נח שכר ועונש בבעלי חיים (1 צופה)

[נדיב לב]

בפרשת נח (בראשית ט, ה) נאמר: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם".

וכתב הרמב"ן על אתר: "מיד כל חיה אדרשנו - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד ב). וצוה כן בבני נח כבישראל:

מבואר שבעלי חיים נענשים עכ"פ בהריגת אדם. אמנם בנוגע לשאר חטאים מבואר בדבריו במק"א שיובאו לקמן, שאינם בכלל זכות או חובה.

כך כתב הרמב"ן (בראשית פרק ח' פסוק א') וז"ל: ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם, כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו, והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה ולא הזכיר העוף והשרץ, כי זכירת החיה שוה עמהם, ויגיד עליו רעו עכ"ל.

וחזר על משנתו בפרשת בא (פרק י"ג פסוק ט"ז) וז"ל: ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ ע"כ.

ובספר תורת האדם (אות קי"ט שער הגמול ד"ה אז נהפך) כותב הרמב"ן וז"ל: וזה המאמר יורה כי איוב היה חושב תחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא ישים אותו תחת ממשלת המקרים, כפי מערכת המזלות ומשטריהם יאמין באדם, כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות, כי אין השגחה עליונה בהם רק לקיום המין, אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר, ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו, ולא שזכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם, כזאת היתה סברתו תחלה כפי ענין מענהו הראשון עכ"ל.

וכמובן שאינו סתירה לדברי הרמב"ן הנ"ל. ואדרבה, על סמך גישתו שאין שכר ועונש בבע"ח, הוצרך לחלק בפסוק 'אדרוש מיד כל חיה'. ופשוט.

אמנם הרד"ק בתהלים פרק קמ"ה פסוק י"ז הביא מבוכת החכמים וז"ל: וזה מבוכה גדולה בין החכמים, כי מהם אומרים כי כשטורף האריה הכבש והדומה להם, הוא עונש הנטרף מאת האל יתברך. וכדומה לזה מצאתי בדברי רז"ל (חולין סג, א): ר' יוחנן כד הוי חזי שָׁלָךְ ששולה דגים מהים היה אומר (מזמור לו, ז): משפטיך תהום רבה. ומהם אומרים כי אין גמול ועונש בכל מיני החיים אלא לאדם בלבד, ואנחנו נֹאמר יש גמול ועונש לשאר מיני בעלי חיים בעסק האדם. כי הנה מצאנו (בראשית ט, ה): ומיד כל חיה אדרשנו, ונאמר (חבקוק ב, יז): וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן, ונאמר בגמול (מ"א יג, כח): ולא שבר את החמור. ופירשו רז"ל גמול בבהמות כגון החמור והכלב, כי אמרו רז"ל (בכורות ה, ב): מה נשתנו פטרי חמורים מכל בהמות לפדותם? ופירשו, לפי שטענו ביזתם של ישראל. ונאמר (שמות כב, ל): לכלב תשליכון אותו, בשכר לא יחרץ כלב לשונו (שם יא, ז), מלמד שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריאה ובריאה (מכילתא, משפטים קצה) ע"כ.

ובספר שומר אמונים הקדמון - ויכוח שני כתב וז"ל: ומטעם זה ימצא השגחה פרטית אל הבעלי חיים וצמחים ודוממים, לא מצד עצמם, אלא בעבור האדם, כגון אם האדם יצא השדה לצוד ציד חיה ועוף או דגים, הנה יושגח מלמעלה ויגזור עליו כמה דגים יעלה מן הים בחרמו, ולא שגזר השי"ת על אלו הדגים שימותו או יחיו, אלא לפי שהאדם הוא מושגח במזון ביתו ופרנסתו אם תהיה בריוח או בצמצום, בנחת או בצער. וכן לא גזר השי"ת על חיה זו או עוף זה שיהיה נצוד מהאדם, אבל גזר על האדם הזה מזונו ופרנסתו והכין לו צידו צבי או איל. ואפילו על פרטיות צער צידתו, אם בקל אם בטורח, אם יהיה ניצוד מיד או יברח עד אלף פסיעות ויצטער לרוץ אלף פסיעות אחריו, או אלף וחמש, על הכל הושגח האדם, כי כל אלו הם יסורין לאדם, והוא מושגח על פרטי ענייניו. ועל דרך זה נמצאת השגחה לאדם בבעלי חיים שלו, כגון אם ישמין שורו ושיו או יכחיש, ולא מצד השגחת השור בעצמו, אלא בעבור בעליו, אם ישוה שורו דינר או שתי דינרים, וכן אם תלד רחלה אשר לו שתים כאחד או טלה חלב אחד. וכן אם תצא תרנגולת שלו על פני השדה ותבא אליו הפרס והעזניה ויטרפוה, לא תהיה השגחה זו מצד התרנגולת בעצמה, אמנם יהיה מצד השגחת השי"ת לאדם וגזר עליו יסורין אלו, או ברכו בהצליח אותם. ועל דרך זה בצמחי האדם, אם עץ הזית אשר לו יוציא פירות הרבה או מעט, אם יצליח חלקת שדהו בפירותיו או יאכלנו החגב, הכל מצד עונות האיש הזה או זכיותיו. ועל דרך זה בדומם, אם תשבר כדו או פכו, אם תפקע קדרתו, אם יסדק חביתו, אם מלא אם ריקן, הכל הוא בהשגחה פרטית מצד התועלת או ההיזק המגיע לאדם. ובזה ימצא השגחה פרטית בכל המציאות והנמצאים, חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר, אילן מתברך אילן מתיבש, הכל תלוי באדם עכת"ד.

ומכלל דבריו אתה למד, שפעמים בע"ח נענשים בעקבות מעשי בעליהם.

וכדאי לציין מש"כ במכתב מאליהו וזת"ד: עוד מצאתי בדברי הגמרא בחולין דף סג. ר' יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר משפטיך תהום רבה. וכתב רש"י: ומשפטיך אף בתהום רבה - שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות ע"כ.

כמו כן לגבי ציוי בבע"ח, ראה מש"כ רש"י בראשית פ"ח פסוק א' ובפסוק יז'. ובאור החיים שם פ"א פסוק כד. ובספר יונה (פרק ג' פסוק ז' ח').

למעשה בשאלה זו של שכר ועונש בבע"ח דנו עוד רבים וטובים. כמדומני גם הרמח"ל, ועוד ועוד.

כמו כן בנוגע להשגחה פרטית בבע"ח, דנו הראשונים וכן יש כמה גמרות שדנו בהם. אבל זה נושא שעומד בפני עצמו. ובאשכול דנן הנידון לגבי חיובים ועונשים בבע"ח, ולא בדבר השגחה פרטית.