ביאור בישוב הגרי"ז מדוע אברהם לא מל עצמו קודם הציווי (חלות ערל ומהול)

ידועה קו' הרא"ם (ס"פ לך לך) בטעם מה שאברהם אבינו ע"ה לא מל עצמו קודם שנצטווה שהרי האבות קיימו כל התורה כולה קודם שנתנה (עי' יומא כח:), ומ"ש מילה שלא מל עצמו עד שאמר לו הקב"ה בפירוש.

והנה בחידושי הגרי"ז הלוי בראשית פרק טז פסוק ה כתב וז"ל: ידועה הקושיא, האבות קיימו התורה עד שלא נתנה (עי' יומא כ"ח ע"ב) א"כ למה אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצטווה. והנראה דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל ובהמלו הוי חלות מהול, ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויא כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל"ש לקיים מצות מילה, וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב ב' אחיות, והתירוץ קודם מתן תורה היה. אך קשה, הלא קיימו עד שלא נתנה תורה, והנראה דלאיסור ב' אחיות בעינן אישות של ישראל. ואישות של בן נח חלוקה בעצם החפצא של האישות ישראל. ולפ"ז ל"ש איסור ב' אחיות אצל יעקב, כיון דהאישות לא הויא רק אישות של ב"נ, ובאישות ב"נ אין איסור ב' אחיות, ודו"ק (ומפורש הדבר בחידושי הרמב"ן יבמות דף צ"ח ע"ב עיי"ש) ומיושב בזה קושית הרא"ש בכתובות ה'. מאי שייך עריות לברכת אירוסין. אם ברכת המצות היא עיי"ש. ולמש"כ ניחא, דהרי באישות זה חלין ותליא עריות. ודו"ק עכ"ל.

וקודם שנדון בדבריו, נצטט מספר 'רשימות תלמידים ממרן הגרי"ז עה"ת שמביא בשמו התי' בנוסח מעט שונה וז"ל: ומטו משמיה דמרן זיע"א לתרץ בזה דכיון דהמהות והחפצא של מצות מילה היא ברית בין הקב"ה והנימול, משו"כ לא היה שייך זה קודם שהיה ע"כ ציווי מפורש מהקב"ה, דרק אז איכא כריתת ברית עם הקב"ה. אבל בשאר מצוות גם קודם שציווה עליהם בפירוש מ"מ איכא חפצא דתפילין ושבת וכו' רק דהעושה אינו מצווה על כך, והוי 'אינו מצווה ועושה', אבל מ"מ מקרי 'עושה' שעשה נעשה בשלמותו ובתיקונו ורק בלא ציווי. משא"כ מצות מילה כשאין ציווי מהקב"ה על זה א"כ אין זה כלל 'עושה' ולא רק שהוא 'אינו מצווה' כי אין כאן מעשה ברית, כ"כ שהקב"ה עדיין לא הודיעו שחפץ להיכנס עמו בברית ע"כ.

והנה להסבר זה, מובן החילוק בין מילה לשאר מצוות שאברהם אבינו קיים בלי שנצטווה, לדוגמא נטילת ד' מינים שלכאורה טרם הציוי אין בזה משהו מיוחד יותר מכל נענוע של ענף סרק, אמנם לדברי הרש"ת יש חילוק מהותי בין הסרת הערלה שענינה כריתת ברית בין הקב"ה והנימול, וכל זמן שלא נצטווה ממילא ליתא ברית ולא שייך שם ערלה שעניינו לחתוך את הערלה לקיים הברית ואינו מקיים בבשר בעלמא אלא בחתיכת הערלה. ואילו בשאר המצוות גם קודם שציווה עליהם בפירוש מ"מ איכא חפצא דתפילין ושבת, דצורת ושם המצווה מתגלה על פי החיוב, ומה שלא נצטווה לא מפקיע חפצא דהמצווה אלא דאינו מתחייב. אמנם לחי' הגרי"ז מדוע במילה לא נאמר דצורת ושם המצוה מתגלה על פי החיוב בעתיד.
כמו כן, לפי התי' שובא ברש"ת אפשר ליישב מה שמעירים לד' הגרי"ז, מה המעלה שאדם הראשון נולד מהול, הלא לדבריו קודם הציוי ליתא כלל חלות ערל בעולם וממילא לא שייך חלות מהול. אמנם לדב' שתוכן המצוה הוא משום הברית, לכך אף שקודם הציווי ליתא בשם ערל ומהול, אבל מאחר ובעתיד מתברר שבמעשה המילה נכנס עמו לברית, לכך אף קודם שנצטווה יש בזה מעליותא וי"ל.

ובכ"מ יש להעיר על רש"ת כמה הערות.

א. הגרי"ז בחידושים לא מדבר מצד קיום הברית, אלא מצד חלות ערל, תדע מהמשך דבריו, שכתב עפ"ז ליישב איך יעקב נשא ב' אחיות. ומה שייך לדמות ערלה שעניינה קיום ברית לקשרי אישות.

