תוקף הקנין

[דבר היושר]

ועל זה השבתי שעל השבח לא בעינן חלות נפרדת, כי ב'אישור' שחל במעשה קנין נכלל גם זכות השבח.
דהיינו שכשבאים לדון למי שייך השבח, בודקים למי שייכת הזכות הזאת.
וכיוון שאף אחד לא הפקיע מהקונה את הזכות הזאת, ממילא השבח שייך לו.
ולא בעינן על זה חלות נפרדת.

מאיזה 'סיבה' ניתן לו את זה.
הרי החלות של הבעלות הראשונית לא כולל בתוכו את אותו הזכות שנתחדשה בו.
והפקר הוא, שיחזור למוכר וכו' וכו'.
נ.ב. באמת סבירא ליה למר שכל הטעם שזוכה בשבח זה 'ממילא' ולא כזכות ישירה הבאה מצד עצם בעלותו, הדברים אינם מחוורים כלל.

 

[אחד יחיד]

מאיזה 'סיבה' ניתן לו את זה.
הרי החלות של הבעלות הראשונית לא כולל בתוכו את אותו הזכות שנתחדשה בו.

הוא כן כולל, זכות הבעלות על כל הרווחים העתידיים.

נ.ב. באמת סבירא ליה למר שכל הטעם שזוכה בשבח זה 'ממילא' ולא כזכות ישירה הבאה מצד עצם בעלותו, הדברים אינם מחוורים כלל.

הזכות היא זכות ישירה - וממילא הוא קונה בלא חלות מחודשת.

 

[אחד יחיד]

כב' משוה את השבח כקנין פירות למי שיש לו קה"ג?

אלמה לא?

 

[גור אריה]

אלמה לא?

לטעמי' אמאי קנה בחזקת שהוא בדיל ונמצא זהב לא קנה, הרי היה לו כוונת קנין הגוף בנסכא זו ולמה לא יזכה בהיוקר דלא גרע מק"פ.

 

[אחד יחיד]

לטעמי' אמאי קנה בחזקת שהוא בדיל ונמצא זהב לא קנה, הרי היה לו כוונת קנין הגוף בנסכא זו ולמה לא יזכה בהיוקר דלא גרע מק"פ.

כי היוקר כבר היה בשעת הקנין, והוא לא התכוון לקנותו.
משא"כ יוקר עתידי - בוודאי דעתו וכוונתו לקנותו.

 

[דבר היושר]

הוא כן כולל, זכות הבעלות על כל הרווחים העתידיים.

לא הגבתי הרבה זמן כי הגדרה זו היא יותר מידי מופרכת לדעתי הדלה.
ולגופ"ד עלה בדעתי, לו יהא כדבריך, שהבעלות הראשונית שהתקבלה בשעת הקנין איננה מתהווה בהמשכיות אלא כולה העמדת הזכויות שנוצרו בזמן הקנין, הנה צריך עיון מדוע אין בזה בעייה מצד שזה דבר שלא בא לעולם, שהרי לשיטתך כל מה שמקנה לו את שימושי וזכותי הממון, הוא מצד חלות הבעלות בזמנו, ולכאורה אז אינו יכול להקנות לו דברים עתידיים, וכפי שידוע דב' הגרא"ו שאי אפשר להחיל בעלות קניינית במקום שאין את החפץ, וביחוד לפי דברי הגר"ח שחסר בבעלות בעצמה, בזמן שאיננה מתקיימת ומתממשת בפועל שג"ז יקשה כאן.
אבל לדבריי, שהבעלות מתהוות בכל רגע (ובנוס"א מקויימת כל הזמן בהחפץ) אז זכותי הממון לא נקנים לו בזמנו אלא ברגע זה ממש שהרי הבעלות היא חלות בהחפץ עצמו.
שו"ר כדבריי בגרנ"ט (סי' קעז) שכותב שהטעם שלא נאמרה חזקה דמעיקרא בממונות הוא מטעם שאין זה דבר מה שחל בזמנו, ואנו כל הזמן מקבלים זכויות מצד מה שהתהווה אז, אלא זה חלות שחל בכל רגע ורגע.

 

[אחד יחיד]

ולגופ"ד עלה בדעתי, לו יהא כדבריך, שהבעלות הראשונית שהתקבלה בשעת הקנין איננה מתהווה בהמשכיות אלא כולה העמדת הזכויות שנוצרו בזמן הקנין, הנה צריך עיון מדוע אין בזה בעייה מצד שזה דבר שלא בא לעולם, שהרי לשיטתך כל מה שמקנה לו את שימושי וזכותי הממון, הוא מצד חלות הבעלות בזמנו, ולכאורה אז אינו יכול להקנות לו דברים עתידיים,

מאי שנא מדקל לפירותיו?

