שופר של עולה ושלמים ומצוות ל"ל נתנו (3 צופים)

[מרכז]

שופר של עולה ושלמים (ר"ה כח.) ומצות לאו להנות נתנו
בגמ' ר"ה כח. רב יהודה אומר שמי שתקע - ומבארים תוס' שהכוונה בשוגג, בשופר של עולה יצא יד"ח - כי יש בה מעילה ויצא לחולין, אך בשלמים היות ואין בהם מעילה ולא יוצאים לחולין אם תקע, הרי שהוא נהנה בכך מן ההקדש ולכן לא יוצא יד"ח. רבא מקשה עליו שהרי גם בשל עולה נהנה כשיוצא יד"ח רק אחרי שמשתמש בשופר לתקוע בו, ורק אח"כ יוצא לחולין - וא"כ למה לא יצא - אלא שלכן אומר רבא שגם בשל עולה וגם בשלמים לא יצא, אך לבסוף מסיק שכיוון שמצוות לאו להנות ניתנו ממילא לא חשיב נהנה מן ההקדש ולכן יוצא בשלמים ובעולה.
הראשונים כאן מקשים מה הפשט שנהנה לדברי רבא אחר התקיעה ובכך מועל - והרי קול מראה וריח, אומרת הגמ' בפסחים (כו.) שאין בהם משום הנאה?! המאירי מבאר בתירוץ א', וכך גם הר"ן שהיות וכאן מדובר בקול שמוציאו יד"ח המצווה - ממילא חשוב הנאה מספקת באופן שמגדיר מעילה. ובפשטות כוונתם נראה שמתכוונים להכריע במה שנחלקו הראשונים בסוגיין האם ההנאה המדוברת בסוגיא היא בקול השופר או במה שיוצא יד"ח, להגדיר שההנאה היא במה שיוצא יד"ח. אולם ניתן לבאר דבריהם אף אם נאמר כהראשונים שמסבירים שההנאה כאן היא מהקול - אלא שמסבירים שלעומת קול רגיל היות וכאן מדובר בקול שמוציא יד"ח במצווה - ממילא הוא נחשב קול חשוב מספיק כדי שתוגדר בו הנאת מעילה, כי ממה שהוא מוציא יד"ח - מוכח שהתורה נתנה לו חשיבות. אך לכאורה אין סברא בזה, כי הרי כל מה שהתורה נתנה לו חשיבות זה לעניין המצווה שמקיים בו, ולא לעניין מה שההנאה ממנו תהיה משמעותית.
המאירי בתירוץ השני מבאר שכאן היות והשופר גופו נצרך בכדי להנות מהקול היוצא ממנו - ממילא ההנאה מקולו מוגדרת חשובה מספיק. ויש להבין דבריו בב' אופנים - פשטות דברי המאירי היא שהיות והתורה הקפידה על קול היוצא משופר דווקא, ממילא כשמוציא ממנו את הקול הזה - זו נחשבת הנאה מספיק חשובה מגוף השופר, וכך ביאר בדבריו הא"מ בשו"ת. אולם ראיתי מי שביאר בדברי המאירי שמתכוון לו' שכל מה שהגמ' אומרת שקול אין בו מעילה היינו על השומע, אך מי שתקע באמת היות ועושה מעשה ומשתמש בגוף השופר לקולו - הרי שנהנה באופן משמעותי מספיק. אך לענ"ד זה פחות נכנס בלשון המאירי.
בפשט למדו הרבה ראשונים שמה שיש מניעה לצאת יד"ח בזה שנהנה מן ההקדש הוא מצד מצוה הב"ב, אולם לר"ן כאן יש הסבר אחר.
