כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, שבו תיגמר גרותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל. והוא כמסקנת הגמ' ביבמות דף מ"ח [ע"א] יעו"ש, אלא דהתוס' שם בדף מ"ז ע"ב הקשו מהא דאיתא בגטין דף מ' [ע"א] בכותב לשפחתו שטר אירוסין ואמר לה צאי בו והתקדשי בו, דר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ומשוחררת ומקודשת, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור, ותיפוק לן דהא אכתי לא תפסי בה קידושין כל זמן שלא טבלה, ותירצו דהתם מיירי בשטבלה מקודם לשם טבילת שיחרור שאח"כ, ועיין בנמוקי יוסף ביבמות שם שכתב דכל עיקר הך טבילה היא מדרבנן, וא"כ בלאו הכי ניחא הא דתפסי בה קידושין, כיון דמדבר תורה אינה צריכה טבילה כלל.
אלא דצ"ע לדעת הרמב"ם דהטבילה היא מדבר תורה, וכמו שכתבנו דהוא גמר הגירות, ואין לומר דהגמר גירות הוא מדבריהם, דהרי כתב בהלכה הקודמת דהטבילה הראשונה שהיתה לשם עבדות היא רק מקצת גרות, וא"כ ש"מ דהגמר גירות הוא מדבר תורה, כיון דמתחלה לא הי' רק מקצת גירות, וכן הרי כתב דהטבילה היא כשישתחרר העבד, דמשמעו הוא דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור ולא קודם השיחרור, וגם דנראה דכיון דלדעת הרמב"ם הטבילה היא מדבר תורה וחשובה מעשה גירות, א"כ ממילא לא שייך דהטבילה יוקדם להשיחרור, דמאחר דבשעת טבילה הרי עוד לא חלה הגירות כיון דהוי עוד קודם שיחרור, ממילא דלא שייך שתהני על לאחר השיחרור דאין גירות אלא בשעתה, ובעל כרחך דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור, וקשה אליביה מהך דצאי בו והתקדשי בו, דאיך תפסי בה קידושין, והא אכתי לאו בת קידושין היא כל זמן שלא טבלה, וצ"ע. אם לא שנימא דאיירי באומר לה צאי בו והתקדשי בו לאחר טבילה דר"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וגם חכמים דהכא בעל כרחך ס"ל הכי, דאי לאו הכי הא אין זה שטר קידושין כלל, כיון שנכתב בעודה שפחה דאינה בת קידושין, וכדאיתא ביבמות דף נ"ב [ע"א] דלאשה בעלמא אינו גט משום דאינה ראויה לגירושין, והכי נמי בקידושין דכוותה, אלא ודאי דהך דצאי בו והתקדשי בו קיימא אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, [והא דמובא הך דינא ברמב"ם פ"ו מה' עבדים ואף דאנן קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, היינו משום דאי משום טעמא דדבר שלא בא לעולם א"כ אכתי מיהא משוחררת היא, ולזה הביא דאין בלשון הזה גם שיחרור], אכן זה נראה דחוק, ועוד דבאמת הרי מהא דדרשינן בגיטין דף מ"ג ע"ב כי לא חופשה הא חופשה ימותו, הרי מבואר להדיא דבחיפוש תליא מילתא וכל שחופשה תפסי בה קידושין וחייבין עליה משום אשת איש, ואע"פ שלא טבלה, אלא דלדעת התוס' דטבילת שיחרור היא קודם השיחרור, א"כ הא מיתוקם קרא בחיפוש שאחר טבילה, אבל לדעת הרמב"ם דטבילת משוחררין היא לאחר השיחרור, א"כ הרי מבואר להדיא מהקרא דכי לא חופשה דכל שנשתחררה הויא בת קידושין, וקשה דהא אכתי מחוסרת טבילה מדבר תורה.
והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דנהי דיציאתו מעבדות לקדושת ישראל צריכה עוד טבילה וגירות, מ"מ יש בזה דינים חלוקים, דבאמת עיקר דין עבדות צריך להיות פקע בשיחרור לבד גם לענין איסורין וקדושת גופו, ובשיחרור לבד צריך להיות נשאר בקדושת ישראל ע"י הגירות שמתחלה שהיתה בשעת טבילתו וגירותו לשם עבדות, אלא דאמרינן דכיון דהגירות היתה לשם עבדות על כן בעל כרחך צריך עתה גירות לההוספה שיש לישראל על עבד, דלזה לא אהניא הגירות שמקודם, וא"כ כל זה הוא בהדינים שחסר בהגירות דמעיקרא, משא"כ בהנך דינים דליתנייהו גם בנכרים, ורק דמשום עבדות אתוספו ביה הנך דינים, בזה אין הדבר תלוי כלל בגירות, כי אם בשיחרור לבד, שמועיל להפקיע מיניה דין עבדות גם בקדושת גופו, בזה לבד פקעו מיניה כל הנך דיני. ולפי זה הרי ניחא הא דמשוחרר קודם טבילה הוי בר קידושין, דהרי הא דעבד ושפחה אינן בקדושין מבואר בקידושין דף ס"ח [ע"א] דהוא מקרא דעם הדומה לחמור, והך דעם הדומה לחמור הוא דין מסויים ומתוסף בעבדים, מה דליתא גם בנכרי, דהא בזה נכלל גם הא דעבד אין לו חייס, ונכרי יש לו חייס וכמבואר בקידושין דף י"ז [ע"ב] דנכרי יורש את אביו דבר תורה, וכן מבואר להדיא ביבמות דף ס"ב [ע"א] דהיו לו בנים בגיותו יצא ידי פריה ורביה משום דיש לו חייס, משא"כ בעבד דאין לו חייס, וכיון דהוי דין מיתוסף מחמת עבדות, על כן ממילא אמרינן דלענין זה בשיחרור לבד חוזר דינו להיות כישראל, והוי בר קידושין אף קודם טבילה. ואין לומר דאכתי לא יהא המשוחרר בר קידושין משום חסרון גירות, כיון דנכרי ג"כ אינו בר קידושין, דלזה אהני הא דילפינן לעבד בלה לה מאשה דלכשישתחרר אין בזה משום חסרון גירות, וכדחזינן דגם בעבד גופיה הא דלא תפסי ביה קידושין הוא רק משום טעמא דעם הדומה לחמור, אבל חסרון גירות אין כאן, ואין במשוחרר דין חסרון גירות אלא לגבי הנך דינים היתרים על אשה, דבזה אמרינן כיון דליתנייהו בעבדים ממילא הוי דינו דביציאתו מעבדות לישראל צריך טבילה וגירות, ולא זולת, וכמו שנתבאר.
ונראה דכן מבואר בלשון הרמב"ם שם שכתב דהטבילה לשם עבדות הוי מקצת גרות, וקשה דבאמת הא הוי זה גירות שלמה, דעבד הא הוי ישראל, ומה דצריך טבילה כשנשתחרר הא זהו רק להפקעת עבדותו, ומשום דעבד הוי מינא בפני עצמו מסויים בדיניו, ואיזה מקצת גירות בטבילת עבדות שלו, אלא ודאי כמו שכתבנו דדעת הרמב"ם היא דלהפקעת עבדותו סגי בשיחרור לבד גם לכל הנוגע לאיסורין וקדושת גופו, וטעמא דצריך גירות כשנשתחרר הוא משום דלהוספת דיניו לא אהניא ליה הגירות דמעיקרא אף שהוא ישראל, ומשום הכי הוא דקוראו הרמב"ם מקצת גירות. ולפ"ז הרי מבואר היטב דלכל הנך דינים דאתוספו ביה משום דין עבדות סגי בשיחרור לבד, וא"כ כל שנשתחרר שוב פקע מיניה הך דינא דעם הדומה לחמור, ושפיר הוי בר קידושין אף בלא טבילה, ואע"ג שצריך טבילה מדבר תורה, וכמו שכתבנו.
