ביאור נאמנות יכיר חלק א'

בס''ד


דין ספק אי בכור אי לאו ודין ספק אי אח אי לאו

כתב הריטב''א דלמא בוכרא דאימא קאמר פירוש ועל הספק עליו להביא ראיה, וכן ברשב''א אמר ליה דהוו קרו ליה בוכרא סיכלא. שמעינן מהא דבחזקה כי הא מפקינן ממונא. ומבואר דיש גדר דבכור הוא המוציא מהאחין וכ''ה בלשון הרשב''ם שכ' ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים וצ''ע לפי שיטת התו' קכו' ב' דיש לבכור קודם חלוקה א''כ אמא הוה מוציא.

ביאור לשון בוכרא

והנה מבואר דבכורא הגיוני דזה בכור מהאמא וכן מבואר לקמן גבי מסי רוקא ומבואר דיתכן דהוא בכור של האמא,

אמנם בגמ' מייתי את העובדא דבוכרא סוכלא, ומניתוח הגמרא עולה דבפשוטו בוכרא הכונה מהאב וממילא התכוון לומר בכורי שוטה והגמ' אומרת שאולי נתכוון לומר בכור חצוי [שטיא] שהוא רק מהאמא, וצ''ע מ''ש מהכא שאמרינין שבוכרא יכול להיות בכור מהאמא,

ובקושיה זו עמד התורא''ש דכל בכורא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה. תימה כיון דאשמועינן לעיל דאפילו אי קרי ליה אבוה בוכרא סתם לאו בכור הוא אמאי מייתי האי עובדא דלאו דוקא הוא דאפילו אי קרי ליה אבוה בוכרא סתם לאו בוכרא הוא דלמא בוכרא דאימא קאמר. ולא מסתבר לחלק דהתם מיירי דלא אמר אלא פעם אחת בכור הוא אבל אי קרי ליה בוכרא בתדירא מחזקינן ליה בבכור דההוא עובדא דמייתי בתר הכי רגיל היה לומר בכל פעם.

אמנם ברשב''א כ' אמר ליה דהוו קרו ליה בוכרא סיכלא. שמעינן מהא דבחזקה כי הא מפקינן ממונא. וכן לקמן קכז' א' כתב הרשב''א פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, וכונתו דבוכרא כך היה מוחזק ברחוב וכנראה דאין רגילות להחזיק כך על בכור מהאם וזה לכאו' יותר מסתבר מאשר סתם שקרא כמה פעמיים ולכן התורא''ש שלא גרס כך לא אמר זאת אך לרשב''א א''ש,

ולענ''ד היה מקום לחלק דאדם שאומר במפורש בוכרא הוא בצורה של שבח הרי מתכוון הוא בסך הכל לומר דהבן הזה חשוב כי הוא בכור אך זה עדיין יכול להיות בכור מהאם, אך כשאומר בצורה רגילה כמסל''ת הרי מסתבר שאומר לבכור האמיתי שיש שזה בנו הבכור ממנו, וממילא בוכרא סוכלא הרי זה מסל''ת [אדם לא אומר כך לבנו] אך כשאומר קחו רוק מהבכור שפיר מתכוון לנפק''מ שיש בו בזה שהוא בכור [לצד דגם מהאמא הרוק רוק מציל] וכמו שלעניין פדיון הבן שפיר מובן שיגיד בני הבכור, וכן שאומר פלוני בני בכור עדיין יתכן דמתכוון דבכור מהאמא, ולגבי מוחזק לן שכך אמר מסתמא זה קורא מהרבה פעמיים, ולכן גם אם בוכרא דמסי רוקא היה כל יום עדין היה אפשר לומר דאין זה הוכחה, וכן אדם שאומר לחבריו הוא בכור אז מתכוון לנפק''מ שהוא בכור,

חזקה שידוע מנין הגיעה

כתבו האחרונים דבצריך היכרא, משמע דאי לאו קרא הרי גם בצריך היכרא לא היה נאמן, אף דליכא מי שמכחישו, ונראה דהיינו באמירה בתחלה, אבל כשהדבר מתחזק על פיו הר"ז כדין סוקלין על החזקות, ע''כ.

