בדיני מוקצה מחמת חסרון כיס

הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס: ענינו שמחמת הפסד של פגם או קלקול מקפיד שלא לטלטלו אלא מייחד להם מקום ומקצה אותם מדעתו, לא שנא מה יהיה שויו של החפץ יקר או זול.

הדין: דחשיב מוקצה גמור ואסור לטלטלו אפי' לצורך גופו, היינו אפי' אם צריך את גוף הדבר למלאכה אחרת של היתר, או לצורך מקומו.

קולא אחת יש בדבר: דלא אזלינן בזה לחומרא בתר סתם בני אדם ולא בתר המקום איך נוהגין, אלא בתר הבעלים בלבד אם מקפיד על הכלי שלא לעשות בו שום שימוש אחר מחמת הפסד ומייחד להם מקום חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם אינו מקפיד אינו נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס, כן עולה מדברי המ"א ופמ"ג ומחצית השקל שהביא המ"ב שם בקיצור בסק"י.



א. שבת קכ"ג ב' מתניתין רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, פירוש כל הכלים שמלאכתן לאיסור ניטלין בשבת לצורך גופן חוץ מן המסור הגדול שמנסרים בו קורות, ויתד של מחרישה היינו כלי גדול העשוי כסכין שבו עושים חריץ של תלם המחרישה, דבכלים הללו מקפיד אדם עליהן שלא לעשות בהן שום מלאכה אחרת ומייחד להם מקום כדי שלא יתקלקלו, לפיכך הרי הם מוקצה מחמת "חסרון כיס" שאינן ניטלין בשבת אפי' לצורך גופן. ובסמוך לה התם בגמ' איתא עוד ארבעה דוגמאות למוקצה מחמת חסרון כיס, אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמיא, אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי – כיתד של מחרישה דמי.

פירוש, ר"נ אמר כלי של כובסין שיש בו נקבין ומזלפין מהם מים על הבגדים כיתד של מחרישה דמי, דגם עליו אנשים מקפידים שלא יפסד, ודינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

אביי אמר סכין של רצענין וסכין שמקצבין בו בשר במקולין והמעצד של הנגר, כולן כיתד של מחרישה דמי, דאדם מקפיד לא לעשות בהם שימושים אחרים, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס.



ב. איתא בשו"ע סי' ש"ח סעי' א' כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.

והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך, והוא הדין כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם.



ג. יל"ע האם כדי שיחול על חפץ דין "מוקצה מחמת חסרון כיס" צריך שיהיה תחילה בדין כלי שמלאכתו לאיסור או אפי' בכלי שמלאכתו להיתר כל שמקפיד עליו שלא יפגם או יתקלקל ומייחד לו מקום הרי שמקצה דעתו ממנו לגמרי.

והוא נפ"מ לכל הגביעים וכלי הכסף היקרים שמצוי בכל בית שאין ענינים מלאכת איסור כלל, ומקפידין עליהן שלא לטלטלן ולהשתמש בהן כי אם לאירוע מיוחד ומסוים שמא יפגמו או יתקלקלו, וגם מייחדים להם מקום מיוחד.

תשובה: רוב הדוגמאות של מוקצה מחמת חסרון כיס שבמשנה ובגמ' ובשו"ע הן אכן בכלים שמלאכתו לאיסור כגון מסר הגדול, יתד המחרישה, כלי של כובסין, סכין של רצענין, מעצד של נגר, סכין של שחיטה, סכין של מילה [וא"ת הרי מילה דוחה שבת, י"ל דמ"מ זה כלי המיוחד לעשות חבורה וחבורה היא מלאכת איסור, והרי זה כמי שיש לו מסר הגדול המיוחד רק לעבודות של פיקו"נ בשבת שאין בזה כדי לעשותו כלי שמלאכתו להיתר, כן כתבו הפמ"ג במשבצות זהב סק"ב וחו"ב שבת סי"ב סק"ט] סכין של ספרים וסופרים, ומחמת כן נחלקו האחרונים בדבר.

דעת הראש יוסף [לבעל הפמ"ג] שבת מ"ו א' אליבא דהתו' בשם רשב"א שם דאפי' בכלי שמלאכתו להיתר כל שקובע לו מקום מחמת חשיבותיה "מוקצה דחסרון כיס" הוה, ולאו דוקא כלי שמלאכתו לאיסור, וציין לדקדק כן גם מלשון הרמב"ם פרק כ"ה מה' שבת ה"ט שכתב כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים "היקרים ביותר" שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס כו' ולא התנה אם הן מלאכתן לאיסור כו'.

