- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
בשנים קודמות, לאחר מלחמת העולם השניה, עדיין לא השתרש המנהג של עריכת ה'חלאקה' ברוב עם הדרת מלך. כל משפחה היתה חוגגת לעצמה את שמחת התגלחת הראשונה לבנם יקירם. היה זה הרה"צ רבי עמרם בלויא זצ"ל, שקיבל על עצמו את התפקיד החשוב הזה לקבץ בל"ג בעומר את ילדי ישראל מעיר הקודש והמקדש, לערוך להם את ה'חלאקה' בשמחה ובריקודים, בליווי כלי תזמורת וקהל רב. מעמדי ה'חלאקה' הפכו להיות מפגן ראווה של קידוש ה', בדמות מאות ילדי חמד הנישאים בעוז ובגאון על כתפי הוריהם המאושרים, כשהם עוטים עליהם את הלבושים היהודיים הקדושים, המקובלים אצלנו מקדמת דנא דור אחר דור, ורבי עמרם מתכבד על ידי ההורים לגזוז קצת משערות הילדים, לקול צלילי התזמורת והמקהלה ברינה ובצהלה.
מנהג של קבע היה מקובל בעיה"ק ירושלים בשנות קדם, כאשר מדי שנה ביום ל"ג בעומר, היו מקיימים בבית הכנסת 'קהל יראים' בשכונת 'מאה שערים', מעמד שמחה לרגל ל"ג בעומר, ולאחר-מכן היו האבות מרכיבים על כתפיהם את ילדי ה'חלאקה', והולכים עם תזמורת וניגונים בתהלוכה לעבר ביתו של גאב"ד בריסק, מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. כשהיו מגיעים ליד ביתו, היה מרן הגרי"ז יוצא לפתח ביתו ומברך את ההורים והילדים.
"שנה אחת", מספר הרב מרדכי מילר, "כאשר לאחי, הרב שלמה, היה ילד שהגיע לגיל שלוש, ישבנו בבית מרן הגרי"ז זצ"ל עם עוד אנשים, ודיברנו בענייני השעה. לפתע ניגש מרן הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל, ואמר לאביו כי כל הקהל הגיע עם תהלוכת ילדי ה'חלאקה', וכולם מחכים למטה כדי שיצא אליהם כהרגלו מדי שנה בשנה. נענה הרב מבריסק ואמר לבנו מרן הגרמ"ד זצ"ל, שיצא אל קהל ויתנצל בפניהם שבזאת השנה איננו יכול לצאת אליהם כמדי שנה, מכיון שהוא לקה בצינון ואינו חש כל כך בטוב…
"אחד הנוכחים, שרחמיו נכמרו על הקהל העומד בחוץ עם כל הילדים, ומצפה ליציאת מרן הרב מבריסק, שיברכם ויחזקם כמדי שנה, ההין ואמר לרב מבריסק: 'צריך לפעמים למסור נפש למען כלל ישראל'… חייך הרב מבריסק ואמר: 'אספר לכם מעשה אודות מסירות נפש למען כלל ישראל; פעם נסעו יחדיו מרן ה'חפץ חיים' ומרן ה'אמרי אמת' זצוק"ל ברכבת, כאשר בכל תחנה ותחנה שעצרה הרכבת המתינו אלפי חסידים למרן ה'אמרי אמת' שהלך לחלונות הרכבת ונופף בידיו לשלום, ואילו מרן ה'חפץ חיים' נותר לשבת על מקומו, כשנשנה הדבר בתחנות נוספות שעצרה הרכבת, שאל ה'חפץ חיים' את ה'אמרי אמת' האם אינו חושש קצת מיוהרה? ענה הרבי מגור: 'מדארף דאך מוסר נפש זיין פאר כלל ישראל'… (הרי צריך למסור את הנפש למען כלל ישראל…)" (הרב יוסף מאיר האס)
מנהג של קבע היה מקובל בעיה"ק ירושלים בשנות קדם, כאשר מדי שנה ביום ל"ג בעומר, היו מקיימים בבית הכנסת 'קהל יראים' בשכונת 'מאה שערים', מעמד שמחה לרגל ל"ג בעומר, ולאחר-מכן היו האבות מרכיבים על כתפיהם את ילדי ה'חלאקה', והולכים עם תזמורת וניגונים בתהלוכה לעבר ביתו של גאב"ד בריסק, מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. כשהיו מגיעים ליד ביתו, היה מרן הגרי"ז יוצא לפתח ביתו ומברך את ההורים והילדים.
"שנה אחת", מספר הרב מרדכי מילר, "כאשר לאחי, הרב שלמה, היה ילד שהגיע לגיל שלוש, ישבנו בבית מרן הגרי"ז זצ"ל עם עוד אנשים, ודיברנו בענייני השעה. לפתע ניגש מרן הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל, ואמר לאביו כי כל הקהל הגיע עם תהלוכת ילדי ה'חלאקה', וכולם מחכים למטה כדי שיצא אליהם כהרגלו מדי שנה בשנה. נענה הרב מבריסק ואמר לבנו מרן הגרמ"ד זצ"ל, שיצא אל קהל ויתנצל בפניהם שבזאת השנה איננו יכול לצאת אליהם כמדי שנה, מכיון שהוא לקה בצינון ואינו חש כל כך בטוב…
"אחד הנוכחים, שרחמיו נכמרו על הקהל העומד בחוץ עם כל הילדים, ומצפה ליציאת מרן הרב מבריסק, שיברכם ויחזקם כמדי שנה, ההין ואמר לרב מבריסק: 'צריך לפעמים למסור נפש למען כלל ישראל'… חייך הרב מבריסק ואמר: 'אספר לכם מעשה אודות מסירות נפש למען כלל ישראל; פעם נסעו יחדיו מרן ה'חפץ חיים' ומרן ה'אמרי אמת' זצוק"ל ברכבת, כאשר בכל תחנה ותחנה שעצרה הרכבת המתינו אלפי חסידים למרן ה'אמרי אמת' שהלך לחלונות הרכבת ונופף בידיו לשלום, ואילו מרן ה'חפץ חיים' נותר לשבת על מקומו, כשנשנה הדבר בתחנות נוספות שעצרה הרכבת, שאל ה'חפץ חיים' את ה'אמרי אמת' האם אינו חושש קצת מיוהרה? ענה הרבי מגור: 'מדארף דאך מוסר נפש זיין פאר כלל ישראל'… (הרי צריך למסור את הנפש למען כלל ישראל…)" (הרב יוסף מאיר האס)