פנחס קנאות אמיתית? תיאור חי ומוחשי למשע"ה פנחס וזמרי (1 צופה)

[אחד מהפורום]

קנאות אמיתית?
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי בקנאו את קנאתי...
פרשה זו הינה אבן יסוד לכל קנאות, אך עלינו תמיד לבדוק במעשה קנאות הנראה לעינינו, האם
הוא באמת קנאות נקיה וזכה, או שמא מעורב בה נגיעות וחשבונות אישיות, הן של כבוד, הן של
ממון.
והדברים צריכים הבחנה, כי רוממות הקנאה בגרון כל אחד שחושב שהוא קנאי, ואף צועק וטוען
זאת בעוז, אך עלינו לדעת איך אנו מבחינים ומבררים מי באמת קנאי אמיתי המקנא לכבוד ה',
ומי רק צועק קנאות, אך בינו לבין קנאות אמיתית, כרחוק מזרח ממערב.
כדי לעמוד על עומק הדברים, יש לחזור לפרשה הקודמת, להבין את מעשה קנאתו של פנחס,
ואת התרחשות הדברים.
בהקדם דברי הגמ' (סנהדרין פב.:) הנצרכים להבנת הענין.
"ויקח רומח בידו, שלף שננה והניחה באונקלו והיה נשען והולך על מקלו,
כיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו... אמרו הניחו לו אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר.
א"ר יוחנן ששה ניסים נעשו לו: אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש". ע"כ לעניננו.
תיאור הדברים: עם ישראל ישב בשטים, ויחל העם וכו'. והנה, איש נכבד, נשיא שבט שמעון,
זמרי בן סלוא, קרב בהתרסה לפני משה עם כזבי בת צור המדינית, וטוען למשה אם זו אסורה,
בת יתרו מי התירה לך? 'ויקרב את המדינית' 'והמה בוכים פתח אוהל מועד' משום שהשתכחה
מהם ההלכה של הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
מגיע פנחס בן אלעזר, מזכיר את ההלכה השכוחה, ומיד נגש לבצע את מעשה קנאותו.
עלינו להרגיש את הסיטואציה המביכה שהיתה שם באותה שעה.
מבואר בגמ' (סנהדרין פב:) שמעשיו של זמרי לא לקחו רגע אחד, אלא כמה שעות ארוכות,
לפחות חצי יום, (ע"פ החשבון של תכ"ד בעילות, ושיעור ביאה הוא לכהפ"ח ב' דקות, עי' ריש
סוטה), והתחושה שהיתה אז בעם ישראל היתה של בלבול, חוסר אונים, מבוכה, ’ והמה בוכים ‘...
משל למה הדבר דומה? שיתנו לאדם לראות חילול ספרי קודש במשך זמן רב, ללא יכולת להגיב
ולשנות את המציאות.
והנה, בתוך כל ה'כאוס' הזה, מגיע בנש"ק, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שמתקרב לאהל החטא.
הוא לוקח איתו רומח, מתקרב לאהל ומגלה שם אבטחה כבידה. בני שבט שמעון שומרים על
האהל לבל יפריעו להם 'הצדיקים'.
מיד הוא מפרק את הרומח, מסיר את ראש הברזל ומחביאו תחת בגדיו, ונשען על הרומח כעין
'קביים'.
השומרים שהיו במקום נדרכו , מה צדיק זה בא לעשות כאן? להפריע לזמרי ממעשיו? ופנחס,
משיב להם: היכן מצינו ששבטו של שמעון גדול משל לוי? היינו, שאם לכם מותר הדבר, גם לי,
שבט לוי, מגיע להיות כמוכתם, ואין לי צורך להיות יותר קדוש ופרוש מבני שמעון, אף אני רוצה
להכנס לאהל.
השומרים במקום היו 'מבסוטים' . הנה, הצדיק הזה, הבנש"ק משבט לוי אף הוא עמנו באותה דעה,
באותו חטא חמור, 'התירו פרושים את הדבר'... הוא משלנו... ה' ירחם.
