רשעת פרעה ועמו (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ:

מבאר המלבי"ם

אחרי ההצעה הזאת יתחיל לספר מחשבת פרעה ועצתו הרעה, ואח"ז יספר הרעות שעשו לישראל, ועקר כונת הספור להראות גודל רשעת פרעה ועמו עד שיצדקו משפטי ה' והמכות אשר חלה ה' בם, ולהסיר השאלה ששאלו רבים הלא כבר נגזר עליהם עבדות וענוי והמצריים היו שלוחי ה' בדבר זה ומדוע נענשו.

ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם.

פֶּן־יִרְבֶּ֗ה
א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד.
וכפי שהקדים המלבי"ם
פרעה שאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, וע"כ אין פירושו שהם כבר רבים ועצומים מן המצריים, דאם כן איך אמר פן ירבה, והלא גם בצאת ישראל ממצרים היו מועטים נגד המצריים, שהיו גוי גדול ועצום, רק פירושו רב שיתרבה יותר מן המצריים, למשל כשנתרבו ישראל מן שבעים נפש למספר שבעה אלפים, שהוא מאה פעמים ממה שהיו, לא נתרבו המצריים רק להיות כפלים ממה שהיו, והגם שעתה הם עדיין מועטים: פן ירבה. שלבסוף יתרבו במספר יותר גדול.

וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙
ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה.
וכפי שהקדים המלבי"ם
והגם שידע שגם אם יתרבו עוד לא יוכלו למרוד נגד המצריים שהם מדינה גדולה ועמים רבים, בכ"ז אז יש לדאוג על עת מלחמה שאז יתחברו אל שונאינו ויעלו מן הארץ,

וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ
ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח:
וכפי שהקדים המלבי"ם
ומבואר שגם בעת מלחמה לא ירא שיתגברו עליהם עד שישמידו אותם וישבו תחתם, רק שבאשר ידעו שישראל היו מתאוים לצאת ממצרים ולחזור לארצם כי לא באו להשתקע כמ"ש לגור בארץ באנו, רק שהמצריים לא הניחו אותם לצאת כי נתנו עיניהם בם להשתעבד, עד שעוד בחיי יוסף לא יכול לצאת לקבור את אביו בלי רשות פרעה והוכרחו לעזוב טפם ומקניהם בארץ גושן למשכון, ויעקב ויוסף בעת מיתתם הבטיחו אותם שה' ישיב אותם אל ארץ אבותיהם, כי לא יכלו לצאת מעצמם מפני המצריים, וא"כ בעת מלחמה תמצא ידם חיל לעלות מן הארץ כחפצם, וע"ז התחיל הנה עם בני ישראל, ר"ל מצד שהם עם מופרד בפ"ע בלתי מתערבים עם המצריים ובלתי מתחתנים עמהם, כי הם מצפים לעלות מן הארץ בעת מצוא, ע"כ יש לדאוג על העתיד, ​