מה היתרון שביציאה מהמחשבה אל בחינת הדיבור?
פרשתנו מתחילה בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" וניתן ללמוד מכך הוראה נפלאה לתלמידי חכמים, שהרי לכאורה אין סיבה לתלמיד חכם לצאת מבחינת המחשבה לבחינת הדיבור, שהרי במחשבתו הוא תמיד יכול להתבונן על גדלותו ורוממותו יתברך, אך היתרון ביציאה אל הדיבור שעל ידי כך הוא מצרף את שם הוי' שהאות יו"ד היא קדמת המחשבה האות ה"א הראשונה היא המחשבה ה' מוצאות הבינה, האות וא"ו בחינתה היא הקול, והאות ה"א האחרונה היא הדיבור ה' מוצאות הפה, ועל ידי חיבור שבין המחשבה לדיבור זה גורם לצירוף של השם הקדוש. וניתן ללמוד זאת גם מהפסוק בהמשך "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (בראשית מב, א), שבפנימיות העניינים הדיבור הוא מצר ים החכמה מצר וגבול התפשטות המחשבה, ויעקב אבינו הבין את בחינת חלקי התענוגים המרומזת במילה 'שבר' לשון שבירה והתחלקות, שהמחשבה מתחלקת לפרטיות חמשת מוצאות הפה, ויש תענוג בכל מוצא בפני עצמו, וזאת הגורמת לו לצאת המחשבה אל הדיבור.
וזה מה שרומז כאן הפסוק 'ויצא יעקב מבאר שבע' הוא בחינת המוחין החכמה והבינה שנקראים 'באר שבע', על דרך הכתוב "הואיל משה באר את התורה" (דברים א, ה), שיצא מבחינת המחשבה אל הדיבור, והיינו 'חרנה' כי 'חר"ן' גימטרייא 'גרון' עם הכולל, שמשם מוצא הדיבור של תורה ותפילה, וזהו 'ויפגע' לשון תפילה 'במקום' להקדוש ברוך הוא שהוא מקומו של עולם. אמנם לפעמים הצדיק מתרעם על בחינת יציאתו מהמחשבה אל הדיבור שאזי נפסקת אצלו מחשבתו הקדומה, כי ישנו כלל "איידי דטריד למפלא לא בלע", כי מי שטרוד להוציא את מחשבתו לדיבור אינו יכול לחשוב מרוממותו יתברך כפי שהיה קודם אצלו, לזה הכתוב אומר 'וילן שם' לשון תלונה, ומה התלונה של הצדיק 'כי בא השמש' ששקעה השפעת שכלו המרומז במילה 'שמש', ולכן קשה לו לצאת מבחינת המחשבה אל הדיבור. אבל כפי שביארנו קודם רק על ידי היציאה מבחינת המחשבה אל הדיבור זה גורם לצירוף של השם הקדוש, וזה מה שגורם לצדיק בסופו של דבר לעשות זאת ולצאת מבחינת המחשבה לבחינת הדיבור.
*מעובד מתוך מאמר ד"ה "ויצא יעקב" מהספר אור המאיר.
שבת שלום ומבורך!!
משה פיק
נו"נ להרה"ק רבי מאיר מאקריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל האור המאיר]
פרשתנו מתחילה בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" וניתן ללמוד מכך הוראה נפלאה לתלמידי חכמים, שהרי לכאורה אין סיבה לתלמיד חכם לצאת מבחינת המחשבה לבחינת הדיבור, שהרי במחשבתו הוא תמיד יכול להתבונן על גדלותו ורוממותו יתברך, אך היתרון ביציאה אל הדיבור שעל ידי כך הוא מצרף את שם הוי' שהאות יו"ד היא קדמת המחשבה האות ה"א הראשונה היא המחשבה ה' מוצאות הבינה, האות וא"ו בחינתה היא הקול, והאות ה"א האחרונה היא הדיבור ה' מוצאות הפה, ועל ידי חיבור שבין המחשבה לדיבור זה גורם לצירוף של השם הקדוש. וניתן ללמוד זאת גם מהפסוק בהמשך "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (בראשית מב, א), שבפנימיות העניינים הדיבור הוא מצר ים החכמה מצר וגבול התפשטות המחשבה, ויעקב אבינו הבין את בחינת חלקי התענוגים המרומזת במילה 'שבר' לשון שבירה והתחלקות, שהמחשבה מתחלקת לפרטיות חמשת מוצאות הפה, ויש תענוג בכל מוצא בפני עצמו, וזאת הגורמת לו לצאת המחשבה אל הדיבור.
וזה מה שרומז כאן הפסוק 'ויצא יעקב מבאר שבע' הוא בחינת המוחין החכמה והבינה שנקראים 'באר שבע', על דרך הכתוב "הואיל משה באר את התורה" (דברים א, ה), שיצא מבחינת המחשבה אל הדיבור, והיינו 'חרנה' כי 'חר"ן' גימטרייא 'גרון' עם הכולל, שמשם מוצא הדיבור של תורה ותפילה, וזהו 'ויפגע' לשון תפילה 'במקום' להקדוש ברוך הוא שהוא מקומו של עולם. אמנם לפעמים הצדיק מתרעם על בחינת יציאתו מהמחשבה אל הדיבור שאזי נפסקת אצלו מחשבתו הקדומה, כי ישנו כלל "איידי דטריד למפלא לא בלע", כי מי שטרוד להוציא את מחשבתו לדיבור אינו יכול לחשוב מרוממותו יתברך כפי שהיה קודם אצלו, לזה הכתוב אומר 'וילן שם' לשון תלונה, ומה התלונה של הצדיק 'כי בא השמש' ששקעה השפעת שכלו המרומז במילה 'שמש', ולכן קשה לו לצאת מבחינת המחשבה אל הדיבור. אבל כפי שביארנו קודם רק על ידי היציאה מבחינת המחשבה אל הדיבור זה גורם לצירוף של השם הקדוש, וזה מה שגורם לצדיק בסופו של דבר לעשות זאת ולצאת מבחינת המחשבה לבחינת הדיבור.
*מעובד מתוך מאמר ד"ה "ויצא יעקב" מהספר אור המאיר.
שבת שלום ומבורך!!
משה פיק
נו"נ להרה"ק רבי מאיר מאקריסטשוב זי"ע [תלמידו המובהק של בעל האור המאיר]