ב. יש להעיר קצת מדברי הנביא ירמיה "כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב". וראה עוד בנדרים לא: שמביא עוד ב' פסוקים שגויים נקראים ערלים. ומה שייך לומר 'ערלות' בגויים שלא כלולים בברית. ואילו לחי' הגרי"ז י"ל שאה"נ לאחר שישראל נצטוו על המילה שייך מציאות של מהול וערל בכלל, וממילא גם הגויים נחשבים לערלים. משא"כ אם נימא מה שישראל נצטוו על המילה זה משום הברית, אם כן גויים שאינם בכלל זה ל"ה בשם ערל, דכל שם ערלות הוא משום כריתת הברית וככל שליתא ממילא ל"ה שם ערל. ויש לדון.
עכ"פ בזה ניישב מש"כ הרמב"ם בתשובה וכעין זה בפ"ג מהל' מילה סוף ה"ז וז"ל: מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה, שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה ע"כ.
וצ"ב לדברי הגרי"ז הלא כל שלא נצטווה לא שייך מצוות מילה. אמנם לאור מה שנתברר, שהננביא קורא להם ערלים, מאחר שישראל נצטוו על מילה, אם כן שייך גם בגוי להסיר את הערלה שיסודה מצד מאיסות, וכמו שכתב שם הר"מ הלכה ח' וז"ל: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וגדולה היא המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל עיי"ש.

ג. עוד יש להעיר לרש"ת דהמהות והחפצא של מצות מילה היא ברית בין הקב"ה והנימול, אם כן מדוע הוצרך הגרי"ז בחי' לכתוב "קודם שנאמרה מצות מילה לא הויא כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל"ש לקיים מצות מילה", הלא גם אם זה נחשב ערלה לא יועיל מה שכורת הערלה להיכנס עמו בברית קודם הציווי.

ובדוחק יש לומר, שבמצוות מילה יש שתי חלקים א. הסרת הערלה שהיא דבר מאוס ב. כריתת ברית בעצם הסרת הערלה. ולכן גם אם נאמר שקודם שנצטווה לא נכנס עמו בברית ועיקר המצווה לית ביה, אבל סו"ס במה שהסיר את הערלה קיים מצוותו. ולזה כתב הגרי"ז שקודם שנצטווה ולא נכנס עמו לברית, ליתא כלל בשם ערלה. אבל לאחר שנצטווה ממילא חל שם ערלה ושייך בכריתת ברית. ובנוסח אחר. שם ערלה חייל בגלל כריתת ברית, וככל שלא נצטוה ולא נכנס עמו לברית ממילא ליתא שם ערלה.

ואמנם בהבנת הגרי"ז נראה לבאר ע"פ מה שיסדו האחרונים בכל מעשה מצווה, יש רצון ה' ויש ציווי ה'. וכך בכל המצוות שקיים אברהם משום החלק הראשון, והחיוב בעתיד מגלה שכך הוא רצון ה', ובשונה מציוי, רצון ה' מתקיים גם כשלא ציווה כל זמן שידוע לו רצונו. משא"כ במילה לא שייך לומר זה רצון ה', דס"ל להגרי"ז כשבאים להגדיר אדם בשם ערל, הרי מצד המציאות ליתא חסרון בתוספת העור, אלא רק לאחר שיש עליו חלות ערל ממילא צריך להיות מהול משא"כ בשאר המצוות גם קודם שנצטווה, לדוגמא ד' מינים, אין כאן סתירה בין המציאות להגדרת המצווה. כי הלא החפץ לפנינו, וקיום המעשה הוא רצון ה' (אבל חלות ערל כל עוד לא נצטווה ליתא כלל חלות ערל בעולם וכפי שהוסבר, שהמציאות היא הפוכה לגמרי, ולכך דרוש ציוי כדי להגדיר את המציאות. עכ"פ הסבר זה בין אם נאמר שהציוי מגדיר את הערלה כדבר מאוס או מיותר, ובין אם נבאר שהציוי מגלה שהמילה נותנת תואר אחר לאדם).​

