בדין תלמיד שגלה - משא ומתן בדברי הצפנת פענח

פרשת ואתחנן - לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (ד, מב)

בגמ' מכות י. א"ר יצחק מאי קרא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא אמר ר' זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון אמר רבי יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו.
והנה הרמב"ם כתב וז"ל (הלכה א' מהלכות רוצח ושמירת נפש פרק ז) תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו: וכ"כ הסמ"ג מצות עשה מצוה ע"ה- תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין את רבו עמו שנאמר וחי עמך עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי החכמה הוא התלמוד וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו עיי"ש. ומד' הרמב"ם הסמ"ג מבואר שמקור הדין -שהרב גולה עם התלמיד, הוא מקרא "וחי", וכפשטות ד' הגמ'.

אמנם הרוגוצ'ובער' (שו"ת צפנת פענח דווינסק ח"א סי' כ"א) כתב ע"ד הרמב"ם הללו שהוא "טעם רוחני" ולא טעם הדין, ולכך מפרש בדרך אחרת וז"ל אך בפשטות כך, דזה ר"ל הגמרא דלא ילמד אדם לתלמיד שאין הגון, והוא פשע בזה לכן הוא משועבד" עיי"ש.
וביאור כוונתו דמזה שהתלמיד הרג נפש בשגגה, ראיה לדבר "שתלמיד שאינו הגון", וכדברי רש"י (מכות י. ד"ה לתלמיד) שהריגה בשוגג "אינו מצוי אלא ברשעים". ומכיון שאסור ללמד ל"תלמיד שאינו הגון" הרי שהרב פשע בזה, ומשום כך גם הוא גולה לעיר המקלט. [ועוד יש לבאר בד' הצ"פ דעיקר הטענה אינה רק משום איסור ללומדו אלא במה שלא גרם לו להיות תלמיד הגון. ובנוסח אחר י"ל מכיון שלימד תלמיד שאינו הגון הרי הרב בעצמו הוסיף לתלמיד רעה, דהלומד תורה בגוונא שאינו הגון נעשית לו סם המוות עיין תענית ז. ברכות יז.].

ברם בד' הצ"פ יל"ע מכמה פנים. ראשית מלשון הגמ' "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון" מדוקדק דאין זה טעם הדין במה שהרב גולה, כי אם בא ללמדנו על החסרון וההפסד של זה המלמד תלמיד שאינו הגון, כשיצטרך לגלות עימו ואין זה אלא לימוד היוצא מכלל הדין ולא עצם טעם הדין. אמנם בזה י"ל דע"כ לא חלק הצ"פ דטעם "וחי" שייך כלפי התלמיד וכד' הרמב"ם, אלא דס"ל דאין בזה די בכדי לחייב הרב לגלות עם תלמידו, וע"כ דסיבת הדבר שגולה הרב משום שפשע ללמד תלמיד שאינו הגון ועדיין צ"ב. ובכלל דבריו עדיין נסתרים מד' הראשונים דהנה הקשו- הר"י מלוניל והריטב"א והנמו"י שם- מה טעם נצרך רבו לגלות אחר שיש ת"ח וישיבה בערי מקלט שיוכל לקבל מהם תורה. וכתבו ליישב הראשונים בזה"ל אותו שרגיל עמו עדיף טפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד עיי"ש. ולד' הצ"פ כלל אין מקום לקושיית הראשונים, שהרי עיקר הטעם שרבו גולה הוא משום שפשע ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, ולכך נענש להשתעבד איליו, וממילא לא יועיל מה שיכול לקבל תורה מרב אחר.

