פסח, חודש ניסן שביעי של פסח

[געגועים]

שביעי של פסח​

אי' בזוה"ק (בשלח נב:) קריעת ים סוף בעתיקא תליא, דהיינו ע"י ספירת כתר עליון, ובאמת כתיב בשירה נורא תהלת עשה פלא שזה פלא עליון, וכן נדרש (ב"ר פרשה צב סי' ב) נגד אבותם עשה פלא שהעמיד הקב"ה רגליהם של אבות על הים.

והנה כתר הוא מידת אין, שע"י שישראל אחזו עצמם לאפס ואין, זכו למה שאמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, שפחה מרמז שהיו בעיני עצמם כשפחה, כלשון הכתוב כעיני שפחה אל יד גברתה, ולכן זכו לראות בעיניהם את השכינה, וזהו שכתוב "המשפילי - לראות בשמים ובארץ", שע"י שאני בשפלות אני זוכה לראות בשמים ובארץ את השכינה.

ואי' ברבינו בחיי (יתרו יט, יז) חמשה פעמים עמדה חמה למשה, יום של יציאת מצרים, ויום של ים, ויום של עמלק, ויום של מתן תורה, ויום של נחלי ארנון, ובסדר הדורות מביא בשם רבינו בחיי: יום שעברו על הים היה ארוך ג' ימים שהוא ל"ו שעות.

ואפשר שלכן היה יום קריעת ים סוף ארוך ג' ימים, כי הספירות נקראים בזוה"ק בשם "ימים", ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עילאין (ח"א קכט:), היינו ג' ספירות ראשונות כתר חכמה בינה, ולכן היה קריעת ים סוף ארוך ג' ימים כי קריעת ים סוף בעתיקא תליא שזה כתר, וכל ג' ראשונות מישך שייכי בהדדי.​

 

[געגועים]

אי' במאור ושמש: ידוע ממאמר חז"ל (זו"ח שיר השירים) שאין הנחת תפילין בחוה"מ של פסח מטעם דהמצה הוא אות כמו תפילין. עכ"ל.

וכן אי' בזוה"ק (פינחס רנא:) שכח המצה הוא כמו שם שק"י של מזוזה.

ואי' בספר בן יהוידע (שבת קיח:) ידוע שיש בתפילין של ראש שני שיני"ן, אחד בת ד' ראשים ואחד בת ג' ראשים, ואם האדם יסתכל בהם קודם הנחת התפילין יגיע לו הארה גדולה בזה, וזו ההארה שתגיע לו מן הסתכלות הנזכר תהיה לו לעזר בענין הסח הדעת, ולכן חסידים ואנשי מעשה נזהרין להסתכל בשיני"ן של תפילין כל יום קודם שיניחו אותם. עכ"ל.

ואי' בזוה"ק (ח"ב מא.) שמצה היא מיכלא דמהימנותא, ואפשר שלכן אוכלים ב' כזיתים מצה בלילה הראשון כנגד ב' שיני"ן שיש בתפילין של ראש, כדי שנזכה להארה גדולה הנ"ל ולעזר בענין הסח הדעת, דהיינו שלא להסיח את הדעת מהקב"ה ולהאמין בו.

והנה למדו חז"ל (פסחים קכ.) משביעי של פסח שאין חובה באכילת מצה אלא בלילה הראשון, ואולי הטעם כיון שבשביעי של פסח האדם עצמו מזדכך ונהפך לבחי' מצה, ולכן נלמד משביעי של פסח שאין חובה באכילת מצה, וכיון שהאדם עצמו נהפך לבחי' מצה ולבחינת שם שק"י ולבחי' ב' שיני"ן של תפילין, כל המסתכל עליו זוכה להארה הגדולה הנ"ל, וכמו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם י"ה נקרא עליך - דהיינו שאתה בעצמך נהפך לבחי' שי"ן של תפילין, ולכן - ויראו ממך, דהיינו שיקבלו ממך יראת שמים והארה גדולה הנ"ל.

ואולי על זה אמר דוד המלך (תהלים נג, י) "ואני כזית רענן", דהיינו שאני בעצמי נהפכתי לבחי' כזית מצה, כי מצה מורה על מידת מלכות כדאי' בזוה"ק (פינחס רנא: ועי' באריכות בספר ברית הלוי פרק י"א), ודוד המלך היה מרכבה למידת מלכות.

