צדקה ומעשר כספים צדקה מסוכנת

[הצעיר שבחבורה]

אבל לא היה לא משהו אחר לתת לו, לא זה היה הנידון, התביעה היתה שהוא נתן לו משהו מסוכן לו

מטה משה עמוד גמילות חסדים חלק שני במעלת הצדקה פרק ה - בשיעור נתינתה

וצריך אדם לזון את העני כפי מה שהיה רגיל לאכול קודם שנתדלדל. בפרק הנזכר, ההוא דאתי לקמיה דרבי נחמיה, אמר לו פרנסני, אמר לו מה היית רגיל לאכול, אמר ליה בשר שמן ויין ישן. א"ל רבי נחמיה, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמרו עליו אוי לזה שהרגו רבי נחמיה, אדרבא אוי לנחמיה שהרגו לזה מבעי ליה. אלא איהו לא בעי לפנקא נפשיה כולי האי, מפני שגלגל עמו בעדשים, ומפני שלא כלכלו במה שהיה רגיל אמרו עליו שהרגו.​

 

[הצעיר שבחבורה]

שו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן כ

חובת הצדקה: "די מחסורו"
עד כמה אנו מחוייבים לספק את צרכיו של העני? בתורה (דברים ט"ו, ב') נאמר, שיש לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו". הגמ' בכתובות (ס"ז ע"ב) מפרטת מה הם אותם צרכים שנכללים בהגדרה זו של התורה ודורשת: "אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". ובגמ' שם מובאים כמה מקרים הנוגעים זה לזה, וז"ל הגמ': "ההוא דאתא לקמיה דר' נחמיה. אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבא, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! - אלא, איהו הוא דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי".
מכאן משמע, שאין לתת לעני כל מה שהוא זקוק לו לפי מצבו המסוים של אותו עני. מסקנת הגמ' שם היא, שאותו עני לא היה צריך לפנק את עצמו בבשר שמן ויין ישן, אלא להסתפק בעדשים. אך בהמשך הסוגיא, מובא מקרה הפוך: "ההוא דקאי קמיה דרבא. אמר לו: במה אתה סועד? א"ל: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חישת לדוחקא דציבורא? א"ל אטו מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא... אדהכי, אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן... אמר: נעניתי לך. קום אכול", מגמ' זו משמע שמן הדין מגיע לו תרנגולת פטומה ויין ישן.
לישוב הסתירה בין המקרים אומר המהרש"א (שם ד"ה שלקח), שהזכאים לרמת חיים כה גבוהה מן הצדקה אלו עניים בני טובים, עשירים שירדו מנכסיהם. כיון שהם ובני משפחותיהם התרגלו לרמת חיים גבוהה, חובת הצדקה היא לספק להם את הצרכים הבסיסיים שלהם מנקודת ראותם. ההגדרה היא יחסית לכל אדם בפני עצמו. לכן ברור, שעני, שתמיד היה עני, ומעולם לא חי ברמה זו - לא יעלה ברמתו עקב לקיחה מקופת הצדקה. ה"די מחסורו" שלו הוא מה שהורגל קודם, וודאי שהוא לא יקבל סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא צריך לפרנסו ברמה רגילה.
לפי זה מיישב המהרש"א את דברי הגמרא. במעשה של ר' נחמיה נאמר: "איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה". אותו עני לא היה צריך להתפנק ולהרגיל את עצמו באוכל מיוחד. היה עליו לאכול מה שר' נחמיה נתן לו כי הוא שהביא עצמו לפינוק אף על פי שלא הורגל מילדותו. לעומת זאת, במקרה של רבא, מדובר בעני שהיה לו צורך במזון משובח. צורך זה נבע מבעיה בריאותית מיוחדת או מהרגלים קודמים, מזמן שהיה עשיר. עניים כאלה, יש לספק להם את כל צרכיהם.​

 

[זרח לווין]

אפשר שמות?

הגר"ע פריד שמעתי אישית
כמו"כ הגרש"צ רוזנבלט מפי השמועה