בדין "יצא מוציא" מתי אמרינן ומתי לא אמרינן – חלק ב'

​

ד. דעת הרמ"א בסי' קע"ב סעי' א' דאם בלע משקין בלא ברכה חייב לברך ברכה ראשונה לאחר בליעתן, ולכאורה אע"פ דבכל ברכת הנהנין אמרי' בגמ' שאין דין "יצא מוציא" לפי שאין לרוצה לצאת ידי חובה חיוב ליהנות ולברך, ברם הכא שאני לפי שכעת לאחר שבלע המשקין הרי הוא כבר מחויב בברכה, ושפיר יש דין "יצא מוציא" מדין ערבות, ויכול אדם אחר להוציא אותו בברכת שהכל אע"פ שהמברך לא ישתה כלום, כן כתב החו"ב.



ה. במצות ציצית יש דין "יצא מוציא", כלומר דאע"פ שהמברך כבר יצא לעצמו בברכת ציצית או אפי' כשאינו מתעטף כלל מ"מ יכול להוציא אחרים בברכת ציצית דכל ישראל ערבים זה לזה, עי' מ"ב סימן ח' ס"ק י"ד.

ויש בזה חידוש דאע"פ שמצות ציצית זהו רק חובת גברא כמבואר בשו"ע סימן י"ט, א"כ כל זמן שהאדם אינו לובש בגד של ארבע כנפות הרי הוא פטור מציצית, מ"מ חשיב כשאר ברכת המצוות שמחויב בה ויצא מוציא, הואיל ושפיר ראוי להשתדל ולהתחייב בציצית ולברך עליה.



ו. לכאורה בברכת על נטילת ידים על הפת שורת הדין היה לומר בה דין "יצא מוציא", שהרי אינה ברכת הנהנין אלא ברכת המצוות.

אבל באמת דינה כברכת הלחם שאין בה משום יצא מוציא, ואע"פ שנוהגים לברך לאחר הנטילה, ואחר הנשילה חייב הוא לברך, והוה כעין בלע משקין לדעת הרמ"א שכתבנו לעיל אות ד'.

ברם מ"מ שאני מצות נטילת ידים, דהנטילה כשלעצמה אינה מחייבת ברכה, דשפיר יכול לאחר הנטילה להמלך ולא לאכול פת, וממילא שוב הברכה הוא רשות בעלמא ולא חובה, לפיכך אין בזה דין יצא מוציא, כן עולה מדברי החו"ב.


ברם יל"ע בברכת נטילת ידים שחרית נראה דיש בה משום "יצא מוציא", דהרי כשמים מצויין לפניו מחויב ליטול במים, ושוב הוה חיוב כעין ברכת המצוות דיש בהן משום "יצא מוציא", והוה כברכת על נט"י דתרומה וקדשים, או כברכת על נט"י בליל פסח וסוכות להסוברים דבעי אכילת פת בשיעור כביצה או להסוברים דמברכין על נט"י גם על שיעור אכילת כזית, וצ"ע.



ז. יש להסתפק אם בתפילת הדרך יש דין "יצא מוציא", ולכאורה כתבנו לעיל אות ב' מהריטב"א בשם הירושלמי שבתפילת שמו"ע אין דין "יצא מוציא" [עכ"פ למי שבקי בתפילה] לפי שבדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, לפי"ז היה ראוי לומר שגם בברכת "תפילת הדרך" שהיא בקשת רחמים לא יהא דין "יצא מוציא" לפי שראוי שכל אדם יבקש רחמים על עצמו, מיהו שמא דברי הירושלמי הוא דין מיוחד גבי תפילה שראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ולבקש רחמים על עצמו.

והחו"ב במס' ר"ה כ"ט א' הביא שבספר דרשת הראב"ד כתב שאין אדם מוציא את חבירו אלא בענין הודאות כגון ברכת המצוות, אבל דבר של בקשה כל מי שהוא בקי צריך לבקש על עצמו ואין הכירו מוציאו, עכ"ל.

