עם תוקף החיוב הוא קלוש יותר מדוע בחד דרבנן הקטן יכול להוציא את הגדול?
בחד דרבנן התוקף הוא אותו תוקף
מה זה משנה מה חיובו בשאר מצוות התורה הרי לענין קריאת מגילה גם קטן וגם גדול שווים ברמת החיוב שלהם ומדוע מה שיש שוני ביניהם בשאר המצוות משפיע לגבי מצוות ששניהם מחויבים מדרבנן?
כן, כי קטן צריך לקיים מצוה דרבנן רק מדרבנן,
לא משמע שהנושא של תוס' שם זה שגדול מחוייב בדרבנן מדאורייתא מדין לא תסור וקטן לא מחוייב בזה אלא משמע מדברי התוס' שעצם זה שקטן וגדול שונים בחיוב שלהם בשאר המצוות זה הסיבה שלכן הקטן נחשב תרי דרבנן והגדול חד דרבנן ואין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן
לא הבנתי כוונתכם
גם הכיוון הזה אינו ברור כלל.
כל דבריך לא יכונו אלא במצ' חינוך, אך מה נעשה דהך דינא דתרי דרבנן נכון הוא גם בשאר דינים
היכן מצא כבודו את דין תרי דרבנן בשאר דינים?
בהלכות שבת
זה מה שהרב תשבי כתב לעיין בדברי הרשב"א במגילה ששם מבואר שיש חילוק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן וע"פ יסוד דברי ברשב"א אפשר לבאר את החילוק בתרי דרבנן במצוות דאורייתא ששם העמידו את חיובו בחינוך כגדול לעומת חיובו מדין חינוך במצוות דרבנן ששם עומד חיובו רק כדי שיורגל במצווה ולא חידשו אצל הקטן את אותו תוכן של מצווה שיש אצל גדול
עדיין יש להבין מדוע בדרבנן העמידו את החיוב רק כדי שיורגל בדבר ואילו בדאורייתא העמידו את החיוב אצל קטן בתורת מחוייב בדבר?
בזה מנ''ח מצווה ש''ו, לעניין ספיה''ע
ואפשר גם לבאר באו''א עפ''י המחלוקת מהו החיוב בדין דרבנן ואם הוא לשמוע לדברי חכמים, הרי שהמצוות הכנה שיש אצל הקטן שממנה היסוד דין חינוך היא שיתכונן לשמוע לדברי חכמים, ולעומ''ז החיוב דאורייתא הוא לעשות המצווה הזו.
יכול להיות שכלפי מידי דאורייתא נתנו תוקף יותר בדיניו והעמידוהו כגדול, אבל במידי דדבריהם אין כאן את התוקף של הדאורי' אלא רק את הרצון הכללי שקטן יתחנך לעשות מצוות, אז גם בדרבנן חייבוהו אבל רק לצורת המעשה ולא לתוכנו
זה נכון שהרצון של רבנן הוא שהקטן יתחנך אבל כידוע שאין רצון של רבנן מחייב אלא ציווי חכמים הוא הדבר שמחייב אותנו לעשות את דבריהם וא"כ מדוע אין תוכן בעצם התקנה
אין כאן אופן אחר, שהרי החיוב לשמוע דברי חכמים הוא הוא המניע ומחייב את הקטן בין במידי דאורי' ובין במידי דרבנן רק כמו שכתבתי לעיל שבמידי דרבנן נדרש ממנו רק להתרגל וזה גוף הציווי, אבל בדאורי' גדרו שיקיים כגדול והעמידוהו כמצווה ועושה