 

[דבר היושר]

מאי שנא מדקל לפירותיו?

כבר נתקשה בביאור הענין רבות בר' ראובן, והסיק בביאור הענין שאיננו קונה דקל לפירותיו אלא את ה'כוח המצמיח'.

 

[אחד יחיד]

כבר נתקשה בביאור הענין רבות בר' ראובן, והסיק בביאור הענין שאיננו קונה דקל לפירותיו אלא את ה'כוח המצמיח'.

והוא הדין בחפץ.

 

[פסיק פומיה]

כפי שביארתי למעלה.
שהרי מעשה הקנין מחייב אותנו להתייחס לחפץ בצורה מסוימת, שהנה הרי כפי איך שהחפץ מעמיד את עצמו בצורה הפשוטה, לפי זה הוא חפץ שעומד לשימושי כל מי שרוצה, וכל דכפין ייתי ויקח.
ולמרות שזה מה שהחפץ לכשעצמו מעמיד, נתקן בתורה (או לפניה) שיש מושג כזה 'קנין' והיינו שהאדם יכול להגדיר בתכונות החפץ את בעלותו, שהחפץ יעמוד תחתיו לשרתו כפי איך שירצה.
רוב האופנים של הקנינים [הגבהה, משיכה, מסירה, חצר, יד, חזקה ועוד] עניינם הוא 'הוראת בעלות' שכיון שהאדם נראה כבעלים על הממון, הא גופא נותן לו כוח להמשיך לקיים את בעלותו בהממון כאילו זה נקבע בצורה אמיתית בממון.
ועל זה אני עומד ותמה, שהנה זה ברור ופשוט לכולנו שמעשי הקנינים הם סיבה גמורה להחלת הבעלות כל אחד מטעמו וגדרו, אבל צריך עיון מדוע לקנינים יש המשכיות לאחר סיומם הרי אין שום סיבה כרגע להמשכיות בעלותו בממון שוב, דהרי עכשו לא עושה שום מעשה קנין, וממילא עכשו הוא גם לא נראה כבעלים.
התשובה לכך איננה איזה שהיא מציאה גדולה!
זה סך הכל הבנה יותר עמוקה בתורת הקניינים.

יעוי' בחידושי הגרש''ש שכתב לדון האם הקנין מהווה סיבה עולמית להיות בעלים, או שמא הקנין סיבה הוא לבעלות באותו רגע וברגע הבא אתה בעלים מכח הרגע הבא דהיינו שבעלות היא גם סיבה לבעלות.
אמנם א''נ שאכן הקנין הוא סיבה עולמית לבעלות, נראה לבאר שהקנין מכניס החפץ לשליטתי ומכח השליטה הטכנית אני זכאי לקבוע מה יעשה בחפץ ואחרי שאני זכאי לקבוע מה יעשה בחפץ אף אם הוא לא יהיה בשליטתי אני ישאר בעלים מכח השליטה הדינית שיש בידי. ודו''ק

 

[דבר היושר]

נראה לבאר שהקנין מכניס החפץ לשליטתי ומכח השליטה הטכנית אני זכאי לקבוע מה יעשה בחפץ ואחרי שאני זכאי לקבוע מה יעשה בחפץ אף אם הוא לא יהיה בשליטתי אני ישאר בעלים מכח השליטה הדינית שיש בידי. ודו''ק

כלומר, אתה טוען שהקנין איננו נושא בתוכו איזה חלות פנימי, המביא לכוח בעלות ולניראותה וכו' וכו' אלא הכל זה היכ"ת לקבלת זכות דינית לשלוט בהממון, אני יכול להוכיח לך מסוגיות רבות שזה לא כך (אם תרצה, בהזדמנות) וברור שכל קנין לגופו נושא בתוכו את ההגדרה של האופן בו חל הבעלות, וזה לא סתם כך נותן לו 'זכות לשלוט' בהחפץ, אמנם כיון שגדר זה מוכרח תמהתי בראשית הפורום, מאיזה טעם נימא שהבעלות מתהוות בכל רגע, וכי איזה סיבה יש שזה יקרה וכך הבאתי בגרנ"ט אמנם הרב @אחד יחיד חלק עלי בכל תוקף וסבר שהבעלות מקובעת נטו ממה שנעשה בזמן הקנין וממה שנקנה אז מסתעף כל הזכויות של הבעלות עיין בויכוח המסתעף בינינו לעיל.

