלו חלודה:
וכרביבים עלי עשב - מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומנקים אותם ומפשפשים אותם ומפטמים אותם - כך הוי מפטם בדברי תורה ושונה ומשלש ומרבע.

---

פן ג': דברי תורה מכפרים על עבירות חמורות

דבר אחר:
יערף - רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין יערף אלא לשון הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים - כך דברי תורה מכפרת על שפיכות דמים:
כשעירים על דשא - מה שעירים הללו באים על חטאות ומכפרים - כך דברי תורה מכפרים על עבירות.

---

פן ד': כמה יצטער אדם לקנות דברי תורה

דבר אחר:
יערף כמטר - חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל, שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה, כענין שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף את כל העולם כולו, שנאמר שרפים עומדים ממעל לו! נתתי נפשי עליה, דמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער - כך תהיו אתם למדים אותה בצער.

או כדרך שאתם למדים אותה בצער, כך תהיו מלמדים אותם בצער? תלמוד לומר תזל כטל אמרתי. תהיו רואים אותה כזול: אחד משלש וארבע בסלע:

כשעירים עלי דשא - כאדם שהולך ללמוד תורה תחילה: בתחילה נופלת עליו כשעיר, ואין שעיר אלא שד, שנאמר ושעירים ירקדו שם.
[ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים! לכך נאמר כרביבים עלי עשב].
נ.ב. שיטה אחרונה הוספתי מתוך הנאמר לקמן לפני פן ו' ושייך לכאן.

---

העושה דברי תורה שלא לשמן - ממיתים אותו

דבר אחר:
יערוף כמטר לקחי - היה רבי בנאה אומר: אם עשית דברי תורה לשמם - דברי תורה חיים הם לך, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא; ואם לא עשית דברי תורה לשמן - דברי תורה ממיתים אותך, שנאמר יערף כמטר לקחי. ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו את העגלה בנחל, ואומר כי רבים חללים הפילה ועצומים הרוגיה.

נ.ב. בגמרא [והובא בילקוט] איתא על כך:
רָבָא רָמֵי כְּתִיב "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" וּכְתִיב "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי"?
אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא "תִּזַּל כַּטַּל" וְאִם לָאו עָרְפֵהוּ "כַּמָּטָר".

---

הכונס דברי תורה זוכה ללמד אחרים

דבר אחר:
יערף כמטר לקחי - רבי דוסתאי ברבי יהודה אומר: אם דברי תורה כנסת כדרך הכונסים מטר לבור - לסוף שאתה מנזל ומשקה אחרים, שנאמר ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעייניך חוצה.

---

קרוב לפן ב' בלשון אחר - יעשה כללים לדברי תורה

דבר אחר:
יערף כמטר לקחי - רבי יהודה אומר: לעולם הוי אדם כונס דברי תורה כללים, שאם כונסן פרטים - מייגעים אותו, ואין יודע מה לעשות.
משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה: נוטלים פרט - מייגעים אותו, ואין יודע מה לעשות; אבל אם מצרפם, ועושה אותו סלעים - פורט ומוציא בכל מקום שירצה.
וכן מי שהלך לבית אילנים לשוק, וצריך מאה מנה או שתי ריבוא: אם מצרפם סלעים - מייגעים אותו ואין יודע מה לעשות; אבל אם מצרפם ועושה אותם דינרי זהב - פורט ומוציא בכל מקום שירצה:

כשעירים עלי דשא וכרביבים - אדם שהולך ללמוד תורה בתחילה: אינו יודע מה לעשות, עד ששונה שני סדרים או שני ספרים - ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים! לכך נאמר כרביבים עלי עשב.

---

פן ו': דברי תורה מתחלקים לכמה מקצועות, ולומדיהם מתחלקים לכמה מינים

דבר אחר:
יערף כמטר לקחי - מה מטר זה יורד על האילנות, ונותן בהם מטעמים לכל אחד ואחד - לפי מה שהם בגפן, לפי מה שהם בזית, לפי מה שהן בתאינה - כך דברי תורה: כולם אחת - ויש בהם מקרא ומשנה הלכות ואגדות:
כשעירים עלי דשא - מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם, ויש בהם ירוקים ויש בהם אדומים ויש בהם שחורים [ויש בהם לבנים] - כך דברי תורה: יש בהן רבנים, יש בהן כשרים, יש בהן חכמים, ויש בהם צדיקים, ויש בהם חסידים.