ובאמת אני נסתפקתי במש''כ הרמב''ן ואדרבה איפכא משמע דאי אבו' הוה רגיל דאמר בוכר' הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וצ''ע הרי יהא נאמן על דיבורו עכשיו מדין מיגו שאומר שהוא בכורו ול''ש חוזר ומגיד במיגו כשאינו נוגע בדבר וכמ''ש החת''ס בתשו' וכן בחידושים, דכל הסיבה שיש טוחו''ט במיגו הוא משום הודאת בע''ד ואפי' בפטור לפטור סו''ס כלול במעשיו הודאה משא''כ כאן שזה רק עדות ע''י מיגו וכמו בידו, ובאמת אין זה קשיא דהרמב''ן יכל לשאול גם זאת על הרשב''ם, אמנם לפמש''כ האחרונים א''כ זה חזקה ואינו נאמן נגד חזקה אך באמת יכל לשאול גם מצד נגד חזקה,



בענין חיה נאמנת בהקשר דנאמנות האב

מבואר בגמ' קידושין עג' ב' ועד' א' דחייה נאמנת ובראשונים פליגי מ''ט דנאמנת, דעת הרשב''א והר''ן דזה מתקנ''ח ודעת התורא''ש דכמו דמצינו דאב נאמן ממילא ה''ה חייה, וצ''ע דתיפו''ל דמהיכן האב יודע ע''כ מהחייה א''כ ע''כ דחייה נאמנת ומהא דהראשונים לא ס''ל הכי צ''ע וע''כ לומר שהפסוק דיבר גם היכן שהאדם עצמו ראה או שעמד מחוץ לחדר וע''ז נאמר נאמנות יכיר, אמנם לקושטא אחר דהחייה נאמנת אז גם הוא נאמן מכחה מדרבנן להנך ראשונים,

ובעיקר סברת התורא''ש דהסיבה דהתורה נתנה כח לאב להכיר הוא משום דרק הוא יודע, צ''ב מה הוא יודע כבר, הרי לידע ילד של מאיזה אישה הגיע הוא יודע רק מכח החייה והאמא או במקרה קצת רחוק שהיום בוודאי לא מצוי [שעומד בחוץ וכדו'] ולידע שהזרע הגיע מאחר ולא ממנו [ממזר גמור] גם יכול לדעת באופן חלש [יכול להרגיש בביאה הבאה וגם מרגיש ושם לב אבל על עצם העיבור קשה שידע שנקלט הזרע וכו'] ולידע שהאשה גרושה או חלוצה זה גם יכול לדעת רק ע''י שמיעת חזקה או שאשתו סיפרה לו, והדבר היחיד שהוא בעיקר יודע זה שהוא יהודי, כהן לוי או ישראל, שהיא אשתו, שהיא לא אחותו וקרבתו זה גם מכח חזקה אבל יותר ידוע, ממילא צ''ע למה האב יודע יותר וע''כ דבאמת אין הבדל בין האבא לאמא ויתכן דאף האם יודעת יותר, אבל בסוף מי שיכול להתוכח על הבן ומי שמעביר זאת הלאה לרחוב, ונאמן בפני האנשים טפי שאומר שזה ממש הבן, ועוד הרבה סברות יש להרחיב בזה, ולכן קבעה התורה על האב [אולי לא נתנה נמי לאמא כי צריך אחד ולא חיפשה שיהא יותר ואולי אף גרע שיש שניים דלא נוכל לדעת ויש לישב חייה ואם דחייה מיד ואמא אח''כ מכח עצמה אבל בעיקר מעידה אחרי הלידה דרק אז כחה ולא איכפת ליה לתורה דבשעת לידה יהא ג' שיכלו להעיד אלא העיקר שזה מסודר שבאופן כללי זה לא צריך להיות כל הג'],