בעיקר הדבר שמסיק רבא שמצוות לאו להנות ניתנו מקשה הריטב"א בסוכה שהרי סו"ס מקבל שכר על המצווה בעוה"ז והעוה"ב ומה הפשט דלאו להנות ניתנו?! מתרץ הריטב"א שההנאה הזו של השכר אינה מתקיימת בגוף המעשה ולכן לא נחשבת משמעותית מספיק. הר"ן בנדרים טו: מקשה על מה שהגמ' אומרת שאם אדם מדיר הנאת תשמיש מאשתו ועובר על כך - עבר בב"י, שהרי קיים מצוות עונה - ולכאורה מצוות לאו להנות ניתנו וא"כ לא נהנה? אך תרץ הרמב"ן שם שכיוון שיש לו הנאה נוספת מלבד השכר, הנאה בגופו - לא נאמר בזה הכלל של מצוות לאו להנות ניתנו. אולם הרשב"א שם מקשה את אותה קושיא - שלכאורה לא עובר על דבריו כי לא נהנה מצד מה שמצוות לאו להנות ניתנו - ומתרץ תירוץ אחר. לכן למדו האחרונים ברשב"א שסובר לעומת הר"ן שגם היכא שיש הנאה נוספת מלבד השכר - הנאה שבגופו, עדיין אמרינן שמצוות לאו להנות ניתנו. הגרש"ש ביאר שם בדברי הרשב"א מעין סברת הריטב"א אך מעבר לה - והגדיר שבאיסורי הנאה התורה אסרה לאדם להנות מהדבר כשזו המטרה שלו, אך אם זו לא מטרתו אלא שעושה פעולה בדבר וע"י זה נהנה ממנה בעקיפין - זה מידי דממילא שלא אסרה התורה, ולכן למד הרשב"א שגם אם נהנה בגופו מעשיית המצווה, היות וזו לא מטרתו כשעושה אותה, אלא שבא לקיים המצווה - אמרינן שמצוות לאו להנות ניתנו והנאתו מכך לא מעבירה באיסור.
המהלך הזה בריטב"א - שמתחיל מקושייתו שהרי יש הנאה משכר המצוות, הוא לא כמו שמשמע ברש"י שלמד אצלנו ובעוד מקומות שהמצוות לא ניתנו עבור הנאה אלא כגזירת מלך ולא שהמכוון הוא שאין בהם הנאה. אולם גם בריטב"א ניתן להבין שלמד גם הוא את הגמ' כך, רק שעכ"פ שואל - מה אכפת לן שלא ניתנו המצוות עבור הנאה, והרי עדיין נהנה מהשכר שעליהם.
לפי דברי הריטב"א אפשר ליישב גם את קושיית הטו"א. שהטו"א הקשה ממה שרבא אומר בזבחים עג: שאם יש איסור דרבנן בהקרבת הקרבן הרי שהוא נדחה ואם מקריבו אח"כ זה לא מועיל - והקשה שא"כ איך פה אמר רבא שלמרות שהתורה אוסרת לתקוע משופר ההקדש אם עשה כן יצא יד"ח?!
נראה שקושייתו קשה רק למי שאומר שלמרות שמצוות לאו להנות ניתנו אסור לקיים המצווה לכתחילה באיסורי הנאה, ואז שואל אמאי לרבא בדיעבד יוצא. אך הרבה אחרונים - ביניהם האב"מ, למדו שהיות ומצוות לאו להנות ניתנו מותר לכתחילה לקיימן באיסורי הנאה, והכנה"ג הביא לזה ראייה מגמ' מפורשת בחולין, ולפי"ז לק"מ.
אך לדעות האומרות שאסור לקיים המצוות לכתחילה באיסו"ה - כך סבר הריטב"א, יש לתרץ קושיית הטו"א :
יש לו' ע"פ הריטב"א שהיות ויסוד הדין הדיעבדי שאדם יוצא יד"ח במצוה שעשה באיסו"ה - מצות לאו להנות ניתנו, הוא מפני שלא הוציא ההנאה מגוף הדבר - ממילא הולך הריטב"א לשיטתו ומגדיר שעכ"פ לכתחילה אסור להוציא את עשיית ההנאה דשכר המצוה ע"י האיסור הנאה.
ממילא לפי הריטב"א עיקר השוואת הטו"א למצולל"נ לא מתחילה, מפני שכאן מדובר בדין שיסודו הוא מה שבדיעבד היות ולא הוציא הנאה מגוף מעשהו באיסור הנאה המצווה תחשב לו, אך שם מדובר באיסור דרבנן שחכמים הגדירו בגוף הקרבת הקרבן לכה"פ.
בנוסף, לצד השני - במציאות של הקרבן י"ל ע"פ מה שמביא האו"ש בזבחים שם את דברי התוס' חדשים שאמרו שהיסוד לדברי רבא שהקרבן נדחה ע"י איסור דרבנן הוא שהפקיעו את הבעלות של האדם על בהמת הקרבן הזו שיש איסור מדבריהם להקריבה. אולם אצלנו אין דין שהשופר יהיה של האדם, ומראש השופר לא שלו - לכן כאן יוצא עכ"פ בדיעבד.