אבל ציין הראש יוסף לרבינו הגדול בפני יהושע שכתב דמלשון הטור ושו"ע סימן ש"ח משמע דמלאכתן להיתר אין נאסרים אם קבעו מקום.

ואילו מדברי הגרע"א ז"ל ריש ביצה לכאורה מוכח דאף בכלי שמלאכתו להיתר שייך מוקצה מחמת חסרון כיס, מדכתב גבי סכין של שחיטה ומילה שמיחדן באמצע יום טוב לשאר תשמישין ואין רצונו בהן יותר לשחיטה ומילה בטל לה מתורת מוקצה מחמת חסרון כיס, הנה נקט דסכין של שחיטה ביום טוב חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס.


ואולי אינו ראיה דסכין של שחיטה ביו"ט דומה לסכין של מילה בשבת להחשיבה ככלי שמלאכתו לאיסור, וכן נראה משו"ת הרשב"א שכתב דדין שפוד שצולין בו בשר ביום טוב חשיב כלי שמלאכתו לאיסור [הובא כן בביאור הלכה סי' תקי"ח סעי' ג' ד"ה לקח כו' בשם הפמ"ג] א"כ ה"נ סכין של שחיטה ביו"ט הדין הכי.


ואכן ביאר המאירי כל דבשבת אסור וחשיב כלי שמלאכתו לאיסור אף ביום טוב חשיבא הכי, ובשבת הרי אסור לצלות בשפוד ואסור לשחוט בסכין.


ברם יש לשאול דלכאורה מפורש בגמ' ובהלכה גם כמה דוגמאות שהם בדין מוקצה מחמת חסרון כיס אע"פ שהם בודאי כלים שמלאכתן להיתר, כגון מה שהביא הרמ"א בתחילת סימן ש"ח דכלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהן חשיב מוקצה מחמת חסרון כיס, ומובא בקיצור שו"ע כלל פ"ח סעי' ו' דכלים העומדים בחנות או בבית למכירה אפי' הם "כלי סעודה" הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן כתב החזו"א בסי' מ"ב ס"ק ט"ז נראה דאף בכלים שמלאכתן להיתר כגון כפות וסכינין שבחנותו כיון שמקפיד עליהן לשמש בהן שלא יהיו נראין כישנים ויוזלו בעיני הלוקח חשיב מוקצה כו'. כמו כן "סכינא דאשכבתא" שהזכיר אביי בגמ', פירש"י עלה סכין שמקצבין בו בשר, ואטו יש איסור בשבת לקצב בשר בסכין, הרי בשר חי חזי לאומצא ומותר בטלטול כמבואר בשו"ע סי' ש"ח סעי' ל"א.


עוד מבואר במ"ב בסק"ח דכל שיש כלי גדול וכבד הרבה אם בימות החול הוא זהיר מלהניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס [כגון ארון גדול או כבד עם מדפים].


והלכה למעשה לפי"ז שכלי כסף וזהב שעשויין לנוי ומקפיד עליהן מאד שלא לטלטלן ממקומן ואין דרך להשתמש בהן אלא לראותם בלבד, יתכן שלא זו בלבד שיהא אסור לטלטלן לצורך גופן או מקומן, אף לצורך תשמישן יהא אסור מדין מוקצה מחמת חסרון כיס, וצ"ע.



ד. אוכלין גם אם הם עומדין לסחורה אינם בדין מוקצה מחמת חסרון כיס, וביאר המ"ב בסי' ש"י סק"ד בשם האחרונים דהטעם דאע"ג דעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה.

והחיי אדם כלל ס"ו סעיף ב' כתב טעם אחר וזה לשונו, כל כתבי קודש ואוכלין ומשקין אע"פ שיחדן לסחורה כיון שהם לצורך שבת לא רצו לגזור כו' מותר לטלטלן שהם דברים שמצוה לעסוק בהם או להתענג, ואפי' שלא לצורך כלל אלא לפנותן ממקום למקום מותר, ע"כ.



ה. פנקס חדש ויקר לבעליו העומד לכתיבה שעדיין לא כתוב בו כלום וזהיר עליו שלא יתלכלך ולא יתקמט, יתכן שדינו כדין מוקצה מחמת חסרון כיס, ואולי זה נכון גם כלפי חבילת דפים של A4, עי' מ"ב סי' ש"ח סק"ג.
​

מתלמיד חכם אחד​