תלמידי הישיבה הם התקווה האחרונה לשימור היכולת האנושית (1 צופה)

[מאן דהו]

אפשר כבר לומר בבירור כי הבינה המלאכותית כובשת את האוניברסיטאות. סטודנטים מגישים עבודות שנכתבות ברגע על ידי אלגוריתמים ומרצים בוחנים אותן בעזרת אותן תוכנות. כך מתוארת במאמר ב"הארץ" מציאות מבלבלת שבה המערכת האקדמית הופכת להצגה ריקה. מכונות מתקשרות עם עצמן והאדם נדחק לשוליים.

המחזאי והסופר האמריקאי מתיו גסדה שדבריו הובאו בכתבה טוען שהמשבר הזה חושף חלל ריק שמתקיים כבר שנים. לדבריו האקדמיה הפכה מזמן לבית חרושת לדיפלומות שבו בחינות ועבודות הן רק מכשול בירוקרטי. כשזה המצב אין פלא שהמכונה ניצחה. היא פשוט עושה את זה מהר ויעיל יותר.

אבל גסדה לא עוצר בביקורת. הוא מציע כיוון אחר: לחזור אל הרוח והנשמה. לא עוד מדעי הרוח ככלי לקריירה אלא לימוד שמבוסס על ערך פנימי. קריאה וכתיבה כטקס רוחני שמטפח את האדם כשם שנזירים העתיקו כתבי קודש לא לשם תועלת חיצונית אלא כדי להעמיק את נשמתם.

בנקודה הזו מופיעה ההשוואה המפתיעה: הישיבות. עקרון תורה לשמה מוכר היטב בציבור החרדי. לימוד התורה לא כדי לגלות תרופה או לפתח טכנולוגיה אלא משום שזו מצווה ודרך חיים. בעולם שבו המכונות משתלטות זהו מודל שאין להן יכולת להחליף.

כאן טמונה האירוניה הגדולה. בעיתון חילוני כמו "הארץ" מוצג לראשונה ברצינות הרעיון שתלמידי הישיבה הנתפסים בחברה הכללית כנטל כלכלי הם אולי התקווה האחרונה לשימור היכולת האנושית לקרוא להבין ולפרש טקסטים מורכבים. בעוד הציבור הרחב מוותר בהדרגה על אוריינות הישיבות ממשיכות לקדש את הלמידה כאידיאל בפני עצמו.

במקום להיאבק במודל הזה מציע גסדה לאמץ ממנו השראה. להפוך גם את הקריאה בכתבים עיוניים למטרה לשמה ולא כאמצעי תועלתני. דווקא כאן בתוך מציאות שבה המכונה גוברת מתברר כי הלימוד הרוחני הישיבתי עשוי להיות ההשראה שתציל את עצם הרעיון של חינוך אנושי.