בורא פרי האדמה או פרי הארץ, החילוק בין הפירות ללחם

מדוע מברכים על פירות הגדלים באדמה – בורא פרי האדמה, ולא מברכים עליהם – בורא פרי הארץ כמו בלחם:

בפרשת בראשית (ד', ג'), איתא: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'"

ובמשנה (ברכות לה.) איתא: 'ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ'.

הנה יש להקשות, מדוע על פירות האדמה מברכים בלשון בורא פרי האדמה, ומדוע בלחם מברכים 'המוציא לחם מן הארץ', נימא, או שיברכו בשניהם בלשון הארץ, או שבשניהם יברכו בלשון האדמה.
מהו החילוק שמחד הנוסח הוא 'פרי האדמה', ומאידך הנוסח הוא 'מן הארץ',
(כן כתבו להקשות רבים, בינהם: הפרי מגדים בס' 'תיבת גומא', והגר"א בברכות לח:, ובהגה' רבינו אליהו מגריידיץ זצ"ל, ובערוה"ש או"ח סי' קס"ז).

והיה נראה לבאר בזה בכמה אנפי, וכדלהלן:

א.
דבריטב"א (ברכות לה.) כתב לבאר, דבלחם מברכינן כלישנא דקרא (תהילים ק"ד, י"ד): "להוציא לחם מן הארץ", ובפירות האדמה ג"כ מברכינן בלישנא דקרא (דברים כ"ו, ב'): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", וכן האמור בפרשתן "ויבא קין מפרי האדמה",
(וע"ע במש"כ הב"ח, הו"ד להלן).

אך עדיין ילה"ק בזה, דמדוע שינה דוד המלך בלשון הפסוק בתהילים, מלשון הפסוק האמור בתורה לגבי פירות,
והויא ליה למיכתב 'המוציא לחם מן האדמה', ויל"ע.

ב.
יישוב נוסף בזה, מצינו בדברי הב"ח (או"ח סי' קס"ז סק"ד),
שכתב דקבעו כן, דהוא ע"ש שעתיד הקב"ה להוציא מארץ ישראל גלוסקאות, [והוא כמבואר בגמ' שבת ל. משמיה דרבן גמליאל, וכתובות קיא: משמיה דרבי חייא בר יוסף: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ"], לכן מברכין מן 'ה'ארץ, דפירושו ארץ ישראל, אבל פירות סתם מברך בורא פרי האדמה בסתם, דמשמע כל פני האדמה ואף של חוץ לארץ.

וז"ל בתו"ד: "ולפי זה ניחא נמי הא דמברכינן על הלחם המוציא לחם מן הארץ כלישנא דקרא - (תהלים ק"ד, י"ד) להוציא לחם מן הארץ, ועל הפירות מברכים בורא פרי האדמה כלישנא דקרא (דברים כ"ו, ב') פרי האדמה, והוא: דבלחם שחיותו של אדם תלוי בו מברכין על שעבר, דמשקה הקדוש ברוך הוא ארץ ישראל בעצמו ובתחלה, ומשקה אותה מי גשמים גשמי ברכה ורצון, כדכתיב (איוב ה', י') הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, וגם מברכים על להבא - להוציא מארץ ישראל גלוסקאות, וזה שאמר מן הארץ, דפירושו - ארץ ישראל, אבל פירות שאין החיות תלוי בו מברך בסתם בורא פרי האדמה, דמשמע כל פני האדמה אף חוץ לארץ דמשקה אותה על ידי שליח ואינה שותה אלא לבסוף, ושותה מתמצית, כדאיתא פרק קמא דתענית (י.)", ע"כ.

ג.
דרך נוספת לבאר בזה מצינו בדברי המהר"ל (נתיב העבודה תחלת פי"ז) שכתב, שאדמה נקראת אף לאחר שנתלש קצת מן הארץ, כמו עפר שנקרא עפר גם אחר שנתלש, אבל ארץ לא נקרא אך כל הארץ ביחד, אשר כלל הארץ יש לה קיום, ומפני כך הארץ הארץ מתייחסת אל הלחם, כי הלחם סועד את הלב ונותן קיום לאדם, ואין דבר שאין לו קיום כמו הארץ, שנאמר (קהלת א', ד') והארץ לעולם עומדת, לפי הנ"ל אתי שפיר, דפירות האדמה אינו נותן קיום לאדם, לכן מברכים אדמה, משא"כ לחם מברכים ארץ, דהיא דבר שיש לו קיום.