והנה בגמ' יבמות עא. מסקנת הסוגיא דמותר לסוך תינוק ערל בתוך ח' ימים בשמן של תרומה, משום שערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה. ובירושלמי איתא (שם פ"ח ה"א): "אין ערלה אלא מיום השמיני והלאה". ולכאורה מסוגיא זו מוכח יסוד דברי הגרי"ז שכל שאין ציוי לא נחשב כלל ערלה.
אמנם לענ"ד יש לחלק בין מעשה מילה לפני ח' ימים דל"ה מצווה כלל, דזמן ח' ימים הוא פרט מהותי, וזה כמו אדם שינענע לולב לפני סוכות או שינענע אתרוג לפני שהוכשר לכך, דכל שלא הגיע זמנו לא חשיב ערלה. משא"כ אברהם שקיים את כה"ת בפרטיה ודקדוקיה אף שלא נצטווה בכך, אם כן היה לו למול את עצמו בזמנה אף שלא נצטווה.
ומה דאיתא בגמ' שבת קלה: דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף שנימול לאחד עיין שם. ומבואר שגם ביום הראשון חשיב ערלה, וממילא שייך במילה. אמנם יש לדחות דתרי קאי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף, חד כתיב ביה שמונה וחד לא כתיב ביה שמונה, אלא "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך" ולא מפרש ביה לשמונה ימים עיי"ש רש"י. וממילא אינו דומה מילה של יליד בית ומקנת כסף למילה של ישראל שקודם ח' ימים ליתא בשם ערלה כלפיו. ובפרט להסבר שמילה בישראל הוא משום כריתת ברית.

והנה בגמ' נדה לא: מבואר הטעם שזמן המצוה היא ביום השמיני בשביל שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש רש"י שהמצוה היא בשמיני ולא בשביעי כדי שלא יהיו כולם שמחים בסעודת הברית ואביו ואמו עצבים שאסורים בתשמיש עיי"ש. אמנם כבר כתבו האחרונים שאין זה טעם אלא רמז בעלמא ואין ללמוד מדבר זה לדינא כלל כ"כ בענף יוסף על עין יעקב שם וכעין זה כתב בשו"ת אבני נזר יו"ד סימן תס"ט שבפשטות הוא רחוק שיהיה זה עיקר טעם מילה בשמיני עיי"ש. ובשו"ת עונג יו"ט בהקדמה באות ט"ו ביאר שאפילו מחמת טעם קלוש זה המילה ידחה שבת, כיון שאחר שהמצוה היא ביום שמיני מטעם זה, הרי שקודם אינו ערל ולאשייך למול, וכל מה שאמרו טעם הוא למה מתחילה הקב"ה ציווה למול ביום השמיני. אמנם עיין בספורנו ויקרא י"ב ג' כתב עוד טעם למילה ביום השמיני, כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו ומשעה זו נטהר הולד להכנס לברית. וראה עוד מש"כ ברמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט וברבינו בחיי בראשית פי"ז פי"ג אמנם כל זה בטעם המצווה ולעולם קודם יום השמיני לא חשיב בשם מילה.

והנה יש לדון באופן שקיים המצות מילה בשעה שאינו מחוייב במצוה ואחר כך נתחייב האם צריך למול שוב, ולכאורה לדברי הגרי"ז כמו שקודם הציוי ליתא כלל בשם ערלות, ממילא גם לאחר שנצטוו אבל כשאינו מחויב לא שייך בשם ערלות. אמנם זה פשוט שכל דבריו שלא הוי חלות ערל היינו קודם שחל שם ערלות על ידי הציוי, אבל לאחר שנצטוו על מילה, גם אם האדם לא נתחייב על מקרה פרטי, אפשר דמה שמל עצמו קודם שהיה מחוייב במצווה, סוף סוף כעת בשעת שנתחייב נוצר מציאות שאין לו ערלה וממילא מקיים מצווה. וראה מש"כ בשו"ת עונג יו"ט (סימן מ"א).

[ולכאורה זה תלוי בחקירת הראשונים והאחרונים בגדר מצוות מילה אם מצות מילה היא עצם מעשה מילה או עצם התוצאה להיות מהול (מה שנוצר מציאות שאין לו ערלה) או הסרת חסרון הערלה או שהמצוה היא גילוי העטרה, כבר דנו ראשונים ואחרונים ראה במהר"ח אור זרוע סימן י"א ובספר האמונה ובטחון המיוחס לרמב"ן פרק כ"א ובשו"ת בית הלוי ח"ב סימן מ"ז אות ד' ובשו"ת ביהודה יעלה יו"ד סימן רנ"א (ובחתם סופר יו"ד סימן רמ"ט) ובשו"ת פרי יצחק ח"ב סימן ל' ובדבר אברהם ח"ב סימן ד' ובחלקת יואב או"ח סימן ל"ג.אם מצות מילה היא עצם המעשה מילה או עצם התוצאה].

ועכ"פ לדברי הגרי"ז מבואר שפיר מה שלא מל אברהם את עצמו. כי מצוות מילה אינה בעצם מעשה המילה אלא התוצאה ומה שנוצר במציאות שאין לו ערלה, ועל כן קודם הציוי שליתא חלות ערל לא שייך מילה. (אמנם אם נאמר שהמצווה היא מעשה המילה אם כן מדוע לא מקיים בזה המצווה ומ"ש משאר המצוות. אמנם יש לדחות שכל שלא נצטווה למול ערלתו הרי ליתא כלל שם מעשה, וכמו שיסיר ערלת ידו וכדומה ויל"ע).

​