רפואה בשבת לחולה שנפל למשכב, האם הותרה או דחויה - מגדלות מרקחים (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' (לה ב)

נסתפק רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בחולה שיש בו סכנה שהיה זקוק ליטול תרופות שיש בהם משום פיקוח נפש, איך הדין בשבת, כאשר הוא יכול להקדים נטילת התרופה קודם השבת, או לאחר וליטול אותה לאחר השבת, האם צריך לעשות כן, או שמי שהוא חולה אין לו שום איסור בנטילת התרופה ויכול לכתחילה ליטול אותה בשבת.

הנה ההיתר של פיקו"נ בשבת נחלקו בו הראשונים האם הוא בגדר הותרה או דחויה, וא"כ לכאורה פשיטא דיש להחמיר במלאכה דאורייתא שהותרה משום פיקו"נ, שאם יכול לעשותה מערב שבת ודאי מוטל עליו לעשות כן.

אך יש לדון בנטילת תרופה, שכל איסורה הוא מדרבנן גזירה משום שחיקת סממנים, והותרה אף לחולה שאין בו סכנה, ויש לעיין האם איסורים דרבנן שהותרו לחולה שאין בו סכנה הם בגדר "הותרה" או "דחויה". ונחלקו בזה רבותינו האחרונים, שהרש"ש בגיטין ח: ובתפארת ירושלים ביצה פ"ב מ"ה ובשו"ת בית אפרים או"ח סי' כ"א כתבו שהותר לגמרי. אמנם בישועות יעקב או"ח סי' שכ"ח סק"ב כתב, שאיסורים דרבנן שהותרו לצורך חולה שאין בו סכנה לכו"ע הוא רק דחויה ולא הותרה. וא"כ לדברי הישועות יעקב עדיין יש לומר שיצטרך ליטול את התרופה מערב שבת.
​

◆ ◆ ◆​

אך יש מקום לחלק בין איסור רפואה בשבת, לשאר האיסורים שהותרו לחולה שאין בו סכנה. דאיסור רפואה שעיקרו גזירה על חולה, לא גזרו אותו אלא על חולה שאין לו אלא מיחוש בעלמא, ולא על חולה שנפל למשכב, [וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם בשער המיחוש], וא"כ אף לדעת הישועות יעקב דאיסורים דרבנן שהותרו לצורך חולה שאין בו סכנה הם רק דחויה, היינו בשאר איסורים שנתקנו בכל אופן אלא שנזדמן שהם לצורך חולה, אבל לעסוק ברפואה לא נאסר אלא לרפאות מיחוש ולא נאסר לרפאות חולי שנפל למשכב.

וכן משמע מלשון הרמב"ן שם שכתב וז"ל "אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק, בזה לא התירו שבות כלל ואפילו ע"י גוי, ולא עוד אלא דברים שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סממנים", משמע שתרי דיני נינהו, חדא דלא הותרו עבורו שבותים, ועוד דגזרו בו על שחיקת סממנים, משא"כ בנפל למשכב שהתירו שאר שבותים, וגם לא גזרו מעיקרא על רפואה.

ונפק"מ בזה עוד, למש"כ בחקר הלכה ערך חולה אות ז', שחולה שאין בו סכנה שהביא על עצמו את החולי בכוונה, אסור לעשות בשבילו איסורי דרבנן כגון אמירה לנכרי, ודימה למש"כ המג"א סי' תר"מ סק"ד לגבי פטור מצטער בסוכה, עי"ש. ויל"ע לענין עשיית דבר שיש בו משום רפואה, והוא תלוי בהנ"ל, דאם לא נאסר כלל יהיה מותר, אבל אם הוא היתר על האיסור דרבנן, יהיה אסור כיון שהוא הביאו על עצמו.

אך החילוק הנ"ל אינו מוכרח, די"ל דגזרו על כל עשיית רפואה משום שחיקת סממנים, אלא שלחולה שאין בו סכנה התירו את האיסור כדרך שהתירו לו שאר איסורי דרבנן. ובזה תלוי הנידון דלעיל, דאם מעיקרא לא גזרו אלא במיחוש, א"כ חולה שנפל למשכב אין לו שום איסור בזה, אך אם גזרו בכל אופן אלא שלחולה מותר ככל איסורי דרבנן, אזי לפי"ד הישועות יעקב לכתחילה יש לו להמנע אם יכול.
​

◆ ◆ ◆​

ובחולה שיש בו סכנה יש לדון להתיר ליטול לכתחילה את התרופות בשבת מעוד טעם, דכיון דהאיסור דרבנן הוא גזירה משום שחיקת סממנים, והכא אפילו אם ישחוק סממנים ממש בשבת יהיה פטור דהרי נעשה לצורך פיקוח נפש, א"כ נמצא שמעיקרא אין כאן את סיבת הגזירה.​

 

[גרינפלד]

אך החילוק הנ"ל אינו מוכרח, די"ל דגזרו על כל עשיית רפואה משום שחיקת סממנים, אלא שלחולה שאין בו סכנה התירו את האיסור כדרך שהתירו לו שאר איסורי דרבנן. ובזה תלוי הנידון דלעיל, דאם מעיקרא לא גזרו אלא במיחוש, א"כ חולה שנפל למשכב אין לו שום איסור בזה, אך אם גזרו בכל אופן אלא שלחולה מותר ככל איסורי דרבנן, אזי לפי"ד הישועות יעקב לכתחילה יש לו להמנע אם יכול.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויתכן שזה תלוי במחלוקת הפוסקים האם לצורך חולה שאין בו סכנה הותר איסור שבות גם ע"י ישראל או רק ע"י נכרים, דאם כל איסור דרבנן הותר י"ל דגם גזירה משום שחיקת סממנים קיימת אצל חולה שאי"ב סכנה אלא שהותר ככל השבותים, אבל אם שבותים לא הותרו לצורך חולה שאי"ב סכנה ע"י ישראל, א"כ מאי שנא גזירת שחיקת סממנים, וצ"ל שהיא לא נאסרה כלל לחולה שאי"ב סכנה.​