ואתחנן תרי קלי לא משתמעי בדין שצריך להשמיע לאזניו (3 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (ו ד)

בברכות טו. נחלקו האם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ולכולי עלמא לכתחילה צריך להשמיע לאזניו. ויש להקשות דבסוטה ל: (וברש"י שם ד"ה כסופר) מבואר שהיו רגילים לקרות את שמע כל הקהל יחד בקול רם, והרי קי"ל ד"תרי קלי לא משתמעי", וא"כ נמצא שכל אחד אינו משמיע לאזניו, ולא מבעיא דקשה למ"ד דאם לא השמיע לאזניו לא יצא, אלא אף למ"ד דיצא מ"מ הרי לכתחילה צריך להשמיע לאזניו.

והנה יש לחקור בדין "צריך להשמיע לאזניו", האם הוא רק שיעור בדיבור, שצריך להיות דיבור הנשמע לאזניו ולא בלחישה, או דצריך לשמוע באזניו בפועל, דבכל מצוות שבדיבור צריך ג"כ לשמוע את מה שאומר ואיכא מצות דיבור ומצות שמיעה, מדכתיב "הסכת ושמע ישראל". ואם נאמר דאי"צ להשמיע בפועל אלא רק לומר בקול רם, א"כ לא קשה דנימא "תרי קלי לא משתמעי", דהא אין צריך שמיעה.

אמנם בחזון איש הלכות ק"ש סי' י"ד סק"ב כתב להוכיח דצריך להשמיע לאזניו ממש, מהא דמבואר בברכות טו. דחרש שאמר בקול רם, נחשב שלא השמיע לאזנו, ואם הוא רק שיעור בדיבור, א"כ מדוע חרש לא יצא. וכתב בחזון איש שם, דלפי"ז גם אם התעשת [דהיינו שפנה במחשבתו לדברים אחרים] ולא שמע אמרי פיו, ג"כ לא יצא. [ובשפתי חכמים שמות ח ו כתב לבאר מדוע במכת צפרדע הוצרך משה רבינו לצעוק בתפילתו, משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו, וכאן היו הצפרדעים צועקים, הוצרך להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו, עכ"ד. והיינו כנ"ל, דצריך להשמיע לאזניו בפועל]. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, איך קורין כל הקהל יחד ק"ש, הא צריך להשמיע לאזניו.
​

◆ ◆ ◆​

ויש ליישב, דיש חילוק בין חרש לבין אם התעשת ולא שמע, דבאמת אין מצות שמיעה ממש במצוות שבדיבור, והוי רק שיעור בדיבור שצריך להיות דיבור שנשמע לאזניו, אלא דהשיעור של השמעה לאזניו נמדד לפי המדבר, דאם הוא נשמע להמדבר אז הוי דיבור טוב. וקצת דוגמא לזה, לגבי אמירה בכל לשון, דדוקא למי שמבין את אותו לשון נחשב הדבר לדיבור, ולא כלפי מי שאינו מבין, ומבואר דהדיבור הוא לפי מי שמדבר, דאם המדבר מבין באותו הלשון חשיב דיבור. וכמו כן לגבי להשמיע לאזניו, אם הוא נשמע להמדבר אותו נחשב דיבור, אבל דיבור שאינו נשמע למי שאומרו אינו נחשב דיבור. [וכן אם יש רעש ואינו נשמע להמדבר, לא חשיב דיבור, דאין חילוק אם אינו נשמע מחמת נמיכות הדיבור או מחמת רעש אחר, דסוף סוף אינו דיבור הנשמע].