אמנם בגדר הדבר יש לפרש דנתנו לאמא בכל אופן להיות נאמנת בשבוע שאחרי הלידה ולחייה בשעת הלידה ולא מביעא דנתנו לחייה כוח להגיד דבן זה ממזר [בילדו ב' נשים זונה וישראל במחבוא ונתערבו הולדות, כמבואר בגמ' וברש''י שם] אפילו דלאב עצמו שיטת התורי''ד דאינו נאמן כיון שהוא אומר כי אינם בניו מנ"ל שיהא נאמן לפוסלן לא האמינתו תורה אלא על בניו ולא על אחרים ומאי דתנן בפ' עשרה יוחסין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ור' יהודה אומר נאמן פי' המורה שם כגון שהוא אומר באתי על אחת מחייבי כריתו' שהוא בנו אבל לא שיאמר אשתו זינתה מאחר שאינו עושה אותו בנו ודוקא בשאין האם מכחישתו כדפרישי' התם אבל אם היא מכחשתו היא נאמנת. אלא אפילו נתנו לאם כח להגיד שהוא ממזר [ול''ד למה שאמרי רבנן אפילו שניהם אומרים כו' כמו שיתבאר לקמן], ולא בגלל דשם מדובר לר' יהודה ולא משום דהתורי''ד חולק על התורא''ש ולא משום דהכונה אולי ממזר מחייבי כריתות, מהסיבה הפשוטה שהכח נאמנות שניתן לאב הוא להיות נאמן על ילדיו לא מביעא אם נסביר דכל הטעמא דקרא מגיע בשורש מבעלות [בעז''ה יתבאר בשיטת הנמו''י בחזו''א] אלא אפילו אם זה משום נאמנות דיודע טפי עדיין אין מקום להגדיר את נאמנותו כלפי זמן וסיפור ספציפי כי כל נאמנתו היא משום דיודע בכל המקרים קצת ולכן גדר דינו הוא לדעת על בנו מזרעו משא''כ נאמנות דחייה ואמא נקבע לפי זמן דהרי אין סיבה להאמינם תמיד מהטעמים דנזכרו לעיל וכל הסיבה להאמין זה כי הצורך העכשוי עכשיו וכמו שחייה לא תיקנו על בנה דווקא ה''ה על אשה והדברים פשוטים בסברא וכן מוכח דהרי האם נאמנת גבי החלפה שזה אומר לומר הר''ז בני והרי אין זה בני וכו' ודו''ק.

אך עדיין צריך בירור דמבואר בלשון ר' יהודה בקידושין עח' ב' דהאם נאמנת גם דאמר שניהם נאמנים אמנם כבר עמד בזה הרש''ש שם וכתב במשנה רי"א נאמנים. וכ' הרע"ב דהאם אינה נאמנת. וכ' התו"ח דאם נאמין לה א"כ תהא נפסלת משום זונה ואין אדם נפסל ע"י עצמו ע"ש. ואין זה מספיק דאם היתה זונה כבר מא"ל. ועוד דגם על עצמה נאמנת דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא עי' יבמות (מז) תד"ה נאמן. ועי' שלהי נדרים גבי האומרת טמאה אני לך ובר"ן שם: אמנם לענ''ד יש להביא ראיה דאשה עצמה אינה נאמנת מהא דבגמ' שם לא ישבו כך ריבותא דסיפא והגמ' לקחה זאת מהמימרא דקידושין עד' א' דמשמע דדוקא באותו שבוע, ועי' לשון התורי''ד דהבנו לעיל ועוד לא הספקתי לעיין בזה,



בביאור שיטת הראשונים דהאב נאמן לומר בני גם ללא יכיר

האם נאמן האב לומר הרי זה בני בצריך הכירא לפי רבנן, דמלשון הרשב''ם לקמ' קלד' ב' מאוד משמע דא''א, אך בגמ' קכז' ב' היו עוברים על בית המכס כו' ס''ל לר' יוחנן דנאמן לומר זה בני ופי' רשב''ם מכח יכיר והרי רב יוחנן פוסק בקכח' ב' כרבנן, עכ''פ הראשונים קראו את שיטת הרשב''ם דא''א לומר זה בני ורק זה בכורי נאמן, ובאמת היו שרצו לפרש לשון הגמ' דאה''נ זה עובד בצורת מיגו אך החת''ס כ' דבוודאי אין לומר כך דכתוב שאינו נאמן לחזור ומאיזה טעם לא יהא נאמן לחזור בו הודאת בע''ד אין בגלל שאין לו נפק''מ [ואני לתומי חשבתי דאפשר לאוקמי שיש לו נפק''מ בגלל שהדין קובע אחרי מיגו דיש רגע לפני מיתתו דזה לא של האב (כי אחרת אמנם הוא לא יעדיף את הטענה השניה כי זה לא כזה איכפט לו אבל בוודאי דמיגו לחצי טענה זוכה רק בחצי טענה גם אם לא שני ליה) וממילא שורת הדין קובעת שזה נחשב הודאה] ולכן ס''ל לחת''ס דכל מיגו או בידו דאין הודאת בע''ד אין בעיה לחזור בו, ומדברי הרשב''א לכאו' בודאי מבואר לא כן שכ' ועוד דהא קתני בבריתא בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן, השתא אמר שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו אף על פי שחזר ואמר עבדי, וירש עם שאר בניו ואפילו בנכסים הראויין לבא, זה שאמר בני ועודנו עומד בדיבורו אמרינן דלא מהימן. ואי אפשר לומר דברייתא נמי לנכסים שהיו לו באותה שעה שאמר בני דוקא קאמר, דאם כן לא הוה תני לה סתם, אדרבא הוה להו למיתני בהדיא אינו נאמן במה דברים אמורים בנכסים שהיו לו אבל בנכסים הבאים לאחר מכאן נאמן, ורבי יוחנן נמי דאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן, לנכסים שיש לו באותה שעה דוקא (ואמר) [קאמר], היכי מסתמי אמוראי כולי האי לישנא, ואם כאן אינו נאמן אלא בנכסים שיש לו כל שכן בההיא דרבי יוחנן שהחזיקו תחלה בעבד. ומבואר בהדיא שלא הפריע לו להעמיד הגמ' במיגו ודלא כחת''ס וצריך לבדוק,