לפי"ז היה משמע שהוא כללא לכל הברכות שהן בקשות דלא אמרי' בהו דינא ד"יצא מוציא".

ברם מ"מ מצדד החו"ב לענין הלכה שאין דברי הירושלמי נאמרו אלא גבי תפילה, אבל גבי תפילת הדרך אם הלה אינו בקי או בספק שדינו כאינו בקי ודאי יכולים להוציאו, והחילוק בין תפילה לתפילת הדרך שתפילה היא מצוה תמידית משא"כ תפילת הדרך, הלכך גם בבקי קרוב הדבר שאפשר להוציאו, עי"ש עוד.



ח. יש להסתפק אם "בברכות השחר" שאינם ברכת המצוות כברכת התורה וכדומה יש דין "יצא מוציא" או לא.

והנה בישיבת פוניבז' היה מנהג שנים רבות שבעלות השחר בחג השבועות הוציא בחור שלא ישן כל הלילה את חובת כל בני הישיבה "בברכות השחר" כדי שלא לבייש את הישן, וידע כי הישן בתוככי השומעים, ולכאורה מדין "יצא מוציא" שפיר עביד, שהרי יכול לברך זה שלא ישן כדי להוציא את חבירו הישן מדין "יצא מוציא", וממילא גם כל בני הישיבה היו יוצאין ידי חובתן.

אולם יש שהעירו ע"ז מדברי הפמ"ג סימן מ"ו באשל אברהם ס"ק י"ד דלא על כל ברכות השחר יש דין "יצא מוציא", וז"ל הפמ"ג והוי יודע שהברכות האלו יש מהן על סידור העולם ויש שנהנה בהן, אם כן בנהנה אין חבירו שיצא מוציא אותו, כמו בשאר ברכת הנהנין אם יצא אין מוציא, ואכן מנהג הישיבה בוטל.

ועי"ש עוד בפמ"ג דברכת אוזר ישראל בגבורה ועוטר ישראל בתפארה י"ל לא ליתהני ולא ליברך, וכי תימא הא מחויב להתפלל, מ"מ אפשר בהפסק ידו על הכתונת, ואין צריך אזור, עי"ש, ואכן מנהג הישיבה בוטל!



ט. ספק אם בירך ברכת התורה או לא [שהדין הוא שמברך רק ברכה אחת] אי נמי נסתפק כל ברכה אחרת שהיא מן התורה קי"ל דכל ספק דאורייתא לחומרא וצריך לברך.

ויל"ע אם עדיין שייך בזה דין "יצא מוציא", דמצד אחד כיון שזה מחויב לברך שפיר איכא ערבות של כל אדם ויוכל המברך לברך ולהוציא את המסופק שחייב בברכה ככל דין "יצא מוציא" או"ד אין דין ערבות מאדם על חבירו על ספק, דאמרי' על ברכה ודאית ישראל ערבין זה לזה, ולא על ספיקו, ולזה הדעת נוטה, כן מטו בשם הגר"ח גריינימן זללה"ה.



י. יל"ע אם אדם שמברך ברכה לחבירו מדין "יצא מוציא" ולפנינו אדם שלישי שהוא צריך לברכה מדין ברכת הנהנין שאין בה דין "יצא מוציא" האם לאחר שהראשון כבר מברך שפיר את נוסח הברכה לשני שמחויב בה מהך דינא דיצא מוציא יוכל גם השלישי לצאת בה או"ד השני יצא והשלישי לא יצא?

כגון שמברך לחבירו ברכת על "נטילת ידים שחרית" שכתבנו לעיל אות ו' דשפיר מועיל בזה דין יצא מוציא, והשלישי צריך לברכה זו לפני אכילת הלחם.

וראיתי כתוב מהגר"א גניחובסקי ז"ל בהסכמה לספר שומע כעונה, דיש לדקדק מדברי הצל"ח והגרע"א ז"ל דפליגי בזה, עי"ש.​