אבל אם התעשת ולא שמע למה שיצא מפיו, הרי הדיבור הוא דיבור הנשמע להאדם המדבר, אלא שבפועל לא הקשיב לדברי פיו, ובזה לית לן בה, משום דליכא מצות שמיעה. ומעתה נראה דהא דתרי קלי לא משתמעי, אין הכוונה שאינו נשמע כלל, שהרי בודאי כל דיבור ודיבור נשמע להאומרו והוא שומע שיש כאן ב' קולות, אלא שאינו יכול לכוין ולהתבונן באחד מהם, והוי כמו שהתעשת ופנה לדבר אחר. וממילא ניחא, דבדין להשמיע לאזנו לא איכפת לן אם לא שמע מחמת שהתעשת.
​

◆ ◆ ◆​

עוד יש לומר בישוב הקושיא הנ"ל, דהא ד"תרי קלי לא משתמעי" היינו דוקא שני קולות של אנשים אחרים, אבל האדם המדבר עצמו שומע את קולו גם יחד עם אחרים. דקולו של עצמו נשמע לו טוב יותר.

ובמנחת חינוך מצוה תר"ז הביא לשון הרמב"ם בהלכות מעשר שני פי"א ה"ה שאם רצו רבים להתוודות וידוי מעשר כאחד מתוודים. והקשה מה הרבותא בזה, ואם משום ד"תרי קלי לא משתמעי" [ר"ל דמשום הכי אין מתקיים הדין לכתחילה שצריך להשמיע לאזניו], היינו דאחר אינו שומע, אבל הוא עצמו שומע, עכ"ד. וזהו כדברינו.​

 

[גרינפלד]

אבל אם התעשת ולא שמע למה שיצא מפיו, הרי הדיבור הוא דיבור הנשמע להאדם המדבר, אלא שבפועל לא הקשיב לדברי פיו, ובזה לית לן בה, משום דליכא מצות שמיעה. ומעתה נראה דהא דתרי קלי לא משתמעי, אין הכוונה שאינו נשמע כלל, שהרי בודאי כל דיבור ודיבור נשמע להאומרו והוא שומע שיש כאן ב' קולות, אלא שאינו יכול לכוין ולהתבונן באחד מהם, והוי כמו שהתעשת ופנה לדבר אחר. וממילא ניחא, דבדין להשמיע לאזנו לא איכפת לן אם לא שמע מחמת שהתעשת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויש להוכיח עוד שאם התעשת ולא הקשיב לאמרי פיו אין בזה חסרון של "לא השמיע לאזניו", ולא בעינן שמיעה ממש כמו במצות שמיעה, דהנה פסק הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב הי"ב פסק שאם קרא ק"ש במתנמנם יצא, והוא מדברי הגמ' ברכות יג: דאמרו אמוראים בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן, דהיינו שהיו נוהגים כן לקרוא ק"ש במתנמנם חוץ מפסוק ראשון עי"ש. והנה בשו"ע או"ח סי' תר"ץ סי"ב מבואר לגבי מגילה, דדוקא קראה מתנמנם יצא, אבל שמעה מתנמנם לא יצא, והוא מהירושלמי במגילה פ"ב ה"ב. והביאור פשוט דבאמירה סו"ס הרי אמר, אבל בשמיעה מי שמתנמנם אינו שומע והרי הוא מתעשת לדבר אחר. ומעתה קשה, איך מותר לקרוא ק"ש במתנמנם, הרי צריך עכ"פ לכתחילה להשמיע לאזניו, ולגבי שמיעה מתנמנם הוי כמי שלא שמע, א"כ לא השמיע לאזניו.

ועל כרחך כמו שנתבאר, דלא השמיע לאזנו לא בעינן שמיעה בפועל ואין לזה דינים של מצות שמיעה, אלא רק בעינן דיבור הנשמע להאומרו, אבל אי"צ שישמענו בפועל, ואם התעסק בדבר אחר או נמנם או היה עסוק בקול אחר כגון שהיו שם תרי קלי, אין בזה חסרון של לא השמיע לאזניו, וכמו שנתבאר.

[אך לפי מש"כ המשנה ברורה בהלכות מגילה שם, דהטעם דבשמיעה לא יצא הוא משום דחוששין שמא נשתעקע בשינה וחסרים לו כמה תיבות, א"כ אין ראיה משם].​