אמנם שיטת הרשב''א והריטב''א היא להיפך דזה בני נאמן אף בלא יכיר וזה בכורי נאמן רק משום יכיר והוכיחו ממימרא דר' יוחנן כמו שהובאה לעיל אך גם הוכיחו מהא דשמואל סתם ומשמע בכל גונאי אפילו בנכסים שנפלו לו שהוא גוסס והדבר צריך ביאור הרי צריך גוסס ברמה חמורה, דלפי פשטות הרשב''ם הכונה שאינו יכול לדבר ולהקנות אך לפי החזו''א לכאו' צריך גוסס שממש לא בעלמא הזה, ואני לא בטוח שזה מצוי שאנשים מתים כך [מלבד היום דיש מכונות הנשמה וכדו' שאנשים יכולים לחיות כך], וגם א''כ מי מקנה לבן אדם שהולך למות וממילא זה מקרא רחוק ומדוע שינקטו כך, ואין לומר דהפריע לראשונים לשון ''נאמן'' כי זה כתוב במשנה גם לענין יבום ששם זה בודאי מיגו אלא ע''כ שגם מיגו יכול להיחשב נאמן וכך גם נראה בסברא ועוד דשאלו מלשון שמואל וצ''ע,

והראשונים הוכיחו כך גם בסברא וכמו שכ' הרשב''א דאטו לרבנן דאמר דיכיר איצטריך למי שצריך היכירא ולנכסים הבאים לאחר מכאן, מי שיש לו אחים כאן [ו]הלך למדינת הים ובא ואמר אשה נשאתי במדינת הים ואלו בני, מי נימא דלא נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשו וירשו אחיו כל הנכסים הבאים לאחר מכאן, שהרי אפילו בצריך היכירא לא האמינתו התורה אלא בבכור, ובריטב''א הוסיף וזה אינו לפי מנהגם של ישראל שהוא תורה וצריך להבין מה הקושי בזה, וכי אדם שמגיע וטוען שהוא יהודי לכאורה לא מאמינים לו א''כ ה''נ זה, וכן טוען שהוא לוי וכהן, וכן טוען שהוא בן של פלוני, וכנראה דהביאור בזה דיש לאדם זכות על ממונו ועל אשתו, דבשלמא אדם המגיע ממדה''י וטוען אני ישראל אומרים לו תוכיח זאת כי אתה רוצה להשתייך למשהו, אבל אדם שטוען זאת אשתי בוודאי דבי''ד יסתכלו ע''ז כאשתו לענין יחוד ולכל ענין וכן בנו בוודאי שיסתכלו ע''ז כבנו לענין ירושה ולענין שיתנו לו לברך ברוך שפטרני ובברית להכניסו וכדומה, כתבתי הרגש וכנראה גם הראשונים, אך צריך לדעת וכי הראשונים סוברים שנאמן לומר זאת אשתי ויסקלוה בזינתה וצ''ל דאה''נ אם היא לא מכחישה,

דבר נוסף שמוכח כאן ברשב''א דאדם הבא ממדה''י לא מוגדר כצריך הכירא לענין בנו, רק דיש קצת לדון אי כונתו ז''ל דאין הבדל ביניהם מבחינת דין רק שבמציאות צריך הכירא טפי היה צריך להאמין, או שכונתו שאם אנו רואים שבאין צריך הכירא [הבא ממדה''י] בכל אופן בסברא נאמן כ''ש הכא,