ונראה שכן הוא מוכרח כמו שכתבנו דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיניה, דאם נימא דגם לאחר השיחרור אכתי דין עבד עליו בפני עצמו לענין איסורא וקדושת גופו כל זמן שלא טבל והתגייר, א"כ כל עבד משוחרר קודם טבילה אמאי הוא אסור בשפחה, והרי מאחר דהוא באנפי נפשיה דין עבד עליו בקדושת גופו צריך להיות מותר בשפחה. ואין לומר דבעינן לענין היתר שפחה שיהא עבד ממש, דהרי בקידושין דף ס"ט [ע"א] מבואר דממזר מותר בשפחה, ועיין בתוס' בב"ב דף י"ג [ע"א] שפירשו הטעם בזה דהואיל דממזר בא מהנך דלא תפסי בהו קידושין הוי ג"כ בכלל קדש דומיא דעבד ושפחה וע"כ מותר בהם, אבל הא מיהא חזינן דלא תליא זאת בהיותו עבד ורק במה דגופו דין קדש עליה וכמו ממזר, וא"כ כל שכן דאף דלא הוי עוד עבד ממש אבל מאחר דהוא כעבד בקדושת גופו לענין איסורין, א"כ הא הוי קדש וצריך להיות מותר בשפחה כמו ממזר, ובכמה דוכתי משמע דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר אף קודם טבילה, וכן מוכח להדיא מהא דסובר ר"מ בגטין דף י"א [ע"ב] דשיחרור חשוב חובה לעבד ומבואר בדף י"ג [ע"א] שם טעמו משום שאוסרו בשפחה, ואם נימא דקודם טבילה מותר בשפחה א"כ אין כאן חובה כלל, אלא ודאי דאף קודם טבילה מיד כשנשתחרר אסור בשפחה, וקשה דצריך להיות דינו דהוי קדש ומותר בשפחה, כיון דאכתי דין עבד עליו לענין קדושת גופו קודם טבילה. אכן לפי מה שכתבנו הרי ניחא, דהרי הך דינא דקדש הא הוי ג"כ דין מתוסף בעבדים, שבא מכח עבדותו, דהא הך דינא דקדש והך דלא תפסי ביה קידושין חד מילתא הויין ותלויים זה בזה, [וכדחזינן דממזר חשוב ג"כ קדש משום דבא מהנך דלא תפסי בהו קידושין], וכיון דע"י השיחרור נעשה בר קידושין פקע מיניה גם הא דחשוב קדש, וע"כ נאסר בשפחה.
ויסוד לדברינו אלה נראה ממסקנת הסוגיא ביבמות שם דעבד משוחרר צריך טבילה ואין צריך קבלה, ואם היה דין עבד על גופו בהפקעת קדושתו, והיה תלוי זה בגירות, הרי קשה דלמה אין צריך קבלה ככל גירות דעלמא, כיון דגופו הוי כעבד לכל הלכותיו, א"כ מאי שנא עבד הבא להתגייר משארי גירות דעלמא דצריך קבלתו ודעתו, וגם דהרי אין בו דבר המחייבו להשלים גירותו, כיון דהוא בקדושת גופו עבד כדין האמור בתורה, והרי הוא מינא בפני עצמו המסויים כן בדיניו, וא"כ הרי היה צריך קבלה לגירותו, אלא ודאי כמו שכתבנו דפקע מיניה דין עבד בשיחרורו בכל קדושת גופו, ודינו חוזר שצריך להיות ישראל גמור, דהא ילפינן ליה מקרא דלה לה מאשה, ויש חיוב בגופו שתחול עליו ממילא השלמת גירותו, ועל כן אע"ג דצריך טבילה דהוא עיקר מעשה השלמת הגירות, מ"מ קבלה אין צריך, כיון דגופו מחוייב בכל דיני ישראל כאשה אשר בזה נכלל גם השלמת גירותו, ע"כ ממילא נעשה ישראל בהטבילה גם בלא קבלתו ודעתו, כיון דמחוייב ועומד הוא בזה, ומהני דין ישראל שבו שאין צריך עוד קבלה על השלמת גירותו, וכמו שנתבאר.