ועוד יל"ע לד' הצ"פ מד' הגמ' שם "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". ולד' הצ"פ העיקר חסר מן הספר דהא ע"כ הטעם דמגלין התלמיד עם רבו הוא לפי האמור בחגיגה טו: שלא ילמד אדם מן רב שאינו הגון וילפי מקראי עיי"ש וצ"ע. ואף לפמש"כ המהרש"א דהטעם דלא נקט שלא ישנה אדם אלא מפי הרב שהוא הגון, משום דמסיק בפ' אין דורשין דגדול יכול ללמוד אפילו מרב שאינו הגון כמו ר"מ שלמד מאחר וק"ל עיי"ש. על כרחך לד' המהרש"א הטעם שבכל אופן גולה התלמיד עם רבו משום "וחי" דקאי אף לגבי הרב וכד' הרמב"ם שכרך דין התלמיד שגלה עם דין רב שגלה. וכן כתב המאירי בזה"ל "וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו שאין לו חיים בלא ישיבה" והדק"ל לד' הצ"פ. (ועצם ד' המהרש"א צ"ב וכי כל תלמיד ה"ה בבחינת ר"מ שתוכו אכל קליפתו זרק) אמנם י"ל עפמש"כ הערל"נ דאין התלמידים חייבים לגלות עם רבם ודוקא הרב צריך לגלות (עיין שם איך שפירש לד' ר"י בגמ') ואם כך ס"ל להצ"פ א"ש, ברם עצם ד' הערלו"נ נסתרים מד' הרמב"ם שלא חילק בין הדינים וצ"ע.

ועוד שמא י"ל דבכה"ג מודי הצ"פ דתלמיד גולה עם רבו מהטעם "וחי" וכל דבריו אמורים ברב שגולה עם תלמידו דאינו משום "וחי" וטעם החילוק נ"ל דאין הטעם "וחי" מספיק בכדי לחייב את הרב לגלות עם תלמידו אחר שיכול ללמוד בעיר מקלט אצל רב אחר ומה "דאין אדם למד מכל אדם" כד' הראשונים הנז' אין בזה בלחוד לחייב את הרב לגלות עם התלמיד, שהיא רק עדיפות, ולכן נקט הצ"פ דהטעם משום שנשתעבד לתלמיד שאינו הגון אולם לגבי הרב שגלה לעולם הטעם שחייב התלמיד משום וחי" דאין לרב כלל ישיבה במקום אחר ויל"ד.

ועוי"ל עפמש"כ בס' בניהו בן יהוידע שם לפרש מה דלא נקטה הגמ' ברב הגולה, מכאן שלא ישנה אדם מן רב שאינו הגון וז"ל דמה שאמרו תלמיד שגלה מגלין רבו עמו הם דברי תנא דברייתא, ושפיר יש לומר למדין דבר מדברי התנא, אבל רב שגלה מגלין ישיבתו עמו הם דברי רבי יוחנן שהוא אמורא, ואין דרך להוציא הוכחות לעניינים מדברי אמורא דאמר מלתא מסברה דנפשיה עיי"ש. ולפ"ז י"ל דלעום מטעם זה ישיבתו של הרב גולה עימו ומה דלא נקטה הגמ' לכך נאמר כפי' הבי"ה.

והנה המנחת חינוך (מצוה תי אות כד) הביא מה שנשאל בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע"ב) על המלך ההורג בשוגג אם גולה או לאו. ובתשובת השאלה כתב הרדב"ז, דנראה לו דאינו גולה כמו דקימא לן [מכות י.] הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו דכתיב וחי וגו' עביד ליה דלחיי וכו', הכא נמי אם יהיה גולה צריכים להגלות עמו כל עבדיו ומשרתיו עיי"ש. והעיר המנחת חינוך על דבריו וז"ל וזה צ"ע לפי דעתי, דבגמ' מכות כאן אינו מבואר רק רב או תלמיד, וכן כתב הרמב"ם פ"ז מרוצח ושמירת נפש ה"א כיון דהתורה היא עיקר חיותם, עיין היטב בלשון הרמב"ם, אבל אדם שהוא מורגל בעבדים ומשמשים הרבה, צ"ע, וכי מי שהוא עשיר גדול ויש לו עבדים הרבה ומשמשים ושאר דברים צריכים להגלות עמו כל עבדיו ע"כ. ומ"מ מדברי הרדב"ז והמנ"ח מבואר שלא כד' הרוגוצבע'ר הנז' דהא לדבריו כלל אין להסתפק לענין מלך שכל הטעם שהתלמיד גולה או הרב, משום שאינו הגון ואי"ז שייך לגבי המלך. ועיין עוד מש"כ החת"ס (שו"ע פסח תכט א ד"ה שואלים) בתו"ד "הרב שאול לתלמידים שהרי תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" עיי"ש. ולד' הצ"פ ליכא ראיה ממה שגולה הרב עם תלמידו דשאול להם ויל"ד.