והנה הרשב''א מבאר מדוע בכל אופן לענין חלק בכורה כן היה צריך להגיע לדין יכיר אלא מסתברא דהכא נאמן ליורשו אפילו בנכסים הבאים לאחר מותו, שנוטל הוא עם בניו בראוי כבמוחזק, ופשיטא, דהא ליכא דמכחיש דבוריה. והתם משום דאנו מוחזקין בכולן שהן בניו אלא שאין אנו מכירין מי מהם הבכור והוא בא לרבות חלקו של האחד על שאר הבנים, לא היה לנו להאמינו לנכסים הבאים לאחר מכאן לולי שהאמינתו התורה, אבל כאן אפילו מוחזק בבנים אחרים אם אמר על אחד שהוא בנו נאמן ואפילו בלא שום מגו, וכמובן שהסברא צריכה ביאור, לענ''ד י''ל דלענין בכור היחס הוא שהאב סתם מתערב הרי יש כאן אחים שמתוכחים אז אין לנו סיבה להזדקק לו, משא''כ כטוען שיש בן נוסף הרי צריך אותו הרבה כי בלעדיו מנין ידעו זאת, אמנם החיסרון בביאור זה הוא משום דהרשב''א לא כתב את עצם החילוק, וגם המילים בא לרבות חלקו של האחד על שאר הבנים מה זה קשור ומה זה מוסיף, אמנם את המילים דהא ליכא דמכחיש דיבורא אפשר להסביר דהסיבה דאין אחד שמכחיש דיבורא משום דמהיכן הם ידעו ואז נשנה קצת את מה שאמרנו לעיל ונפרש שהכונה שכשאומר שיש אח נוסף האחים לא יכולים לדעת [ובעצם אף אחד לא יכול לדעת] ולכן נאמן, וההגיון בזה הוא כמו שאמרנו לעיל דכל אחד מבין דמה שרק אדם אחד בעולם יכול לדעת וזה נפק''מ להרבה הוא יהא נאמן אי משום תקנה אי משום דאף אחד לא יכול להכחישו וצריך לדעת, אמנם הרשב''א כאן הוסיף עוד סברא דהוא בא לרבות חלקו של האחד על שאר הבנים וזה לכאו' סברא אחרת לגמרי ובעז''ה יתבאר בדברי הריטב''א,

ובריטב''א בשם הרא''ה כ' דבבכור הוא דאיצטריך קרא מפני שכולם בחזקת בניו והבנים האחרים הם מכחישין אותו, אבל באומר על זה שהוא בנו ואין לו שום הכחשה כלל פשיטא שהוא נאמן עליו, ואע''פ שהוא ממעט ירושת האחרים, וכ''ש לבתר דכתיב יכיר גבי בכור דממעט חלק האחים דש''מ שהוא נאמן וכש''כ בכאן דליכא הכחשה, וגם כאן מצד אחד כותב שכאין שום הכחשה פשיטא שנאמן אע''פ שממעט ירושת האחים, ומצד שני כתב את ב' הסברות שכולם בחזקת בניו והבנים האחרים הם מכחישים אותו והנה לגבי הכחשה זו הסברא דהזכרנו ברשב''א רק שחסר בזה,

אך זה שבחזקת בניו וכן לשון הרשב''א יש להסביר, ויש לישב ע''פ שיטת הנתה''מ דכל דין חלק בכורה זה מתנת הבנים לבכור א''כ כשאומר שהוא בכור הרי מחייב את האחים ליתן וזה אין לו כח בסברא [יש להסתפק אם זה נאמנות חלשה ולכן צריך יכיר או שזה בעלות חלשה ולכן צריך יכיר או שזה בעלות חלשה ויכיר אומר נאמנות או שזה נאמנות חלשה ויכיר אומר בעלות] משא''כ כשאומר שהוא בנו הרי הפך זאת לעוד ירושה ולא גירע ממונם כלום אלא ממה שהם אמורים לקבל, והקושי בביאור זה מלבד מה דהריטב''א [והרשב''א] סתרי גופא, ויש להעיר דדעת תו' בקכו' ב' שיש לבכור קודם חלוקה ממש וזה סותר לנתה''מ לכאורה ולשון הרשב''א משמע גם כתו',