יש שברון לב הנובע מגאווה, ויש שברון לב השייך למידת הענווה.
ואבאר דברי, בדרך כלל שברון לב המביא לריחוק מעבודת ה' הוא מגיע כתוצאה מגאוה,
כלומר, הגאוה היא נטיה של האדם להעמיד את הצלחותיו והערך העצמי שלו במרכז חייו,
בין אם מאחרים, בין אם גאוה פנימית. וזה הגורם המניע אותו לעשיה.
אדם כזה ברגע שירגיש שהוא לא מוצלח, אינו עומד ביעדים שהציב לעצמו וכו' וכו',
יאבד את המנוע שלו, יכנס לשברון לב והחשק שלו ירד להפליא.
זה הדבר הנקרא עצבות הנובע מהחומריות של נפש האדם.
נמצא כי הבעיה היא לא בתוצאה של השברון לב, אלא במהות והשורש של השברון לב.
לעומת זאת ישנו שברון לב הפוך, והוא נמצא צל ישרי הדעת, אנשים שיש להם קרבת אלוקים פנימית,
אלא שמאורע מסוים מקשה עליו, אך כיון שבמרכז חייו ישנם ערכי נצח שנשארים קיימים גם בשעת הצער,
אדרבה, הצער והקושי מחזק אצלו את התלות בבורא, את הענווה [מלשון עינוי וחיסרון שזה הוא השורש של המושג ענווה]
ואת הקרבה לבורא.