---

תלמידי חכמים מעלתם אינה ניכרת בתחילה

דבר אחר:
יערף כמטר - מה המטר הזה, אי אתה רואהו עד שבא, וכן הוא אומר ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו בעבים - כך תלמידי חכמים, אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה הלכות ואגדות, או עד שיתמנה פרנס על הצבור.

---

פן ז': דברי תורה דומים לרוחות השמים

דבר אחר:
יערף כמטר - לא כמטר הזה שבא מן הדרום, שכולו לשדפון כולו לירקון כולו לקללה; אלא כמטר הזה שבא מן המערב, שכולו לברכה.
היה רבי סימאי אומר: מנין אתה אומר כשם שהעיד משה לישראל שמים וארץ כך העיד להם ארבע רוחות השמים?
שנאמר יערף כמטר לקחי - זה רוח מערבית, שהוא ערפו של עולם שכולו לברכה.
תזל כטל אמרתי - זה רוח צפונית, שעושה את הרקיע נקייה כזהב.
כשעירים עלי דשא - זה רוח מזרחית, שמשחיר את הרקיע כשעיר.
וכרביבים עלי עשב - זה רוח דרומית, שמארגת את הרקיע כרביב.

דבר אחר:
יערף כמטר - היה רבי סימאי אומר: לא נאמר ד' רוחות הללו, אלא כנגד ד' רוחות השמים:
צפונית - בימות החמה יפה ובימות הגשמים קשה, דרומית - בימות החמה קשה ובימות הגשמים יפה, מזרחית - לעולם יפה, מערבית - לעולם קשה.
צפונית - יפה לחטים בשעה שמכניס שליש, וקשה לזיתים בשעה שחונטין;

---

הפסוק מרמז על ענין תחיית המתים והשארת הנפש

וכך היה רבי סימאי אומר: כל הבריות שנבראו מן השמים - נפשם וגופן מן השמים; וכל בריות שנבראו מן הארץ - נפשם וגופם מן הארץ, חוץ מן האדם הזה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ [כך הגירסא בילקוט]
לפיכך, עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים - הרי הוא כבריות של מעלן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם; לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים - שנאמר אכן כאדם תמותון.
וכך היה רבי סימאי אומר: אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים, אלא שאין בנו כח לדרוש; שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. יקרא אל השמים מעל - זה נשמה. ואל הארץ לדין עמו - מי דיין עמו?
ומנין שאין מדבר אלא בתחיית המתים? שנאמר מארבע רוחות בואי הרוח:

---

עוד הובא במדרש תנחומא על פסוק זה:

---

התורה הצילה את משה רבינו מהמלאכים

ג יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, עָמְדוּ הַמַּלְאָכִים לְהָרְגוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִבְּנֵי אָדָם, אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהָרְגֵנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הִנִּיחוּהוּ.
מָשָׁל לְסוֹחֵר גָּדוֹל הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, תְּפָשׂוּהוּ לִסְטִים וּבִקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִיל חֲמִשָּׁה מָנָה שֶׁיֵּשׁ לִי עִמִּי אַתֶּם הוֹרְגִים אוֹתִי. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמְרוּ זֶה לָזֶה, מַה בֶּצַע בַּהֲרִיגָתוֹ, אֵין עִמּוֹ כְּלוּם. הִנִּיחוּהוּ, כְּשֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, הִתְחִיל לִמְכֹּר אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם דָּמִים. אָמְרוּ לוֹ הַלִּסְטִים, אֶתְמוֹל תָּפַשְׂנוּ אוֹתְךָ וְאָמַרְתָּ לָנוּ, אֵין עִמִּי אֶלָּא חֲמִשָּׁה מָנָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מוֹצִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם עֵרֶךְ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: אֶתְמוֹל כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם כָּךְ, בִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיִיתִי עוֹמֵד.
אַף כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָמַר לַמַּלְאָכִים, שְׁנֵי דְּבָרִים עִמִּי, וְהֵמָּה מַתָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְגוֹ' (תהלים סח, יט).
לְכָךְ אָמַר דָּוִד, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף (שם קיט, עב).
וְאוֹמֵר: הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (שם יט, יא).
וְאוֹמֵר: אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם (שם יב, ז).
אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אַשְׁרֶיךָ שֶׁלָּקַחְתָּ מַתָּנוֹת. אָמַר לָהֶם: אִלּוּלֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים, הָיִיתִי נִשְׂרָף מֵאִשָּׁם, וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת הִיא הִצַּלְתַּנִי מִיָּדָם.
עֲלֵיהֶם אָמַר, יַעֲרֹף כַּמָּטָר וְגוֹ'.
וְאֵין יַעֲרֹף אֶלָּא הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה (דברים כא, ד). וְכֵן בִּיהוּדָה אוֹמֵר, יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיֶבְךָ (בראשית מט, ח).
וְאֵין לִקְחִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד, ב).