[האומנם דבדברי הרמב"ם פי"ג שם שהבאנו מבואר ז"ל ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, הרי דתלי לה בטעמא דשכבר הודיעוהו, וכן הוא להדיא בר"ח וברי"ף, וא"כ הרי משמע מזה דבעיקר דין גירותו באמת צריך קבלת מצות, ורק משום דהרי כבר הודיעוהו, וכן נראה ממה שפסק הרמב"ם דצריך שלשה לקבלו, משמע ג"כ דאין הגירות באה ממילא, דאם היתה הגירות ממילא חיילא א"כ לא היו צריכין גם למעשה בית דין. אכן נראה דבאמת גם בהך מקצת היה צריך דין קבלת מצות ככל מעשה גירות דעלמא, וא"כ אע"ג דמועיל בו הך דינא דכבר נתגייר דהגירות חיילא ביה בעל כרחיה, אבל מ"מ לא בטיל מיניה דין קבלת מצות שיהא כגירות דממילא, ורק דדינו כקבלה בעל כרחך, דאינה מועלת זאת רק לגבי המתגייר בלבד דלא בעינן דעתו, אבל מ"מ דין בית דין בעינן ככל גירות דעלמא, דלא שני בין גירות וקבלת מצות שבעל כרחך משארי גירות דעלמא, דבעינן דוקא בית דין לקבלו בהוספת גירותו שתחול עליו הגירות. והכי מוכרח, דאם נימא דבאמת צריך קבלתו ודעתו ורק משום דהרי כבר הודיעוהו מתחלה כשטבל לשם עבדות, א"כ הא צ"ע דכל זה שייך רק בעבד שנתגייר מתחלה לשם עבדות, אבל בנולד כשהוא עבד הא לא הודיעוהו עוד מעולם, וא"כ הרי צריך להיות דינו דצריך קבלת מצות, וזה דוחק מאד, אלא ודאי מוכח כמו שכתבנו דעיקר הדין הוי דאין צריך דעתו בזה, והוי קבלה דבעל כרחך, ומשום דיש על גופו חיוב שיחול עליו השלמת גירותו בעל כרחך. והא דכתב שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות, היינו דמחדש לן בזה דמשום הכי בעינן בהך קבלה שהיתה בעת שנתגייר לשם עבדות שיודיעוהו גם הנך מצות הנוהגות רק בבן חורין, כיון דטבילה הראשונה מועלת גם לענין הגירות שאח"כ שתחול עליו בעל כרחך, וכמו שנתבאר. וגם דבעיקר הך דינא דבית דין של גירות אם הוא תלוי בזה דגר צריך לקבל עליו עול מצות אם לא כבר נחלקו בזה הראשונים וכמבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיא שם יעו"ש בדבריהם].
ולדעת התוס' דס"ל דקודם טבילה עוד לא תפסי ביה קידושין, וא"כ הרי חזינן דס"ל דקודם טבילה עוד לא פקע מיניה שום דין עבדות כלל, ולפי זה צ"ל לדידהו דהא דאין צריך קבלה הוא דינא בפני עצמו בטבילת עבד שחלה עליו גירות בעל כרחך, וכן הוא מוכרח בלאו הכי, לפי שיטתם דהטבילה יכולה להיות גם קודם שיחרור בעל כרחך, ואז הלא הוא עוד עבד גמור, אלא ודאי ש"מ דשאני טבילת גירות של שיחרור משארי גירות בזה דלא בעינן דעתו, וא"כ הוא הדין לטבילה שאחר שיחרור דלא בעינן דעתו. וכן הא דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר, צ"ל אליבייהו על פי מה דאיתא בגטין דף מ' [ע"א] בתוס' ד"ה אותו העבד דמבואר שם דעת רש"י דגם במפקיר עבדו דפקע מיניה רשות רבו אסור ג"כ בשפחה, והתם הא לכל השיטות לא פקע מיניה עוד דין עבדותו, ומ"מ ס"ל לרש"י דאסור בשפחה, ובעל כרחך דלהיתר שפחה בעינן עבד ממש, ואע"ג דהתוס' פליגי התם על זה, היינו משום דס"ל דכיון דעוד לא נשתחרר ע"כ הוי עוד עבד ממש, אבל לאחר שנשתחרר דלא הוי עבד ממש שפיר אסור לכו"ע. אכן הרמב"ם הרי כתב דהא דאין צריך קבלה הוא משום טעמא דשכבר הודיעוהו, וא"כ הרי מוכרח דלא הוי גזירת הכתוב בטבילה זו שאין צריך דעתו בזה, וא"כ בעל כרחך מוכרח אליביה כמו שכתבנו דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיניה לגמרי, ומשום הך טעמא הוא דלא בעינן דעתו בזה, וכמו שכתבנו.