פנחס נכנס לאהל, ואז מתרחש הנס הראשון. הוא מרכיב את הרומח, ובדיוק של שניות מעטות,
דוקר את זמרי ואת המדינית. ולמה בדיוק של שניות מעטות? מפני שאילו פירש זמרי ("שהיה לו
לזמרי לפרוש ולא פירש"), לפנחס אסור היה להורגו. (חוץ מהסיכון שלקח על עצמו שזמרי יכל
להורגו חזרה, והיה עושה כדין, אבל גם בלי זה, עצם פרישתו של זמרי היתה מוציאה את כל רוח
הקנאות ממפרשיו של פנחס).
למעשה, השומרים בחוץ ויחד עמם כל שבט שמעון, מבחינתם יודעים שפנחס נכנס בשביל
לחטוא. נקל לשער איזה מחשבות חלפו במוחם, איזה עידוד קיבלו מכניסת פנחס, ואיזה מבט
נוצר להם על פנחס באופן כללי, בנש"ק שבא לעשות מעשים חמורים...
משמעות הדברים – פנחס הניח על כף המאזנים את כל עתידו ומעמדו בעם ישראל. כי אם נניח
שזמרי אכן היה פורש, ופנחס באותו רגע היה נמלט מהאהל, שכן כבר אסור להורגו, היה יוצא
והולך לביתו, בעוד שבכל קווי הנייעס והעדכונים שיצאו לכל שבטי ישראל, היו יודעים כולם
שפנחס הצדיק נכנס לאהל זמרי ע"מ לחטוא.
איזה פנים היה לו מעתה ואילך?
מישהו היה מאמין לו שהוא בא לעשות מעשה קנאות?
הרי משה בעצמו לא ידע בא לעשות, במשך כל אותן שעות נבוכות ומבולבלות. וכי צדיק אתה
יותר ממשה רבינו? לא מסתבר...
סביר להניח, שמכאן ואילך קרנו של פנחס היתה יורדת מטה מטה בעיני כל העם. והיו מבזים
אותו, ומכפישים את מעשיו הנלוזים. (ובכה"ג הוא לא זוכה לדבר ה': פנחס בן אלעזר בן אהרן
הכהן – יחסו לאהרן משום שהיו השבטים מבזים אותו, משום שלמעשה הוא לא עשה שום
מעשה קנאות).
אלא, קנאותו של פנחס התבטאה בכך שהוא לקח את כל השיקולים האלו בכף מאזניו, את כל
עתידו הרוחני, הגשמי, מעמדו החברתי והציבורי שהיה נרמס עד עפר, ואת כל זה הקדיש לכבוד
ה', לקנאות את קנאתו!!! גם אם לא יצליח בכך (אילולא אירעו לו הנסים הנזכרים, שלא כדרך
הטבע), הוא מוכן לקחת את הסיכון, ובלבד שינסה עכ"פ למחות על כבוד ה'.
זוהי קנאות אמיתית!
לקחת כל שיקול של כבוד, של רווח כל שהוא, של נגיעה כלשהיא, ולשים בצד!
למחות על כבוד ה' גם אם תפסיד מכך דברים רבים, לשנים רבות.
זוהי מעלתו של פנחס, קנאות אמיתית למען שמו!
שכן 'קנאים' רבים, לו היה להם צל צילו של חשש 'פדיחות' ממעשה קנאותם, נראה אותם באים
ומקנאים... וזה מוכיח אם קנאותו אמיתית היא, אם לאו.
נקודה נוספת שרואים בקנאות פנחס, את הישוב הדעת שהיה לו, לא עשה דבר בטרוף מערכות,
בחפזון ובפריצת כל גבול. הוא היה מחושב. פירק את הרומח, בא מוכן אם תשובות, עוד מבואר
בגמ' שהוא המתין זמן רב עד שכוחו של זמרי יהיה תשוש, ורק אז נכנס לדקרם.
צריך שום שכל, ישוב הדעת ודחיית כל שיקול אישי אחר, בשביל לקנאות לכבוד ה'.
יה"ר שנזכה לרגשות קנאה קדושים אלו, שכבוד ה' יבער בנו בצורה אמיתית ונכונה.