---

ג' טעמים למה נמשלה התורה למטר

וְלָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה לְמָטָר. לוֹמַר, מַה מָּטָר מַשְׁחֶקֶת אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם (איוב יד, יט), אַף הַתּוֹרָה מַשְׁחֶקֶת לֵב הָאֶבֶן.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִם אֶבֶן הוּא, נִמּוֹחַ. וְאִם בַּרְזֶל הוּא, מִתְפּוֹצֵץ.
לְכָךְ אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי אִם לְהָמִית עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְלַעֲסֹק בָּהּ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח).
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין.

וּלְכָךְ נִמְשְׁלָה לְמָטָר, מַה מָּטָר אֵין הָעוֹלָם בְּלֹא הֵם, לְפִי שֶׁצְּרִיכִין לְהַצְמִיחַ כָּל טוּב, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בְּלֹא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שַׂמְתִּי (ירמיה לג, כה).

וּמָה הַמָּטָר יוֹרֵד מְעַט מְעַט, כָּךְ הַתּוֹרָה, תְּחִלָּה קוֹרֵא אבג''ד כְּמִנְיָן קָטָן, וּלְבַסּוֹף עוֹלֶה לְמִנְיָן גָּדוֹל, ק' ר' ש' ת'.
כָּךְ מַתְחִילִין, וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְדִקְדּוּקֶיהָ.

---

משה קרא לשמים וארץ וטל ומטר לבוא עמו, ואיתם קרא אל ה' ויענהו

דָּבָר אַחֵר,
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי.
אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לֹא בָּאת לְדַבֵּר עִם הַשָּׁמַיִם וְעִם הָאָרֶץ [נ.א. עם השמש], אֶלָּא עִם הַמָּטָר וָטַל?
אָמַר לָהֶם:
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְעָשִׁיר שֶׁהָלַךְ לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ, וְלָקַח עִמּוֹ שָׂרִים גְּדוֹלִים וַאֲנָשִׁים מְכֻבָּדִים וְכָנַס עִמָּהֶם אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה, מוּטָב שֶׁאֶקְרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַמָּטָר וְהַטַּל וְיִהְיוּ עִמִּי, וְאֶקְרָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַעֲנֶה אוֹתִי.
לְפִיכָךְ אָמַר, הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', יַעֲרֹף כַּמָּטָר וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ, כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא.

---

בילקוט שמעוני מובא:

---

אָמַר רַב יְהוּדָה גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" וְאֵין לֶקַח אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" וְגוֹ'.

