חודשי השנה שבעה דנחמתא - האם ראוי לשמוח כבר (1 צופה)

[אחד יחיד]

נמצאים אנו עדיין בתוך התקופה של 'שבעה דנחמתא', אחרי ה'שלוש דפורענותא', והעניין הוא שבשבעה יש יותר מכפול משלוש, כי הכפילות של שלוש היא שש, ואילו שבע זה יותר מכפול, כך שהנחמה היא יותר מכפליים מהפורענות, ללא גבול ומדה.

ואספר בעניין זה איזו עובדה קטנה שתיתן לנו קצת הבנה מה הפשט 'נחמה'. הרי לכאורה החורבן עדיין בעיצומו, בית המקדש לא נבנה ואם כן מה שייך פה עניין של נחמה בעוד ש 'מתו מוטל לפניו' רח"ל?

פעם בעת שהתפללתי בכותל המערבי, היתה שם קבוצה של אנשים שיצאה בריקוד אחר תפילת ערבית, רקדו בשמחה על כך שזכו לבוא ולהתפלל על יד שריד בית מקדשנו. קמו שם כמה אנשים יראי חטא, ומחו בהם, מה זה לרקוד? אתם לא רואים פה את שריד בית מקדשנו? ה' ישמור ויציל, ממש פה מעבר לקיר נמצא החורבן הנורא של עם ישראל, איך אפשר לרקוד כאן? האנשים אכן עצרו את הריקוד, ולא היה בפיהם מענה, מה נכון לעשות, לשמוח או להתעצב?

נשאתי את עיני וראיתי את מרן פוסק הדור, הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א, ניגשתי אליו ושאלתי את פיו, ילמדנו רבינו, האם נכון היה למחות באלו שרוקדים ברחבת הכותל המערבי?

השיב לי מרן שליט"א, למה הדבר דומה? לאדם שהוציאו אותו מביתו, והודיעו לו שלעולם לא יזכה לשוב אליו, אפילו לא לראותו. ואכן במשך שנים לא זכה לראות את ביתו ובוודאי שלא יכול היה לחלום שיזכה לשוב ולהתגורר בו, אבל אחרי שנים התברר לו שהחל תהליך של החזרת הזכויות שלו, והוא כבר יכול לבוא לראות המקום שבו היה פעם ביתו ובעזרת ה' בקרוב ייבנה ביתו והוא יוכל לשוב ולהתגורר בו כבתחילה.

כשיגיע אותו אדם למקום ויראה את הבית החרב, בוודאי יתמלא צער וכאב בראותו את ביתו במצב כזה, אבל בה בעת הוא גם יתמלא שמחה על כך שזכה לראות שוב את בית ילדותו, והבשורה שהתבשר שבעתיד הלא רחוק יזכה גם לשוב לכונן אותו מחדש ולהתגורר בו. האם מישהו יבוא אליו בטענה איך אתה יכול לשמוח? איך אתה יכול לרקוד? הרי כל בר דעת יצא בריקוד כשיקבל כזאת בשורה כשיזכה לראות שוב את הבית שהתגעגע אליו כל כך, גם אם עדיין יש לפניו כברת דרך כדי לחזור ולהתגורר בו.

שאם לא כך ישאל השואל איך אנחנו יכולים לשמוח בחג הפסח, בליל הסדר? הרי אנו יושבים ואוכלים מצה ומרור, אבל עיקר חסר מן הספר, אין לנו את קרבן הפסח אין לנו את קרבן החגיגה, איך אנחנו יכולים לשמוח? התשובה טמונה בתוך ההגדה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הביטחון המלא שלנו בכך שבקרוב ניגאל בעזר ה' יתברך, זה מה שאפשר לנו לשמוח שמחה גדולה גם בתוך חשכת הגלות.

כך גם אנו, אנחנו עדיין מתאבלים על חורבן בית המקדש, אבל אנחנו מתנחמים בזה שאנו יכולים להתפלל על ידו, אנחנו מתנחמים בזה שהוא עתיד להיבנות בקרוב, כמו שנאמר כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ואני אהיה לה לחומת אש סביב נאם ה'. (רבי בן ציון גוטפרב)

 

[אהבת תורה]

בענין ריקוד ליד הכותל - מסופר שמרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לא הבין איך אפשר לרקוד ליד הכותל.
כנראה שכמו בהרבה תחומים ניתן לראות את הדברים מכמה זויות, ונהרא נהרא ופשטיה.

בנוגע לכותרת האשכול "שבעה דנחמתא - האם ראוי לשמוח כבר":
בספר יוסף אומץ (סימן תתצ"ג) כתב שאחרי יום עשירי באב מחוייבים לזכור את הגאולה ולכן בשבת נחמו מרבים בפיוט ובזמרה וראוי להתענג בו יותר מבשאר שבתות השנה. וכן מובא בשם המהרי"ל שבשבת נחמו יש להתענג ולשמוח בו ביותר.

ולכאורה הביאור בזה, שמי שבאמת מאמין בנבואות הנחמה - שוב באפשרותו לשמוח, שהרי הוא סמוך ובטוח על ביאת הגאולה, ועצם השמחה מראה על האמונה, והאמונה בגאולה היא סיבה לגאולה, וכפי המבואר במסילת ישרים ובדברי הח"ח במאמר ציפית לישועה. וזהו גם השורש שאנו שמחים בליל הסדר ובשאר מועדים, כי חזקים אנו באמונה כי לא יטוש ה' עמו, ובמהרה יבוא הגואל.

יש להביא ראיה לכך שנבואות הנחמה מהוות סיבה לשמחה מדברי הגמ' בסוף מכות ש"היו הם בוכין ורבי עקיבא מצחק", הרי שהאמונה בקיום הנבואה היא סיבה להיות "מצחק".