דרוש נגר ובר נגר לתרץ גמרא תמוהה
בגמ' (ברכות כ.) אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? וכו' ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.
ודברים אלו צריכים ביאור טובא:
א. משמע מד' הגמ' שהמעשה שעשה ראב"א היה מעשה גדול מאד וכו', ולכא' התברר בסוף שלא היתה כאן שום מצוה ,שכיון שהיתה גויה א"כ אין שום מצוה בקריעת בגדיה, ולכא' לבסוף התברר שהיה גם איסור בדבר מצד חילול השם?
ב. גם ראב"א עצמו משמע שנתחרט על מה שעשה שהיה לו להיות מתון מתון, וכמ"ש רש"י שם בפי' ב' , וכ"מ בשל"ה (שער האותיות מ) ז"ל אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא וכו' מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא, היה לדבר מצוה ולקידוש השם, דרב אדא בר אהבה קרע מכבנתא מההיא אתתא דהות לבישא בשוקא, כסבור שהיא ישראלית, עיין שם. עכ"ל. א"כ, כיון שראב"א עצמו אחז שלא היה נכון לעשות כן, איך אביי משבחו כ"כ שזה גורם לנסים?
ג. ועוד שאם היה מעשה טוב, לא היה ראב"א מתחרט עליו דא"כ תוהה על הראשונות ויפסיד שכרו?
ד. אם בזה מתבטאת מסירות נפשם של אמוראי קמאי א"כ הי"ל לדורו של אביי שיעשו ג"כ כמותו ויזכו שיתקבלו תפילותיהם ויעשו להם ניסים?
ה. וע' ברמב"ם כלאים י,כט ובשו"ע יו"ד שג [ע"ש בב"י ובבה"ג שם], שפסקו שיש חיוב על כל אדם מישראל לעשות כן. ומשמע שכל אדם מישראל שייך במדרגה זו?
וצ"ע בכל זה.
בגמ' (ברכות כ.) אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? וכו' ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.
ודברים אלו צריכים ביאור טובא:
א. משמע מד' הגמ' שהמעשה שעשה ראב"א היה מעשה גדול מאד וכו', ולכא' התברר בסוף שלא היתה כאן שום מצוה ,שכיון שהיתה גויה א"כ אין שום מצוה בקריעת בגדיה, ולכא' לבסוף התברר שהיה גם איסור בדבר מצד חילול השם?
ב. גם ראב"א עצמו משמע שנתחרט על מה שעשה שהיה לו להיות מתון מתון, וכמ"ש רש"י שם בפי' ב' , וכ"מ בשל"ה (שער האותיות מ) ז"ל אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא וכו' מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא, היה לדבר מצוה ולקידוש השם, דרב אדא בר אהבה קרע מכבנתא מההיא אתתא דהות לבישא בשוקא, כסבור שהיא ישראלית, עיין שם. עכ"ל. א"כ, כיון שראב"א עצמו אחז שלא היה נכון לעשות כן, איך אביי משבחו כ"כ שזה גורם לנסים?
ג. ועוד שאם היה מעשה טוב, לא היה ראב"א מתחרט עליו דא"כ תוהה על הראשונות ויפסיד שכרו?
ד. אם בזה מתבטאת מסירות נפשם של אמוראי קמאי א"כ הי"ל לדורו של אביי שיעשו ג"כ כמותו ויזכו שיתקבלו תפילותיהם ויעשו להם ניסים?
ה. וע' ברמב"ם כלאים י,כט ובשו"ע יו"ד שג [ע"ש בב"י ובבה"ג שם], שפסקו שיש חיוב על כל אדם מישראל לעשות כן. ומשמע שכל אדם מישראל שייך במדרגה זו?
וצ"ע בכל זה.