אָמַר רָבָא גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" מִי נִתְלֶה בְּמִי הֱוֵי אוֹמֵר קָטָן בְּגָדוֹל.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם מִדּוֹת הָאַגָּדָה נִדְרֶשֶׁת וְזוֹ אַחַת מֵהֶם שֶׁדָּבָר גָּדוֹל נִתְלֶה בְּקָטָן, כֵּיצַד יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וְכִי הַגְּשָׁמִים גְּדוֹלִים מִן הַתּוֹרָה שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלֵית בָּהֶם, אֶלָּא שֶׁהַגְּשָׁמִים מְחַיִּים אֶת הַכֹּל לְהַשְׁמִיעַ אֶת הָאֹזֶן בְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר (עמוס ג, ח) "אַרְיֵה שָׁאַג מִי לֹא יִירָא" וְגוֹ', וְכִי מִי נוֹתֵן כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּאֲרִי אֶלָּא הוּא כַּיּוֹצֵא בּוֹ "וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים", וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּמַּיִם לֹא הוּא הֲרֵי אָנוּ מְכַנִּים אוֹתוֹ מִבְּרִיּוֹתָיו כְּדֵי לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

פסוק ג

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:

דרשו חכמים בספרי וז"ל:

---

זהירות להזכיר שם ה' בדרך כבוד

כי שם ה' אקרא
נמצינו למדים שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא לאחר כ"א דבר.
ממי למד? ממלאכי השרת, שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא לאחר ג' קדושות, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. אמר משה: די שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת.
והרי דברים קל וחומר: ומה משה, שהוא חכם חכמים, גדול שבגדולים, לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר כ"א דבר - המזכיר שמו של מקום בחנם על אחת כמה וכמה!
רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים", אלא "עולה לה', מנחה לה', שלמים לה'"? תלמוד לומר קרבן לה'.
והרי דברים קל וחומר: ומה אלו שהם מוקדשים לשמים, אמר המקום אל יחל שמי עליהם עד שקדשו, המקדש שמו של מקום בחינם ובמקום בזיון - על אחת כמה וכמה!

---

מפסוק זה למדנו דין ענייה אחר המברך

דבר אחר:
כי שם ה' אקרא
רבי יוסי אומר: מנין לעומדים בבית הכנסת ואומר ברכו את ה' המבורך, שעונים אחריהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד? תלמוד לומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. אמר לו רבי נהורי: השמים! דרך ארץ היא: גוליירים מתגרים במלחמה - וגבורים נוצחים.
ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה? תלמוד לומר כי שם ה' אקרא.
ומנין שעונים אחר המברך? תלמוד לומר הבו גודל לאלהינו.
ומנין לאומר ברכו, שהם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד? תלמוד לומר כי שם ה' אקרא.
ומנין לאומר יהא שמיה רבא מברך, שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים? תלמוד לומר הבו גודל לאלהינו.

---

הקב"ה מביא ניסים כדי לגדל ולקדש את שמו בעולם

ומנין אתה אומר, שלא ירדו אבותינו למצרים אלא כדי שיעשה נסים וגבורות, בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וישמע אלהים את נאקתם, ואומר כי שם ה' אקרא.
ומנין שלא הביא המקום פורענות עשר המכות על פרעה ועל מצרים, אלא על שלא קידשו את שמו הגדול בעולם? בתחילת הענין הוא אומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ובסוף אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים.
מנין שלא עשה המקום נסים וגבורות לאבותינו על הים ועל הירדן ועל נחלי ארנון, אלא בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן ימה [וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש יהוה את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל].
וכן רחב אמרה לשלוחי יהושע כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם [בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמרי אשר בעבר הירדן לסיחן ולעוג אשר החרמתם אותם, ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי יהוה אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת]. תלמוד לומר כי שם ה' אקרא.
ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות, אלא כדי שיעשה לו המקום נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר כי שם ה' אקרא. ואומר דניאל ו מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוון זיעיא ודחולים מן קדם אלהא די דניאל.
ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר דניאל ג אתיא ותמיהיא דיעבד עם אלהא עילאה שפר קדמי להחויא אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין.

---

בני ישראל מקדימים להזכיר שם ה' לפני המלאכים

ומנין שאין מלאכי השרת מזכירים שמו של מעלה, עד שמזכירים שמו ישראל מלמטה? שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואומר ברן יחד כל כוכבי בוקר, והדר - יריעו כל בני אלהים. כוכבי בוקר - אלו ישראל, שמשולים לכוכבים, שנאמר בראשית כב והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. בני אלהים - אלו מלאכי השרת, וכן הוא אומר איוב א ויבואו בני האלהים:

---