 

[פסיק פומיה]

אמנם כיון שגדר זה מוכרח תמהתי בראשית הפורום, מאיזה טעם נימא שהבעלות מתהוות בכל רגע, וכי איזה סיבה יש שזה יקרה וכך הבאתי בגרנ"ט

איזה גדר ? אם תוכל לפרט

 

[דבר היושר]

יעוי' בחידושי הגרש''ש שכתב לדון האם הקנין מהווה סיבה עולמית להיות בעלים, או שמא הקנין סיבה הוא לבעלות באותו רגע וברגע הבא אתה בעלים מכח הרגע הבא דהיינו שבעלות היא גם סיבה לבעלות.

אינני זוכר כזה הגרש"ש, ואדרבה אם ישנו כזה, אשמח לשמוע על מיקומו.
בכל אופן, כפי שהזכרתי לעיל הגרנ"ט (בסי' קעז) כבר חוקר בזה האם ע"י הקניין החפץ נעשה של הקונה עד שימכור או שיפקיר, או שבכל רגע ורגע נעשה שלו ע"י הקניין שעשה תחילה (כל רגע חל קניין בפני עצמו).
והסיק שזה כל בכל רגע ורגע (אמנם אני קצת מסתייג מהנוסחא המורכבת הזו, אלא כפי שביארתי לעיל, שהבעלות מקויימת בממון בעצמו וממילא זה קיים בכל רגע, ולא מצד שזה חל בכל רגע מחדש) ולכן לא נאמר חזקה כדמעיקרא בממונות, משום שהבעלות קיימת כל הזמן ולא שבשעת הקנין נעשית סיבה עולמית.

 

[עומק המושג]

מעשה הקניין מייחס את החפץ להחזקה גם לאחר שנגמר המעשה, כיון שייחוס הדבר להחזקת האדם נתפס בגוף החפץ ולא פורח בלא סיבה.
או במילים אחרות: הסיבה שהבעלות ממשיכה אחרי הקניין אינה משום שיש סיבה לתת את החפץ למי שעשה קניין בעבר, אלא משום שכוח הקניין מתמשך אף בהווה, כיון שהקניין נועד ע"מ להעמיד את החפץ אצל המחזיק בו, ומשעת ההחזקה ואילך - עומד החפץ אצל המחזיק בו ממילא.
וכך הדעת נותנת לדון את מצב החפץ אחרי ההחזקה, שאדם העוזב חפץ עדיין נמצא אצלו, ומשו"ה עדיין יש לו כוח להגביל אחרים במניעת החפץ ממנו.​

 

[דבר היושר]

דברי הרב @עומק המושג זוהי התשובה שכה ציפיתי לה.
אבל חסר כאן עדיין הפרט המרכזי.
מדוע הקנין מעמיד אצל המחזיק בו את הממון מכאן והילך?!
וכי זה שהוא הורה בעלות לפני חודש יוצר לו סיבה לזכות בממון עכשו?!
ברור שזה פועל כך!
השאלה היא, מדוע זה כך?!
לכך, הוסיף פרט חשוב מה ששמעתי מיהודי ת"ח, וזהו הביאור כפי שהבאתי בכתביי, ונראה בביאור הענין, דזהו בדיוק הא דאצרכינן שהמוכר יאמר "לך חזק וקני" שהרי קניין איננו רק פעולה בחפץ, הוצאתו מרשות זו והכנסה לרשות אחרת, אלא גם יצירת יחס בין הרשויות, שהמוכר מעמיד את רשותו לקונה לתפוס עליה ולהחזיק בה, וזה דבר שאיננו רק היכ"ת לקנין, אלא הוא האופן שבו הקנין נשאר גם אחרי שהוא מסתיים.

 

[גור אריה]

אלמה לא?

שו"ר שכיון לדברי הגרמ"ה הירש שליט"א בס' לקט שיעורים ב"ק עמ' רס"א-ב עי"ש.

 

[אחד יחיד]

שו"ר שכיון לדברי הגרמ"ה הירש שליט"א בס' לקט שיעורים ב"ק עמ' רס"א-ב עי"ש.

אינו תח"י ואשמח אם יעלה ציטוט הדברים.

 

[גור אריה]

אינו תח"י ואשמח אם יעלה ציטוט הדברים.

 

[זרח לווין]

התשובה לכך איננה איזה שהיא מציאה גדולה!
זה סך הכל הבנה יותר עמוקה בתורת הקניינים.

או שהתשובה לכך היא פשוטה מאוד
שאין סיבה שהמעשה קנין ימשיך כל עוד אין מישהו שעומד כנגדו ותובע את החפץ מחמת שהבעלים גמר את קנינו

 

[אחד יחיד]

הרב @גור אריה ייש"כ על המציאה הנפלאה, וברוך שכיוונתי לדבריו.