ד.
עוד היה נראה לתרץ לפמש"כ בס' 'יאיר אור' להמלבי"ם חילוק בין הארץ לאדמה, דארץ כולל כל אשר בארץ, ואדמה הוא אך אשר למעלה,
ועיי' בירושלמי (ברכות פ"ט סהי"ב) דשורשי החיטה בוקעים בארץ נ' אמה,
א"כ מובן דעל לחם שבא מחטה מברכין מן הארץ, והוא משום דשרשיו מגיעין עד מתחת הארץ, משא"כ שאר הפירות השרשים הם באדמה,
(כך שמעתי לבאר מהגרש"ק גראס שליט"א דומ"צ מחזיקי הדת).

ה.
החיד"א בס' 'שיורי ברכה' (או"ח סי' ר"ג) כתב לבאר בזה, דמכיון שנתקללה האדמה, או אז רצה ליתן לה ברכה, והוא עי"ז שמברכין עליה.

ו.
עוד כתב לבאר החיד"א (שם), דמכיון שיש נ"ה סוגים של פרי האדמה, ממילא לכך מברכים בלשון 'האדמה', שהוא בגימטריא נ"ה.

ז.
וב'בן איש חי' (פר' פינחס) מצינו ביאור, דמה שלא תיקנו לברך בורא פרי הארץ, הוא משום שהארץ הוא שם משובח יותר משם האדמה, חדא משמעות דורשין, דהארץ לשון רצוי, ועוד שם ארץ נזכר תחילה בתורה בפסוק בראשית, וגם בבריאת העולם נזכר שם ארץ יותר, וגם נזכר שמו של הקב"ה עליה, דכתיב 'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ', וכתיב 'ביום עשות א-להים ארץ ושמים', לכך בכדי לחלוק כבוד ללחם – שהוא משובח יותר מפרי האדמה – הזכירו בו לבדו שם הארץ בברכת 'המוציא לחם מן הארץ', ושם אדמה הניחו בברכת הפירות.

ח.
עוד מצינו לבאר בזה, עפ"י מאי דאיתא בילקוט (משלי תתקמ"ג), דאדמה נקראת על שם שממנה נברא אדם, וארץ נקראת על שם שרצין בה בני אדם, א"כ נמצא דשם אדמה קודם לשם ארץ, דאדמה על שם שממנה נברא אדם, והא הויא ברישא, ואח"כ צודק שם ארץ, בהיות בני אדם בעולם שרצין בה, ומשום הכי תיקנו ברכת בורא פרי האדמה. אך עדיין קשיא: מאי שנא מלחם דמברכין המוציא לחם מן הארץ, ויל"ע.

ט.
עוד היה נראה לבאר בזה, שכל הענינים כמו שגדלים במקומם כן נהנין מהם ורק צריך תיקון מה, אבל לחם נעשה פנים חדשות לגמרי, להיות קמח ולצרף מים, אך שייך למימר עליה שהוא בן מן האדמה, אלא לשון ארץ סובל אדמה, וגם המדינה שנעשית מחמת הפעולה שנעשה בארץ גם כן, לכן שוב הונח לשון ארץ.

י.
ומצאתי בתפארת ישראל (ברכות פ"ו מ"א) שכתב דרך נוספת בזה, דכל פרי האדמה הוא רק מזון קל, ואין צפון בו כח הזנה גדולה כל כך, לכן נברא אך מחיצוניות קליפת הארץ, להכי מברך עליו בורא פרי האדמה, אולם לחם לבב אנוש יסעד למרבה, שצריך להזנתו כח גדול וחזק, לכן גדול אדוננו ורב כח, מוציא מכללות הכדור ומעמקיו הכוחות כולם הטמונים בכל מסתריו, כדי שיצא לאור דבר המזחק כח האדם כפיתא סעדתא דליבא, ולהכי מברך המוציא לחם מן הארץ.

ויש לעיין בזה עוד.