בדין היתר טלטול מוקצה "בעודו בידו" – חלק א'

כבר נכתב דכלי שמלאכתו לאיסור כגון פטיש או מברג מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו בלבד אבל לא מחמה לצל, וכעת נכתוב בס"ד חידוש נוסף בהלכות מוקצה, דכלי שמלאכתו לאיסור שכבר התחיל לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אין מחייבין אותו להניחו מידו מיד עם גמר הצורך, כגון שאם נטלו תחילה לצורך מקומו של הכלי אין צריך להניחו מידו בסמוך לאותו מקום שהתפנה, אלא כיון שהתחיל לטלטלו שוב יכול להמשיך ולהוליכו לאיזה מקום שירצה.

כן כתבו רש"י שבת מ"ג א' ותו' ביצה ג' ב' והרשב"א והר"ן שם, וכן הרשב"א והריטב"א שבת קכ"ד א', ומגיד משנה פרק כ"ה מהל" שבת הלכה ה'.

הראשונים ז"ל הביאו לזה ג' ראיות, והב"ח הביא לזה ראיה רביעית, ואכמ"ל, ברם עיקר הראיה לדין זה הוא ברייתא וגמ' ערוכה שבת מ"ג א' ביצה ג' ב' דתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי [היינו פי צלוחית של כלי] ולא לסמוך בה כרעי המטה, אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר, ע"כ.

בפשוטו מפורש בברייתא זו כנגד שיטת ר' יצחק בשבת מ"ג א' דאמר רבי יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר, קסבר "אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת", ע"כ.

כלומר דכאן בברייתא נתבאר דאע"פ שביצה אסור לטלטל אותה לשום צורך שהוא לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה כו' מ"מ כופה על הביצה את הכלי בשביל שלא תשבר, אלמא כלי ניטל גם לצורך דבר שאינו ניטל בשבת.

זו קושית הגמ' בשבת על ר' יצחק, ומשני בשהיה צריך למקומו של הכלי, כלומר האדם בא בתחילה לטלטל את הכלי לצורך מקומו, ושוב לאחר שהכלי כבר בידו מותר לו להמשיך ולטלטל את הכלי גם כדי לכפותה על הביצה בשביל שלא תשבר, ע"כ הגמ'.

וזהו שכתבו התו' בביצה שם ועוד ראשונים לחדש לדינא דמר' יצחק נשמע נמי לדידן, דמכאן שאם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה, דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי כופהו על הביצה, ע"כ.


ולכאורה היה מקום לדחות את הראיה מהברייתא דאפשר מיירי דוקא באופן שהביצה מונחת ממש סמוך לכלי, ורק במצב זה פירש ר' יצחק את הברייתא שמתירה לכפות את הכלי על הביצית בשביל שלא תשבר, כלומר האדם התחיל למלמל את הכלי לצורך מקומו ובמקום עמדו בלא שימשיך לטלטלו, במקום להניחו לאלתר מידו יכול לכפות את הכלי על הביצה, ובכך מניחו מידו בלי להמשיך לטלטלו, ומנא לן א"כ להוכיח דכלי שניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו שוב מניחו באיזה מקום שירצה?

תשובה: כתבו הרשב"א והר"ן בביצה שם דזה דוחק גדול לפרש דוקא כשהיה הביצה סמוכה לכלי, תדע דאקשינן בשבת מ"ג א' טובא על ר' יצחק מעוד משניות וגמרות, ובכולן העמידו בגמ' בשצריך למקומן של הכלי, ובכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו, אלא ודאי כדאמרינן.
​

*​

א. ואכן נפסק כך הדין בשו"ע סי' ש"ח סעי' ג' ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה כו' ע"כ.

ביארנו כבר בהקדמה את החידוש בהלכה זו, דמאחר שאדם נטל את הכלי שמלאכתו לאיסור בהיתר של צורך גופו או מקומו שוב אינו צריך להסיר מידו את הכלי מיד עם גמר שימושו, אלא כל זמן שהכלי בידו יכול להמשיך ולטלטלו ולהניחו בכל מקום שירצה, וכך ביאר המ"ב בס"ק י"ג.



ב. ויל"ע מהו באמת סיבת ההיתר, שאם כבר התחיל לטלטל את הכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו כבר יהיה מותר לטלטל את הכלי לכל מקום שירצה, ואטו דוקא על תחילת נטילת מוקצה גזרו חכמים? הרי על טלטול מוקצה גזרו חכמים! ומה לי אם נטל כלי בתחילה באיסור שלכאורה צריך להניחו לאלתר מידו לבין אם הכלי כבר בידו בהיתר, מהיכי תיתי שיתירו לו סתם להמשיך ולטלטל את הכלי שמלאכתו לאיסור כשאין לו יותר בו צורך גופו או מקומו, ודאי מן הדין הוא שיניחנו מידו לאלתר בגמר השימוש?

תשובה: בהמשך אות ז', כי רק אחרי הנידון דלהלן בסמוך אות ג' יהא מובן גם יותר סיבת ההיתר.


​

ג. תשובה: נחלקו בזה גדולי הפוסקים, הנה כתב הרמ"א סי' רס"ו סעי' י"ב בשם ספר האגודה מי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו כו', כלומר כשקידש עליו היום שכח שיש עליו כיס ובתוכו מעות ונזכר, אם הוא בביתו אינו צריך להסירו מעליו לאלתר, אלא יכול להמשיך וללכת עם הארנק לחדר להתיר שם את חגורו ובכך להצניעו.

וביאר המ"א בס"ק י"ט את טעם הדבר דכיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה, כמו שכתב סי' ש"ח סעי' ג', וכך הביא המ"ב שם ס"ק ל"ה.

ומכאן שסובר הרמ"א בשם האגודה דלא רק בכלי שמלאכתו לאיסור הדין כן, אפי' במוקצה גמור מחמת גופו כמו מעות נמי מהני הך התירא דכיון שהוא כבר בידו או בכיסו שוב יכול לטלטלו לכל מקום שירצה.



ד. ועדיין היה אפשר לומר דגם לפי המ"א אליבא דהרמ"א שההיתר בכיס שעליו בשבת הוא מצד דכיון שהוא כבר בידו יכול לטלטלו לכל מקום שירצה, הני מילי משום דעכ"פ נטלו מתחילה בהיתר כגון שנטל את הכיס עליו מערב שבת ונזכר באמצע שבת שהכיס עדיין עליו.

אבל אילו שכח ונטל תחילה באיסור באמצע שבת היה צריך להניחו תיכף ולא להמשיך לטלטלו יותר אע"פ שהוא כבר בידו הואיל ועכ"פ התחיל באיסור.

ברם גם זה מבואר להדיא להתירא במ"א סימן ש"ח סק"ז וז"ל ונראה לי דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר, ע"כ, הובא גם במ"ב בס"ק י"ג.


ובשו"ע הגר"ז סי' ש"ז סוף סעיף ל"ו כתב לחדש עוד יותר משיטת המ"א, דישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה כמו שנתבאר בשו"ע סי' ש"ח סעי' ג', כלומר אע"פ שלא שכח ונטל בידו כדברי המ"א, אלא במזיד עבר ונטל בידו יוכל להמשיך ולטלטל לכל מקום שירצה.

אבל בגליון חכמת שלמה על השו"ע כתב דהיינו רק אם לקחו דרך היתר או בשוגג, אבל אם במזיד לקחו שלא כדין אסור לטלטלו יותר אם נמלך, רק צריך להניחו מידו, עי"ש, וסיים דזה ברור ונכון לדעתי, ודו"ק.
​

מתלמיד חכם אחד​