שביעי של פסח בגי' שי"ן שי"ן בפסח, כי בשביעי של פסח זוכין לבחי' ב' שיני"ן של תפילין.​

 

[געגועים]

אי' ששביעי של פסח הוא כמו שבת. רמז לדבר שביעי של [פסח] בגי' כשבת.

 

[געגועים]

וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה, בפרי צדיק (אות לח) תמה למה עשה השי"ת את הרוח קדים, והלא בקיעת הים לא היה ע"י הרוח, וא"כ למה נצרך הרוח קדים, ומבאר שהיה קטרוג על ישראל בגילוי עריות, שאפילו שהיו גדורים מן הערוה מ"מ היה עליהם טענות בשמירת הברית, ולכן נאמר ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, ועי"ז נשב בלבבות בני ישראל רוח טהרה לטהרם מתאוות הנקראים מים הזדונים, ועי"ז הים ראה וינס, שראה ארונו של יוסף הצדיק. עוד כתב שם ההרים רקדו, ענין הריקודין, שהיא הרמת הרגלים, שרומזים שהרמתם הוא הכל ע"י קדושת היסוד, וזהו שנוהגין ישראל לרקוד בשמחה של מצוה לרמז על ועמך כולם צדיקים, עיי"ש.

ובאמת הרי מצאנו שהיו"ד של אנ"י וה"ו היוצאים מהפסוקים ויסע ויבא ויט, הוא היו''ד של רוח קדים (רש"י סוכה מה. ד"ה אני והו), הרי לנו שהרוח קדים היה חלק חשוב מאוד בקריעת ים סוף.

ברוח קדים בגי' יהוסף הצדיק. ברוח קדים אותיות בריקוד חם ואותיות ריקוד במח, לרקוד בחמימות דקדושה, בבחי' מוח שליט על הלב.

ואפשר לתרץ עוד תירוץ על הקושיא הנ"ל למה נצרך הרוח קדים, כי אמרו חז"ל (ב"ר פרשה צב סי' ב) נגד אבותם עשה פלא שהעמיד הקב"ה רגליהם של אבות על הים, א"כ היה שם תחיית המתים לאבות, וגם אי' בליקוטי תורה להאריז"ל (בפסוק עזי וזמרת) כי פרחה נשמתן ופתח הקב"ה אזניהם ושמעו זמירות כל צבא מרום ועל ידי כן חזרה נשמתן בהם כמאמר רז"ל (זוהר בשלח מה.) וכו'.

ואפשר שלצורך תחיית המתים הנ"ל נשב בהם רוח קדים עזה, שהוא רוח של תחיית המתים.

[וכן אפשר לבאר בפסוק ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה וכו' לא נשאר ארבה אחד, שהכוונה לרוח של תחייה, כמו שכתב באגרא דכלה (ד"ה ולמען תספר) כי משה בתפלתו גרם תחיית המתים שאפילו המלוחים והמבושלים פרחו לא נשאר ארבה אחד].​

 

[געגועים]

בפרי צדיק (אות ל"ט, מ"א) בזוה"ק (נג:) לא תוסיפו לראותם עד עולם, עד דאתער האי עולם וכו', הה"ד מן העולם ועד העולם דייקא, והיינו עלמא עלאה, ואמר להם משה לא תוסיפו לראותם עד זמן זה שיזכו לעלמא עלאה, ועד העולם דייקא, דהיא קריעת ים סוף שאז ראו אותם וכו'. עיי"ש.

ואפשר שזה מה שאמרו אבותינו בעת יציאתם ממצרים "ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם", כמובא באשכול (הלכות ק"ש ותפלה): ולי הכותב אמר רבי יצחק בן מרון הלוי ז"ל, שהשכיבנו מעין גאולה, דבעת שיצאו ממצרים ואכלו פסח ואמר להם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, והבטיחן שלא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, היו מתפללים התפלה "השכיבנו ה' אלקינו לשלום והסר שטן מלפנינו ומאחרינו ושמור צאתינו" שהוא מענין שהיו צריכין.

ולכן אמרו מעתה ועד עולם, דהיינו שהתפללו שיזכו לקריעת ים סוף ושיזכו לעלמא עלאה.​

 

[געגועים]

קשין לזווגן כקריעת ים סוף (סוטה ב. סנהדרין כב. ב"ר סח, ד ויק"ר ח, א זוהר ויגש רח.),

ובפי העולם שגור הלשון "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", היינו בתוך האדם בעצמו, כמו שכתוב (תהלים לח, ד) אין שלום בעצמי מפני חטאתי.